היא מזכירה את אמרתו המפורסמת של מרק טוויין: "הידיעה על מותי הייתה מוגזמת."

זה כבר הפך לטרנד אינטלקטואלי. מי שמגן על פיתרון שתי-המדינות נראה זקן, מיושן, שריד מתקופה שחלפה. מי שמניף את דגל "פיתרון המדינה-האחת" מעיד על עצמו שהוא צעיר, מגניב, "קול".

בפועל זה רק מדגים את המחזוריות של הרעיונות. כאשר הכרזנו בראשית 1949, בשלהי מלחמת-תש"ח, שהתשובה היחידה למצב החדש היא הקמת מדינה פלסטינית לצד מדינת-ישראל, כבר היה ל"פיתרון המדינה-האחת" זקן ארוך.

הרעיון של "מדינה דו-לאומיות" היה באופנה בשנות ה-30 של המאה שעברה. תומכיו העיקריים היו אינטלקטואלים בעלי רצון טוב, רבים מהם מאורות של האוניברסיטה העברית החדשה, כגון יהודה לייב מאגנס ומרטין בובר. הם תוגברו על-ידי מפלגת השומר הצעיר (לימים מפ"ם).

הרעיון לא קרם עור וגידים ולא התרומם מעולם מהקרקע. הערבים האמינו שזהו טכסיס מחוכם חדש של היהודים. הדו-לאומיות הייתה מבוססת על העיקרון של שוויון בין שתי האוכלוסיות בארץ - 50% יהודים, 50% ערבים. מכיוון שהיהודים היו אז רחוקים ממחצית האוכלוסייה, צדקו הערבים בחשדותיהם.

מהצד היהודי, הרעיון נראה מגוחך. תמצית הציונות הייתה להקים מדינה, שבה יהיו היהודים אדונים לגורלם, ואם אפשר – בכל ארץ-ישראל.

בזמן ההוא, איש לא דיבר על "פיתרון המדינה האחת", מכיוון שכבר הייתה קיימת מדינה אחת – מדינת פלשתינה (א"י), בשליטת הבריטים. ה"פיתרון" נקרא "מדינה דו-לאומית" והוא מת ב-1948, מבלי ששפכו עליו דמעות.

מה גרם לתקומה המופלאה של רעיון זה?

התחדשות הרעיון לא באה בעקבות אהבה חדשה שנולדה בין שני העמים. אילו קרה כדבר הזה, זה היה נהדר, ממש נס מהשמיים. אילו גילו הישראלים והפלסטינים לפתע את הערכים המשותפים שלהם, את השורשים המשותפים של ההיסטוריה ושל השפות שלהם, את אהבתם המשותפת לארץ – האם זו לא הייתה אחרית הימים?

אך למרבה הצער, "פיתרון המדינה-האחת" לא נולד מתוך נשואי-אהבה. אביו היה הכיבוש, ואמו הייתה הייאוש.

הכיבוש יצר, למעשה, מדינה אחת בכול השטח שבין הים והירדן. מדינה של דיכוי אכזרי, שבה מחצית האוכלוסייה (או קצת פחות) שוללת מהמחצית השנייה את כל הזכויות – זכויות-אדם, זכויות כלכליות וזכויות פוליטיות. ההתנחלויות היהודיות מתרחבות, וכל יום מביא עימו סיפורים חדשים של התנכלויות לפלסטינים.

הרבה אנשים טובים איבדו כול תקווה – גם בצד הישראלי וגם בצד הפלסטיני. אך אובדן-תקווה אינו מדרבן לפעולה. הוא מטפח כניעה, אדישות וחוסר-מעש.

הבה נחזור לנקודת-ההתחלה. "פיתרון שתי המדינות מת". איך? למה? מי אומר? בהתאם לאילו מדדים מדעיים הונפקה תעודת-הפטירה?

