אנשים אלה, אמרנו לעצמנו, חונכו במשך 70 שנה ברוח אינטרנציונליסטית. מכיוון שהם השתחררו זה עתה ממשטר דיקטטורי אכזרי, הם בוודאי שוחרי-דמוקרטיה. רבים מהם אינם יהודים, אלא קרובים (לפעמים קרובים רחוקים מאוד) של יהודים. אז הם יהוו תגבורת של מאות אלפים למחנה החילוני, הדמוקרטי והלא-לאומני, בדיוק מה שאנחנו צריכים. הם יוסיפו מרכיב חיובי לקוקטייל הדמוגראפי ששמו ישראל.

חוץ מזה, מכיוון שהיישוב המקורי עוצב בהקמתו על-ידי עולים מרוסיה, העולים החדשים ייקלטו בנקל ויתערבבו עם כולנו.

כך חשבנו.

מה שקרה הוא ההיפך הגמור.

העולים מברית-המועצות לשעבר – הנקראים בשפת העם כולם "רוסים" – לא התערבבו כלל. הם מהווים קהילה נפרדת, החיים בגטו מתוצרת עצמית, גטו מבחירה.

הם ממשיכים לדבר ביניהם רוסית, וכך עושים גם ילדיהם. הם קוראים את העיתונים הרוסיים שלהם, שכולם לאומנים וגזענים. הם בוחרים במפלגה משל עצמם, בהנהגת איווט האיום, אביגדור ליברמן יליד מולדביה. אין להם כמעט מגע עם ישראלים אחרים.

אמנם, בשנתיים הראשונות שלהם בארץ הם הצביעו ברובם בעד יצחק רבין ממפלגת-העבודה, אך לא מפני שהוא הבטיח שלום, אלא מפני שהוצג כגנרל, איש-צבא מצטיין. מאז הם הצביעו באופן עקבי בעד הימין הקיצוני.

רובם הגדול שונאים ערבים, מתנגדים לרעיון השלום, תומכים בהתנחלויות ומצביעים בעד ממשלות ימניות.

מכיוון שה"רוסים" מונים עכשיו כמעט 20% מהאוכלוסייה, הם מהווים גורם חשוב הדוחף את המדינה לימין.

למה, למען השם?

יש כמה תיאוריות, ויתכן שכולן נכונות.

דיפלומט רוסי הסביר לי את זה כך: "בתקופה הסובייטית היו היהודים אזרחים סובייטיים כמו כולם. כאשר התפרקה ברית-המועצות, שאר האזרחים חזרו איש-איש לעם שלו. היהודים נשארו בחלל ריק. לכן היגרו לישראל והפכו יותר ישראלים מאשר כל הישראלים האחרים. גם הלא-יהודים שבאו איתם הפכו לסופר-פטריוטים ישראלים."

תיאוריה אחרת אומרת: "כאשר קרס הקומוניזם ברוסיה נוצר חלל ריק, חלל שהתמלא בלאומנות. מהתקופה הסובייטית נשארו הגישה הטוטליטרית, הבוז לדמוקרטיה ולליברליזם, והגעגועים למנהיג חזק. בברית-המועצות הייתה גם גזענות עמוקה של הציבור ה"לבן" בצפונה כלפי העמים כהי-העור בדרומה. כאשר עלו היהודים (יחד עם הלא-יהודים) לישראל, הם הביאו את הגישה הזאת איתם. הם פשוט החליפו את הארמנים, הצ'צ'נים ושאר העמים הבזויים בערבים. השקפות אלה מזינות גם היום את התקשורת הרוסית בארץ."

ביקרתי בברית-המועצות בפעם הראשונה ב-1990, בימי מיכאיל גורבצ'וב. לא יכולתי לבקר שם לפני כן, מפני ששמי נמחק באופן קבוע מכול רשימה של מוזמנים לגן-העדן של הפרולטריון. אינני יודע מדוע. (באופן די מצחיק נמחקתי גם מרשימת המוזמנים למסיבות השגרירות האמריקאית ב-4 ביולי, ובמשך כמה שנים היה לי קשה מאוד להשיג אשרה לארצות-הברית. אולי מפני שהפגנתי נגד מלחמת ויאט-נאם. אני אחד האנשים המעטים בעולם שיכולים להתפאר בכך שהוחרמו בעת ובעונה אחת גם על-ידי הסי-אי-אי וגם על-ידי הקג"ב.)

סיירתי ברוסיה כדי לכתוב ספר על סוף המשטר הקומוניסטי בארצות מזרח אירופה ("לנין לא גר פה יותר"). רחל ואני אהבנו את מוסקווה, אך נדהמנו מגילויי הגזענות שראינו על כל צעד ושעל. הבוז לאזרחים כהי-עור היה גלוי ומחפיר. כאשר הלכנו לשוק והתלוצצנו עם המוכרים, כולם אנשים מהדרום, שאיתם יצרנו מגע מייד, התרחק מאיתנו המלווה שלנו, רוסי צעיר, סימפאטי וחמור-סבר. זו הייתה פתיחות-כבוד בשבילו.

