ביום ראשון האחרון, ערב יום-הזיכרון, הוזמנתי לאירוע שאורגן על-ידי "לוחמים לשלום" ו"הפורום הישראלי-פלסטיני של המשפחות השכולות".

ההפתעה הראשונה הייתה שהערב בכלל התקיים. באווירה הכללית של ייאוש שפשטה במחנה-השלום אחרי הבחירות האחרונות, שבהן לא העז כמעט איש להזכיר את המילה "שלום", אירוע כזה ממש מעודד.

ההפתעה השנייה הייתה הכמות. האירוע התקיים באחד האולמות הגדולים בארץ, ביתן 10 בגני-התערוכה בתל-אביב. יש בו יותר מ-2000 מושבים. 15 דקות לפני השעה היעודה הייתה הנוכחות דלה. המארגנים נראו מודאגים. חצי שעה לאחר מכן היה האולם גדוש ומלא. (יש הרבה מעלות למחנה-השלום, אך הדייקנות אינה אחת מהן.)

ההפתעה השלישית הייתה הרכב הקהל. היו בו לא מעט אנשים בעלי שיער לבן, ואני ביניהם, אך רוב הנוכחים היו אנשים צעירים - ויותר ממחציתם נשים צעירות. נמרצים, ענייניים, מאוד ישראלים.

הרגשתי שזהו מרוץ-שליחים. הדור שלי מעביר את השרביט לדור הבא. המרוץ נמשך.

אך התכונה הבולטת ביותר הייתה, כמובן, התוכן. ישראלים ופלסטינים התאבלו ביחד על בני משפחתם, הבנים והבנות, האחים והאחיות, קרבנות הסכסוך והמלחמות, הכיבוש וההתנגדות (הנקראת טרור).

ערבי מהכפר דיבר בשקט על בתו, שנהרגה על-ידי חייל בדרכה לבית-הספר. אם יהודיה דיברה על בנה החייל, שנפל באחת המלחמות. הכול נעשה בקול נמוך. בלי פאתוס. היו שדיברו עברית, היו שדיברו ערבית.

הם סיפרו על תגובתם הראשונה אחרי האובדן, על רגשות השנאה, הצימאון לנקמה. ועל השינוי האיטי שחל בליבם. ההבנה שההורים בצד השני, האויב, מרגישים בדיוק כמוהם. שהאובדן של הצד השני, האבל של הצד השני, השכול של הצד השני הם בדיוק כמו הרגשות שלהם.

מזה שנים נפגשים ההורים השכולים משני הצדדים באופן קבוע, כדי למצוא נחמה אלה אצל אלה. בין כול קבוצות-השלום הפועלות בסכסוך הישראלי-פלסטיני, זוהי – אולי – הקבוצה המחממת ביותר את הלב.

לא היה קל למשתתפים הערביים להגיע אל הפגישה. תחילה אסר הצבא על כניסתם לשטח ישראל. עורכת-הדין גבי לסקי, פרקליטתן הבלתי-נלאית של אחדות מקבוצות-השלום (וביניהן גוש שלום) נאלצה לאיים בעתירה לבג"ץ כדי להשיג ויתור מוגבל: 45 פלסטינים מהגדה המערבית הורשו להגיע לאירוע.

(זהו אמצעי שגרתי של הכיבוש: לפני כל חג יהודי מוטל סגר מוחלט על הגדה המערבית – חוץ מאשר למתנחלים, כמובן. בדרך זו לומדים הפלסטינים להכיר את חגי ישראל.)

הדבר שהפך אירוע זה למיוחד כל-כך היה שההתיידדות הישראלית-פלסטינית נערכה כולה במישור האנושי, בלי נאומים פוליטיים, בלי הסיסמאות שכבר הפכו, למען האמת, לשדופות במקצת.

במשך שעתיים הציפו אותנו גלים של רגש אנושי, הרגשה של קירבה עמוקה בין זה לזה. זאת הייתה הרגשה טובה.

אני כותב שורות אלה כדי להעלות נקודה הקרובה מאוד ללבי: חשיבותו של הרגש במאבק למען השלום.

אינני אדם רגשני במיוחד. אך אני רגיש מאוד לגבי מקומם של הרגשות במאבק הפוליטי. אני גא במטבע-לשון שטבעתי: "בפוליטיקה, זה בלתי-רציונאלי להתעלם מן הבלתי-רציונאלי". או, אם תרצו, "בפוליטיקה זה רציונאלי לקבל את הבלתי-רציונאלי".

זוהי אחת החולשות העיקריות של מחנה-השלום שלנו. הוא רציונאלי מאוד – אפילו יותר מדי. אנחנו יכולים להוכיח בקלות שישראל זקוקה לשלום, שבהעדר שלום נהפוך למדינת-אפרטהייד, או גרוע מזה.

בכל העולם אנשי-השמאל מפוכחים יותר מאשר אנשי-הימין. כאשר השמאלנים מעלים טענות הגיוניות למען השלום, התפייסות עם אויבים לשעבר, צדק חברתי ודאגה למוגבלים, הימנים עונים במטחים של סיסמאות רגשניות ובלתי-רציונאליות.

