אותו ישראלי תמה תמיד מה מבקשים בעלי שאר הפתקים התקועים בחריצי הכותל. סקרנותו גברה עליו ובאחד הלילות התגנב לכותל וקרא את הפתקים. על כולם הופיעה החותמת: "בקשתך נדחית".

בדיחה זו אופיינית ליחסם של ישראלים רבים לקיר הגורם כל כמה חודשים למהומת עולם, פוליטית ודתית.

עכשיו זה קורה שוב. קבוצה של נשים פמיניסטיות יהודיות (רובן ממוצא אמריקאי, כמובן) עומדת על זכותה להתפלל ליד הכותל כשהן עטופות בטליתות ומניחות תפילין. החרדים תוקפים אותן גופנית, המשטרה עוצרת אותן, הכנסת ובתי-המשפט מתערבים.

וכול זאת למה? על פי ההלכה, אסור לנשים ללבוש טלית ולהניח תפילין. רק לגברים מותר. ואסור לנשים להתערבב עם גברים במקום הקדוש ביותר ליהדות.

אורכו של מקום-התפילה ליד הכותל הוא כ-60 מטר. מהם שמורים 12 מטר לנשים, והן מופרדות מהגברים במחיצה.

נראה שלרוב הדתות יש יחס כפייתי לסקס. הן מניחות שאם גבר דתי רואה אישה - ולא חשוב מה גילה ואיך היא נראית - זה מעורר אותו מינית ומונע ממנו להתרכז בכל דבר אחר. משום כך יש להדיר את הנשים. הגיוני, לא?

"נשות הכותל", מהן שאינן דתיות כלל, רוצות לשבור את הטאבו הזה בדרך של התגרות. אז זהו זה.

שנתיים לפני קום המדינה ביקרתי בכותל בפעם הראשונה. זאת הייתה חוויה בלתי-נשכחת.

כדי להגיע לכותל הייתי צריך לעבור במבוך של סמטאות ערביות. בסוף מצאתי את עצמי במובלעת צרה, ברוחב של כשלושה מטר. מימיני התנשא הכותל – מבנה מונומנטאלי, שעורר יראת-כבוד עמוקה. כדי לראות את ראש הכותל היה עלי להתמתח אחורה ולשלוח מבט אל השמיים.

לשמאלי הייתה חומה הרבה יותר נמוכה, שמאחוריה שכן רובע המוגרבים (מוסלמים יוצאי מרוקו).

מעטים יודעים – או רוצים לדעת – שמובלעת זו לא נוצרה במקרה. בשנת 1516 נכבשה ירושלים בידי המעצמה העולמית העולה, הממלכה העות'מאנית, שהייתה אז אחת המדינות המודרניות והמתקדמות ביותר. זמן-מה לאחר מכן בנה הסולטאן סוליימאן "המפואר" את חומת-ירושלים הנהדרת, כפי שהיא עומדת כיום. המפעל עלה הון תועפות ומעיד על חרדת-הקודש שבה התייחסו התורכים העות'מאניים לעיר נידחת זו בממלכתם. האדריכל הראשי של סוליימאן היה סינאן, שתיכנן גם את שער-דמשק – שאני רואה בה, כמו רבים אחרים, את המבנה היפה ביותר בארץ כולה.

הסולטאן הנדיב הורה לאדריכלו לתכנן בעיר מקום-תפילה מיוחד ליהודים. לכן יצר סינאן את המובלעת הזאת ליד הכותל המערבי. כדי להגביר את הגובה המונומנטאלי של הכותל עוד יותר, הנמיך סינאן את מפלס הקרקע בסמטה והקים את החומה הקטנה המקבילה לכותל.

הבנייה של חומת העיר, על 34 מגדליה ושבעת שעריה, הסתיימה בשנת 1541. האגדה מספרת שהסולטאן התפעל ממנה עד כדי כך שהוציא להורג את האדריכל - שמא יבנה עוד מבנה שיוכל להתחרות בחומה.

