ערב יום-ההולדת ה-65 של המדינה, אנחנו יכולים לשיר שיר זה מחדש. ולא רק מתוך נוסטלגיה.

מסביבנו הומה הסער. מלחמת-אחים נוראה קורעת את סוריה לגזרים. אחרי ניצחון האביב הערבי, מצריים לא הגיעה אל המנוחה. בלבנון אין הממשלה מצליחה להטיל את מרותה על העדות היריבות, וזה נכון גם לגבי עיראק. העם הפלסטיני מפולג בין שני פלגים. איראן עסוקה בפיתוח הנשק הגרעיני, תוך כדי מלמול איומים מפחידים.

ישראל רואה את עצמה כאי בים סוער, מאוימת מכל הצדדים, מוכנה בכל עת לקבל את פניו של צונאמי קטלני.

יש משהו אירוני במצב הזה.

ההרפתקה הציונית קמה כדי ליצור מקלט בטוח ליהודים, אחרי מאות השנים של חוסר-ישע.

אם מורידים ממנו את כל הקישוטים האידיאולוגיים, זה היה גרעין הרעיון הציוני. בכל מקום בעולם היו היהודים חסרי-מגן, תלויים בחסדי זרים. כאן, במדינה משלנו, נוכל להגן על עצמנו, נוכל לחיות בביטחון ובראש זקוף.

במלים אחרות, עידן ועידנים היינו אובייקט של ההיסטוריה, עכשיו אנחנו לוקחים את גורלנו בידנו. כעת נהיה שחקן על במת ההיסטוריה, אומה בין האומות.

לפני כן היו היהודים סוג של עדה אתנית-דתית. עם עליית הציונית, היהודים – או חלק מהם – הפכו את עצמם לאומה מודרנית, המוכנה להגן על עצמה מפני כל צר ואויב.

מבחינה זו נחלה הציונות הצלחה מסחררת. מדינת-ישראל, יציר-כפיה, היא כעת מדינה חזקה ובטוחה.

ואולי לא? כשאנחנו מקשיבים למנהיגינו, נדמה לנו שההיפך הוא הנכון.

לפני שנים טען הפרופסור ישעיהו ליבוביץ שישראל היא המקום היחיד בעולם שבו צפויה ליהודים סכנת-השמדה. כפי שהסתבר, זה לא היה כל-כך נכון.

השבוע, ביום השואה, הכריז בנימין נתניהו שמאיימת עלינו שואה שנייה מצד איראן גרעינית.

למחרת היום הכריזה קבוצה של האקרים בינלאומיים, אוהדי הפלסטינים, מלחמה עלינו. הם הבטיחו לשתק את מוסדות המדינה, הצבאיים והאזרחיים, הממשלתיים והפרטיים. ההתקפה נכשלה בצורה עלובה. אך לפני שזה התבהר, השווה אותה אביגדור ליברמן לשואה הנאצית.

מה קורה כאן? פרנויה? מניפולציה? גימיק פוליטי? כול אלה ועוד?

תוך תשעה ימים חווה הציבור הישראלי שלושה אירועים לאומיים - כל אחד עם צופרים מייללים, טקסים רשמיים, נאומים אינסופיים. כל ערוצי הטלוויזיה, רשתות הרדיו והעיתונים המודפסים הוקדשו לחלוטין לנושא האירוע שחל באותו היום.

תחילה היה יום-השואה. הארץ כולה פנתה אל הפרק הנורא הזה בהיסטוריה. בשעה 10 צפרו האזעקות והארץ כולה קפאה. ניצולי השואה, רובם מעל לגיל 80, סיפרו את סיפוריהם המחרידים. המאזינים בכו.

ב"יד ושם" נשא נתניהו את נאומו הסטנדרטי: "לעולם לא עוד... אנחנו לא... הפצצה האיראנית... שואה שנייה..."

מחר בערב יתחיל יום-הזיכרון. הארץ תתאבל על האלפים שנפלו במלחמות הרבות שלנו. הורים שכולים יניחו פרחים על קברי יקיריהם. הפוליטיקאים ינאמו על החללים, שמסרו את נפשם כדי למנוע שואה שנייה.

למחרת בערב יתחיל יום ששון ושמחה. בלי רווח של זמן יכריזו הצופרים על סוף יום-הזיכרון והתחלת יום-העצמאות. הנאומים על הקורבנות יתחלפו בנאומים על תפארת המדינה, שקמה מאפר השואה. במרכז החג יעמוד צה"ל, אחד הצבאות הגדולים והחזקים בעולם.

קירבת שלושת התאריכים האלה זה לזה אינה מקרה. זהו מאמץ מודע לשתול בדורות הבאים את ההכרה שישראל נתונה בסכנה מתמדת, כמו שהיו הקהילות היהודיות באירופה במשך מאות שנים, ושצה"ל הוא הערובה היחידה לביטחוננו הלאומי, וגם ביטחוננו האישי.