ידידיי ואני נפגשים מזה 50 שנה בכל יום ששי. כאשר התחילו הרוסים להגיע, נהג ה"שולחן" שלנו להתכנס בקפה "כסית" המיתולוגי.

באחד הימים שמנו לב שקבוצה של רוסים צעירים הקימו "שולחן" משלהם באותו מקום. היינו מלאי אהדה – וגם סקרנות – ומפעם לפעם הצטרפנו אליהם.

בהתחלה זה הצליח. נוצרו ידידויות. אך אז קרה משהו מוזר. הם התרחקו מאיתנו ונתנו לנו להבין שאנחנו בסך-הכול ברברים מזרח-תיכוניים חסרי-תרבות, שאינם ראויים להתרועע עם יורשי טולסטוי ודוסטוייבסקי. לאחר מכן נעלמו מהאופק שלנו.

נזכרתי בכך ביום-ששי האחרון, כאשר התפתח ליד ה"שולחן" שלנו ויכוח לוהט מהרגיל. הצטרפה אלינו אורחת, מדענית "רוסית", שהאשימה את השמאל בגישה אדישה ומתנשאת כלפי המגזר הרוסי. לדבריה, יחס זה הוא שדחף את הרוסים לזרועות הימין. אחת מיושבות השולחן, פעילת-שלום ידועה, הגיבה בזעם וטענה שהרוסים הביאו איתם את עמדתם הכמעט-פשיסטית כבר בבואם לארץ.

הסכמתי עם שתיהן.

הגישה הישראלית לעולים חדשים הייתה תמיד קצת מוזרה.

מנהיגים כמו דויד בן-גוריון התייחסו אל העולים כאילו הייתה העלייה רק בעיה של תחבורה. הם היו מוכנים להשתמש בכול האמצעים כדי להביא ארצה יהודים מכל העולם. אך משהגיעו העולים הנה, הניחו להם לנפשם. נכון, העולים החדשים קיבלו "סל קליטה" ודיור, אך לא נעשה דבר כדי לשלבם בחברה הישראלית.

זה נכון לגבי העלייה הגרמנית בשנות ה-30, המרוקאית בשנות ה-50 והרוסית בשנות ה-90. כאשר הרוב העצום של היהודים הרוסים העדיפו להגר לארצות-הברית, הממשלה שלנו הפעילה לחץ אדיר על הממשלה האמריקאית כדי שתסגור את שעריה בפניהם. כך נאלצו הרוסים לעלות לישראל. אך כאשר באו הנה, הניחו להם להתקהל בגטאות מנוכרים, במקום לגרום להם להתפזר ולחיות בקרבנו.

השמאל לא היה שונה. כאשר נכשלו הניסיונות הקלושים למשוך אותם למחנה-השלום, הניחו להם. "גוש שלום" חילק פעם 100 אלף עותקים בשפה הרוסית של החוברת "אמת מול אמת", המתארת את הסכסוך הישראלי-פלסטיני. קיבלנו תגובה אחת ויחידה (!). זה הפיל את רוחנו. היה ברור שלרוסים לא איכפת מההיסטוריה של הארץ.

כדי להבין את חשיבותה של בעיה זו צריך לראות את תמונת החברה הישראלית כולה. היא מורכבת מחמישה מגזרים עיקריים, שהם כמעט שווים בגודלם:

היהודים ממוצא אירופי, האשכנזים, שאליה משתייכת רוב האליטה התרבותית, הכלכלית, הפוליטית והצבאית. השמאל משתייך כמעט כולו למגזר זה. היהודים ממוצא מזרחי (הנקראים לעיתים בטעות "ספרדים"), שבאו מארצות ערב ומשאר הארצות האסלאמיות,והמהווים את הבסיס של הליכוד. יהודים דתיים, הכוללים את החרדים, אשכנזים ומזרחיים, וכן הדתיים-הלאומיים והגרעין הקשה של המתנחלים. האזרחים הערביים, מכל צבעי הקשת. ה"רוסים".

חלק מהמגזרים האלה חופפים בקצוות. הערבים ורבים מהאשכנזים שייכים למחנה-השלום. כל השאר שייכים לימין. (אני מתנצל על ההכללות הפרועות. מובן שיש בכל מחנה יחידים חריגים.)

ברור שאין כל אפשרות ליצור רוב למען השלום מבלי לרכוש את ליבם של לפחות חלקים מהמגזר המזרחי, מהמגזר הדתי וכן מהמגזר הרוסי. זהו ציבור גדול, חיובי ותרבותי, ואין בשום פנים לוותר עליו.

בעיניי, זוהי המשימה החשובה ביותר המוטלת כעת על מחנה-השלום.

בסוף הוויכוח הלוהט ב"שולחן" שלנו ניסיתי להרגיע את הרוחות ואמרתי:

"אין צורך לריב על השאלה מי אשם. יש מספיק אשמה בשביל כל אחד."