בדרך כלל מביאים כהוכחה את ריבוי ההתנחלויות. כבר בשנות ה-80 של המאה הקודמת הכריז מירון בנבנישתי, היסטוריון מכובד, שהמצב הפך עכשיו ל"בלתי-הפיך". אז הגיע מספר המתנחלים ל-100 אלף. פחות או יותר. (מלבד המשתכנים במזרח-ירושלים, המהווים על פי הסכמה כללית סוגיה נפרדת.) עכשיו טוענים המתנחלים שמספרם הגיע ל-300 אלף. כמה מתנחלים דרושים כדי לקבוע "אי-הפיכות"? 100, 300, 500, 800 אלף?

ההיסטוריה אינה מכירה את עקרון אי-ההפיכות. אימפריות קמות ונופלות. תרבויות פורחות וקמלות. כך גם משטרים חברתיים וכלכליים. רק המוות הוא בלתי-הפיך.

אני יכול לחשוב על תריסר דרכים שונות לפיתרון בעיית ההתנחלויות - החל בגירוש בכוח, דרך חילופי-שטחים וכלה בהתאזרחות במדינה הפלסטינית. מי האמין בשעתו שניתן לסלק את ההתנחלויות בפתחת רפיח בכזו קלות? מי האמין שפינוי ההתנחלויות ברצועת-עזה יהפוך לפארסה לאומית?

בסופו של דבר תיפתר הבעיה על-ידי ערבוב של שיטות אחדות, בהתאם לנסיבות.

כל הבעיות הענקיות ניתנות לפיתרון – אם יש רצון. חוסר-הרצון הוא הוא הבעיה האמיתית.

המצדדים בפיתרון של מדינה אחת מתבססים על הניסיון של דרום-אפריקה. לדעתם, ישראל היא מדינת-אפרטהייד, ועל-כן גם הפיתרון יהיה דומה לזה שהושג שם.

המצב בשטחים הכבושים, ובמידה מסוימת גם בישראל עצמה, אכן דומה מאוד למשטר האפרטהייד. יש הצדקה רבה להעלות בוויכוח הפוליטי את דוגמת האפרטהייד. אך למעשה יש מעט מאוד דמיון בין שתי הארצות – אם בכלל.

דויד בן-גוריון נתן פעם עצה לשליטים הלבנים של דרום-אפריקה: חלוקה. רכזו את האוכלוסייה הלבנה בדרום, באזור כף התקווה הטובה, והשאירו את שאר הארץ לשחורים. אך שני הצדדים בדרום-אפריקה דחו את הרעיון בשאט-נפש. שניהם דגלו בארץ אחת, מאוחדת.

שני העמים בדרום-אפריקה דיברו את אותן השפות, האמינו באותה הדת, עבדו באותה הכלכלה. המאבק היה על משטר האדונים-עבדים, שבו שיעבד מיעוט קטן את הרוב הגדול.

שום דבר מכל זה אינו נכון לגבי הארץ שלנו. כאן יש לנו שתי אומות, שתיים (ובעצם שלוש) דתות, שתי תרבויות, שתי כלכלות שונות לגמרי.

הנחה מוטעית מובילה למסקנות מוטעות. אחת מהן היא שניתן להכניע את ישראל, כמו את משטר האפרטהייד בדרום-אפריקה, באמצעות חרם בינלאומי. לגבי דרום-אפריקה זוהי טענה אימפריאליסטית ופטרונית. החרם העולמי היה מוסרי וחשוב, אך לא הוא הביא לניצחון. האפריקאים עצמם הם שהביסו את המשטר המרושע באמצעות שביתות והתקוממויות אמיצות. מספר אידיאליסטים לבנים מקומיים עזרו להם בכך.

אני אופטימיסט, ואני מקווה שבסופו של דבר הישראלים היהודים והפלסטינים הערבים יהפכו לאומות-אחיות, שיחיו זו בצד זו בהרמוניה. אך כדי להגיע למצב זה הן צריכות קודם כל לחיות בשלום בשתי מדינות שכנות, שהגבול ביניהן פתוח.