רבים חושבים שזוהי מניפולציה, וזה נכון. בימי נתניהו היא מגיעה לשיא (או לשפל) חדש. תחושת הקורבנות היהודית מונפת כדגל להצדקת כל מעשינו: הכיבוש, ההתנחלויות, דיכוי הפלסטינים, וגם דחיית השלום המבוסס על פיתרון שתי-המדינות.

זה גם טכסיס פוליטי. האזהרות החוזרות ונשנות בפני הסכנות המאיימות על קיומנו – מצד איראן, סוריה, מצרים ושאר העולם – צריכות ללכד אותנו מסביב למנהיגינו. במערכת-הבחירות האחרונה הציג נתניהו את עצמו כ"מנהיג חזק למדינה חזקה". לא חשוב שהוא למעשה חלשלוש, אדם המתקפל תחת לחצים פנימיים וחיצוניים. הפצת פחדים היא מכשיר לשימור השלטון.

אבל תהייה זאת שגיאה גדולה לתאר את פחדי ישראל כמלאכותיים. הם אמיתיים לגמרי.

זרים מופתעים מישראלים המכריזים בעת ובעונה אחת, ממש באותה נשימה, שישראל היא "מעצמה אזורית" וש"לא נלך כצאן לטבח". שני חלקי משפט זה אמיתיים. הם שוכנים, זה לצד זה, בנפשם של רוב הישראלים.

למי ששהה בישראל ביום-השואה לא יכול להיות שום ספק לגבי ההשפעה העצומה שיש לשואה גם כיום על נפשנו. לרובנו (וגם לי) היו קרובי-משפחה שנספו בשואה. רגש הקורבנות, הפחדים והחששות טבועים בנו עמוק-עמוק. קשה מאוד לשרש אותם.

אך לשרש אותם אנחנו צריכים, כיוון שאין להם כל קשר עם מציאות ימינו. פחדים אלה מונעים מאיתנו, הישראלים, להתנהג באופן רציונאלי על פי צרכינו ושאיפותינו.

העובדה הפשוטה היא שמדינת-ישראל היא מדינה חזקה, ותישאר חזקה לאורך זמן.

יש לנו צבא חזק ויעיל, הרבה מעבר למה שדרוש כדי להתעמת עם כל איום בעתיד הנראה לעין. האביב הערבי הרחיק מאיתנו כמה וכמה סכנות צבאיות. זה נכון גם לגבי האיום (האמיתי או המדומה) של הגרעין האיראני. שום מנהיג איראני לא יסתכן בהשמדה טוטאלית של ארצו, על אלפי שנות התרבות המפוארת שלה, רק כדי לחסל אותנו.

אך הצבא אינו אלא מרכיב אחד של הביטחון. יש הרבה מרכיבים אחרים.

ב-65 שנים בנינו כלכלה מפוארת, גמישה יותר מכלכלות חזקות וגדולות יותר. בתחומים חשובים, כגון היי-טק, מדע, רפואה, חקלאות ואמנות, אנחנו חברים בליגה העולמית העליונה. היחסים האינטימיים של ישראל עם המעצמה מס' 1 בעולם נראים בטוחים לזמן ארוך, ויש בהם יתרונות כבירים בתחומים רבים, גם אם לוקחים בחשבון את השקיעה האיטית וההדרגתית של ההגמוניה האמריקאית.

השפה העברית המחודשת שופעת חיים. הדמוקרטיה הישראלית, אף שהיא מאוימת כל העת, עומדת בינתיים בהצלחה בפני ההתקפה. אנחנו יכולים באמת להתגאות בהישגי חברתנו, שנוצרה יש מאין.

הסכנות היחידות המאיימות עלינו באמת באות מבפנים. מדיניות הזויה, הכיבוש המתמשך, ההתנחלויות, מלחמת-הנצח, התגברות הפונדמנטליזם הדתי – אלה הן הסיבות האמיתיות לדאגה.

אני לא מצביע על כוחנו כדי לעודד רגשי עליונות, אלא להיפך.

הימין שלנו משגשג באווירה של פחד. הוא מייצר כל העת איומים חדשים כדי לסכל את השלום ולטפח הרגשה של "העולם כולו נגדנו". הוא מתאר את מדינתנו כעוד גטו נצור העומד בפני סכנה מתמדת של השמדה.

מחנה-השלום הישראלי חייב להתקומם נגד השקפת-עולם זו. מדינת-ישראל חזקה, ומפני שהיא חזקה, היא יכולה להסתכן, להעז לעשות שלום עם הפלסטינים ועם העולם הערבי והמוסלמי כולו.

לפני 65 שנים, כאשר היינו ציבור של פחות מ-650 אלף איש, הדור שלי בטח בעצמו. ראשנו לא שח.

את הביטחון העצמי הזה עלינו לגלות מחדש.