אך אי-אפשר לעורר המוני בני-אדם בדברי היגיון. אנשים מופעלים על-ידי רגשותיהם.

רגשות מוצאים ביטוי – וגם נוצרים – בין השאר באמצעות שירים. ניתן לעמוד על עומק הרגשות על פי המנגינות. הניתן לחשוב על מצעדיו של מרטין לותר קינג מבלי להיזכר ב"אנו נתגבר"? הניתן לחשוב על מלחמת-החופש האירית בלי שיריה הנהדרים? הניתן לחשוב על מהפכת-אוקטובר בלי מנגינותיה הסוחפות?

ואילו מחנה-השלום הישראלי יצר בסך-הכול שיר אחד ויחיד – "שיר השלום", שבו פונים המתים אל החיים. יצחק רבין נרצח כמה דקות אחרי ששר שיר זה, והתמליל שלו המגואל בדם נמצא על גופתו. אך כל המשוררים וכל המלחינים הרבים, שמחנה-השלום משופע בהם, לא היו מסוגלים לחבר ולו שיר-שלום סוחף אחד, בשעה שמחרחרי-השנאה יכולים לשאוב מבאר בלתי-נדלית של שירי דת ולאומנות.

נאמר שכדי לעשות שלום לא צריך לחבב את היריב. שלום עושים עם אויב, כפי שכולנו הכרזנו מאות פעמים. האויב הוא האדם שאתה שונא.

מעולם לא האמנתי בכך לגמרי, וככל שאני מרבה בשנים כן גוברים פקפוקיי.

נכון, אי-אפשר לצפות ממיליוני אנשים בשני הצדדים לאהוב זה את זה. אך הגרעין של עושי-השלום, החלוצים ההולכים לפני המחנה, אינם יכולים למלא את משימתם אם אין בתוכם יסוד של סימפאטיה הדדית.

יש סוג של פעילי-שלום שאינם מקבלים את זה. לפעמים יש לי ההרגשה שהם שואפים באמת לשלום – אך לא עם הערבים. הם אוהבים את השלום מפני שהם אוהבים את עצמם. הם עומדים מול הראי ואומרים לעצמם: תראה כמה שאני נפלא! כמה שאני אנושי! כמה שאני מוסרי!

אני נזכר בעוינות שעוררתי בחוגי-שלום מסוימים כאשר המצאתי את סמל-השלום שלנו: הדגלים השלובים של ישראל ופלסטין. אחד מאיתנו, שהציג את הסמל הזה בהפגנה של "שלום עכשיו" בשנות ה-80, גרם לשערורייה גדולה. הוא נדרש בגסות לעזוב את המקום, והתנועה התנצלה בפומבי על התקרית.

כדי להמריץ תנועת-שלום אמיתית יש לטעת בה רוח של אמפתיה לצד השני. צריך שתהיה אהדה לאנושיותו, לתרבותו, לנרטיב שלו, לשאיפותיו, לפחדיו, לתקוותיו. וזה חל, כמובן, על שני הצדדים.

שום דבר אינו מזיק לסיכויי השלום יותר מאשר פעילותם הקנאית של תומכי-ישראל ותומכי-פלסטין בחו"ל, החושבים שהם עוזרים לצד המועדף על-ידם על-ידי יצירת דמוניזציה לצד השני. אין עושים שלום עם שדים.

ההתיידדות בין פלסטינים וישראלים היא בחזקת צורך חיוני. שום תנועת-שלום אינה יכולה להצליח בלעדיה.

וכאן יש פרדוכס מכאיב: ככל שההתיידדות דרושה יותר, כן היא פוחתת.

בשנים האחרונות נוצר ניכור גובר בין שני הצדדים. יאסר ערפאת היה מודע מאוד לצורך במגעים אנושיים בין הצדדים, ועשה הרבה לקדם אותם. (אני עודדתי אותו כל העת לעשות יותר.) מאז מותו, המאמץ הזה נחלש.

בצד הישראלי, הפופולאריות של השלום שקעה. נכון, בכול שבוע נערכת התיידדות בבילעין ובשדות-הקרב האחרים, אך הארגונים הגדולים אינם ששים לפגישה ביניהם.

בצד הפלסטיני יש הרבה מרירות. הם מרגישים (בצדק) שמחנה-השלום הישראלי לא סיפק את הסחורה. גרוע מזה, יש חשש שההמונים הפלסטיניים יתייחסו להופעות משותפות כאל סוג של "נורמליזציה" עם הכובש, משהו הגובל במשת"פיות.

את זה צריך לשנות. רק שיתוף-פעולה רחב ופומבי, הנובע מן הלב ומן הרגש, יכול לשכנע את שני הצדדים שהשלום אפשרי.

מחשבות אלה חלפו בראשי כאשר הקשבתי למלים הכנות והפשוטות של הפלסטינים והישראלים באותו מעמד של מפגש-זיכרון.

שם היה הכול: הרוח, הרגש, האמפתיה, שיתוף-הפעולה.

זה היה רגע אנושי. והרי הכול מתחיל כך.