עד אז לא היה הכותל המערבי המקום העיקרי של תפילת היהודים בירושלים.

עולי-רגל יהודיים מכל העולם באו לירושלים והתפללו על פסגת הר-הזיתים, המשקיפה על הר-הבית. אך המקום הקדוש הזה הפך למסוכן, מכיוון שהממלכה הממלוכית, ששלטה בארץ לפני העות'מאנים, הלכה והתפוררה. מצב הביטחון התערער, ובדואים משוטטים שדדו את עולי-הרגל. נוסף על כך, יהודים בני העיר, שגרו לצד המוסלמים, העדיפו את הכותל, מפני שהיה קרוב יותר לבתיהם. לכן נטשו היהודים את פסגת הר-הזיתים. כיום עומד שם מלון-פאר.

מאז משמש הכותל המערבי כמקום הקדוש ביותר ליהודים, מקום שבו מתקהלים המונים בימי חג, מקום שבו נשבעות יחידות צה"ל אמונים, מקום שבו מביאים יהודים עשירים מכל העולם את בניהם לבר-מצווה, מקום שבו מעוררות נשות-הכותל מהומות.

אך מבחינת המהות אין שום קדושה בכותל. הוא נבנה על-ידי המלך הורדוס, בנאי גדול ומפלצת מגואלת בדם, שאף לא היה יהודי אמיתי. הוא היה בן העם האדומי, שהחשמונאים גיירו אותו בכוח לא מכבר. מסופקני אם הרבנות הראשית של ימינו הייתה מכירה בו כיהודי. ממילא לא הייתה מרשה לו לבוא לארץ בתוקף חוק-השבות, לא הייתה מאפשרת לו לשאת אישה יהודיה ולא הייתה קוברת אותו בבית-קברות יהודי.

בניגוד לאמונתם של רבים, הכותל לא היה חלק מבית-המקדש. כאשר בנה הורדוס את המשכן על הר-הבית, היה עליו ליצור בשבילו קודם כל את המשטח הגדול שעליו יוכל לעמוד בבטחה (ושעליו עומדים עכשיו כיפת-הסלע ומסגד אל-אקצה). לשם כך היה עליו להביא כמויות גדולות של אדמה ולהעלות את מפלס הקרקע. כדי לשמור על המסה הגדולה הזאת הוא בנה מסביב לה חומת-תמיכה. הכותל המערבי אינו אלא שריד מחומת-תמיכה זו.

כאשר כבשה ישראל את ירושלים המזרחית במלחמת ששת-הימים, אחד ממעשיה הראשונים היה מעשה-עוולה מזעזע. טדי קולק, ראש עיריית ירושלים המערבית, היה אמנם אתיאיסט מושבע, אך הוא הבין מיד את המשמעות הפוליטית והתיירותית של המקום. הוא ציווה לגרש את כל האוכלוסייה של שכונת-המוגרבים הסמוכה, כ-650 נפשות, ולמחוק את השכונה כולה מעל פני האדמה.

הייתי במקרה בעיר העתיקה באותו יום, ולעולם לא אשכח את המראות - ובעיקר את פניה מכוסות-הדמעות של ילדה כבת 13, שנשאה על גבה ארון גדול.

במקום השכונה שנמחקה נוצרה כיכר גדולה וריקה. עכשיו זו כיכר הכותל המערבי, הדומה למגרש-חנייה ענקי, והמושכת תיירים ואת נשות-הכותל העטופות בטליתות. מולה מתנשא הכותל המערבי, שאיבד כל הוד והדר, ונראה עכשיו סתם כקיר גבוה.

ישעיהו ליבוביץ המנוח, יהודי שומר-מצוות, קרא למקום דיסקו-כותל. הוא היה מלא תשבחות לוואהבים, כת סונית פונדמנטליסטית. כאשר כבשו אנשי הכת את מכה, הם ניגשו מייד להריסת הקבר של הנביא מוחמד, בטענה שסגידה לאבנים אינה אלא עבודת-אלילים. הם היו בוודאי מגדירים את רבני הכותל כפגנים נתעבים.