האנשים הדוגלים עכשיו ב"פיתרון המדינה-האחת" הם אידיאליסטים. אך הם גורמים לנזק רב. ולא רק מפני שהם מוציאים את עצמם וגם אחרים מהמאבק על הפיתרון היחידי שהוא מציאותי.

אם אנחנו עומדים לחיות במדינה אחת, אין טעם להילחם בהתנחלויות. אם חיפה ורמאללה יהיו באותה המדינה, מה ההבדל בין התנחלות ליד חיפה והתנחלות ליד רמאללה? אך המאבק בהתנחלויות הוא חיוני. זהו שדה-הקרב העיקרי במאבק על השלום.

עד כמה שזה מוזר, המדינה-האחת היא המטרה המשותפת של הימין הציוני הקיצוני והשמאל האנטי-ציוני הקיצוני. ומכוון שהימין חזק לאין שיעור, השמאל הוא העוזר לימין, ולא להיפך.

בתיאוריה זה בסדר, מפני שתומכי המדינה-האחת משמאל מאמינים שהימין מכשיר את הקרקע לגן-העדן העתיד לקום. הימין מאחד את הארץ ושם קץ לאפשרות של הקמת מדינה פלסטינית. הוא יטיל על הפלסטינים את כל זוועות האפרטהייד - והרבה יותר, מכיוון שהגזענים בדרום-אפריקה לא חלמו על גירוש השחורים. אך בעתיד – אולי בעוד כמה עשורים בלבד – העולם יכריח את ישראל-רבתי להעניק לפלסטינים זכויות מלאות, וישראל תהפוך לפלסטין.

כך אומרת התיאוריה. על פיה, כאשר מקים הימין מדינה אחת הוא דומה לחמורו של משיח.

זוהי תיאוריה יפה, אך מי יערוב לנו שזה מה שיקרה במציאות? ולפני שיגיע השלב הסופי המאושר, מה יקרה בינתיים לעם הפלסטיני?

ואגב, מי יכריח את שליטי ישראל-רבתי לקבל את תכתיב דעת-הקהל העולמית? אם ממשלת ישראל מסרבת כיום להיכנע לדעת-הקהל העולמית ולאפשר לפלסטינים להקים את מדינתם ב-28% מאדמת פלסטין ההיסטורית, מדוע שהיא תיכנע לדעת-הקהל העולמית בעתיד ותגשים רעיון שפירושו פירוק מדינת-ישראל?

כאשר מדברים על תהליך שיימשך לכול הפחות 50 שנה, מי יודע מה יקרה בינתיים? אילו שינויים יחולו בעולם? אילו מלחמות ואסונות יסיחו את הדעת מהעניין הפלסטיני?

האם מוכן מישהו להמר על גורל עמו למען תיאוריה כל-כך מרחיקת לכת?

אם נניח לרגע שפיתרון המדינה-האחת יתגשם באמת, איך המדינה הזאת תתפקד?

האם יהודים ישראלים וערבים פלסטינים ישרתו באותו הצבא, ישלמו את אותם המסים, יצייתו לאותם החוקים, יפעלו ביחד באותן המפלגות? האם ישתלבו מבחינה חברתית? או שמא תשקע המדינה במלחמת-אזרחים מתמדת?

עמים אחרים גילו שאינם מסוגלים לחיות ביחד במדינה אחת. ברית-המועצות התפרקה. כך גם יוגוסלביה. וסרביה. וצ'כוסלובקיה. וקפריסין. וסודאן. הסקוטים רוצים לפרוש מהממלכה המאוחדת. כך גם הבסקים והקטלונים מספרד. הצרפתים בקנדה והפלמים בבלגיה מתנדנדים. עד כמה שאני יודע, אין אף דוגמה אחת בחמישים השנים האחרונות שבה הביעו שני עמים את רצונם לחיות ביחד.

הייאוש יכול להיות נוח ומפתה. אבל הייאוש אינו פיתרון.

פיתרון שתי-המדינות לא מת. הוא לא יכול למות, מפני שזהו הפיתרון היחיד שיש.