גם במיתוס היהודי לא נודע מקום קבורתו של משה רבנו, כדי למנוע עבודת-אלילים על הקבר.

לזכותו של קולק יש להזכיר שהוא מנע מעשה-זוועה אחר. אחרי הריסת שכונת-המוגרבים, דרש דויד בן-גוריון (אז סתם חבר-כנסת) למחוק מעל פני האדמה את חומת העיר העתיקה, בטענה שאין מקום לחומה תורכית בעיר היהודית שחוברה לה יחדיו. קולק, שהיה בעבר ראש לשכתו של בן-גוריון, הצליח להרגיע את הזקן.

ישראלים רבים סבורים שיש להכריז על הכותל המערבי כעל סמל לאומי חילוני, בלי קשר למשמעויות הדתיות שלו. אך מדינת-ישראל הכריזה עליו כעל מקום קדוש ומסרה את השליטה הבלעדית עליו בידי הרבנות הראשית – למרבה צערן של נשות הכותל.

באחרונה הציע נתן שרנסקי פשרה: לטהר מקום חדש ליד הכותל ולהניח לכל אדם, יהיה אשר יהיה – גבר או אישה, עם או בלי טלית, סטרייט, הומו או לסבית – להתפלל שם. ממש ביצת קולומבוס.

(שרנסקי, לשעבר גיבור נערץ שהעז למרוד בשלטון הקג"ב ברוסיה, ואחר-כך פוליטיקאי כושל בישראל, זכה בפרס הגדול. הוא קיבל את התפקיד השמן של יו"ר הסוכנות היהודית, מוסד אנאכרוניסטי שעיקר עיסוקו במימון ההתנחלויות בשטחים הכבושים.)

אולי יקבלו הרבנים את הפשרה, ואולי לא. אולי יניחו לנשים להתפלל כשהן עטופות בטליתות, ואולי לא. אך השאלה האמיתית היא מדוע העבירה המדינה לרבנים האורתודוקסיים את השלטון הבלעדי על מקום שהוא כל-כך חשוב לכל-כך הרבה אנשים. אחרי הכול, הציבור האורתודוקסי מהווה מיעוט בישראל וגם ביהדות העולמית.

התשובה היא פוליטית. אך היא נוגעת לנושא הרבה יותר חשוב: חוסר ההפרדה בין המדינה והדת.

רוב האנשים – וביניהם גם חילוניים רבים – מצדיקים את המצב בכך שמדינת ישראל זקוקה לתמיכת היהדות העולמית. ומה מאחד את היהדות העולמית? הדת. (אגב, ליבוביץ אמר לי פעם שהדת היהודית מתה כבר לפני 200 שנה, ושמה שמאחד את יהודי העולם כעת הוא זכר השואה.)

לפי הדוקטרינה הממלכתית, ישראל היא מדינת-הלאום של העם היהודי. לפי הדוקטרינה הציונית, העם היהודי והדת היהודית הם אותו הדבר. על כן, לא תיתכן ההפרדה.

כול מי שרוצה להפוך את ישראל למדינה נורמלית צריך לדחות את שתי הדוקטרינות גם יחד. הישראלים הם אומה, ומדינת-ישראל שייכת לאומה הזאת. כל אזרח וכל אזרחית צריכים להיות חופשיים להתפלל למי שהם רוצים, בכל מקום הנראה להם, ובכלל זה הכותל המערבי.

הר הבית (הקרוי בפי המוסלמים חראם אל-שריף) ובכללו הכותל המערבי, ובמרחק קצר ממנו גם כנסיית הקבר הקדוש, הם בעלי חשיבות עצומה למיליארדי בני-אדם. הם היו צריכים להיות גורם לשלום.

אנחנו יכולים רק לקוות שאי-פעם בעתיד הם אכן ימלאו שליחות זו.