זה התחיל ממש מהרגע הראשון. נשיא ארצות-הברית בא לרמאללה. הוא ביקר במוקטעה, משרדו של נשיא הרשות הפלסטינית.

אי-אפשר להיכנס למוקטעה מבלי לשים לב לקברו של יאסר ערפאת, מרחק של כמה עשרות מטרים מהכניסה.

ממש אי-אפשר להתעלם מאתר בולט זה כשעוברים לידו. אך אובמה הצליח לעשות זאת.

הייתה זאת יריקה בפרצופו של העם הפלסטיני כולו. האם אפשר לתאר שנשיא זר יערוך ביקור בפאריס ולא יניח זר על קבר החייל האלמוני? או שיבוא לישראל ולא יבקר ב"יד ושם"? זה לא רק מעליב. זה טיפשי.

יאסר ערפאת הוא לפלסטינים מה שג'ורג' וושינגטון הוא לאמריקאים, מהטמה גנדי להודים, דויד בן-גוריון לישראלים. אבי האומה. אפילו מבקריו מבית, משמאל ומימין, מכבדים את זכרו. הוא הסמל העליון של התנועה הלאומית הפלסטינית החדשה. תמונתו תלויה בכל משרד ממשלתי ובכל בית-ספר.

אז למה לא לכבד אותו? למה לא להניח זר על קברו, כפי שעשו מנהיגים זרים אחרים לפני אובמה?

מפני שבישראל נעשתה לערפאת דמוניזציה שאין דומה לה. השמיצו אותו אצלנו כפי שלא הושמץ שום אדם אחר, זולת היטלר. וזה נמשך גם עכשיו.

אובמה פשוט פחד מפני התגובה הישראלית. אחרי הצלחתו המסחררת בישראל, הוא חשש שמא מחווה כזאת תשבש את הצלחת הנאום שלו לאומה הישראלית.

שיקול זה הדריך את אובמה בכל מהלך ביקורו הקצר בגדה המערבית. אמנם רגליו היו בפלסטין, אך ראשו היה בישראל.

הוא התהלך בפלסטין. הוא דיבר לפלסטינים. אך הוא חשב על הישראלים.

גם כשהוא אמר דברים טובים, המילים שלו נשמעו מזויפות. הוא פשוט לא הצליח למצוא את הטון הנכון.

מדוע? בגלל חוסר מוחלט של אמפתיה.

מה זאת אמפתיה? קשה להגדיר. אני מפונק מבחינה זו, מפני שהיה לי המזל הטוב לחיות שנים רבות עם אישה שהייתה כל-כולה אמפתיה. רחל אשתי מצאה את הטון הנכון עם כל אדם, בעל מעמד רם או נמוך, מקומי או זר, זקן או ילד קטן.

אובמה שפע אמפתיה בישראל. הוא היה מדהים. נראה שחקר אותנו היטב. הוא ידע במה כוחנו ובמה חולשתנו, מה הן הפרנויות שלנו והשיגיונות שלנו, מהם זיכרונותינו ההיסטוריים וחלומותינו לעתיד.

ומה הפלא? הוא מוקף ביהודים. הם יועציו הקרובים ביותר, ידידיו וה"מומחים" שלו למזרח התיכון. די במגע איתם כדי שילמד הרבה על רגישויותינו.

עד כמה שאני יודע, אין ולו ערבי אחד, שלא לדבר על פלסטיני, בבית הלבן ובסביבתו.

אני מניח שאובמה מקבל מפעם לפעם ממשרד-החוץ שלו תדריכים על עניינים ערביים. אך תזכירים יבשים כאלה אינם יוצרים אמפתיה. מה גם שדיפלומטים חכמים בוושינגטון בוודאי למדו מזמן שלא כדאי לכתוב משהו העלול להרגיז את הישראלים.

אז מניין יכול היה המסכן לספוג אמפתיה כלפי הפלסטינים?

הסכסוך בין ישראל ופלסטין נובע מסיבות מוחשיות מאוד. אך הוא תואר בצדק גם כ"התנגשות בין טראומות": טראומת השואה מכאן וטראומת הנכבה מכאן (מבלי להשוות בין שני האסונות, כמובן).

לפני הרבה שנים פגשתי בניו-יורק ידיד טוב. הוא היה ערבי, אזרח מדינת-ישראל, משורר צעיר שעזב את ישראל והצטרף לאש"ף. הוא הזמין אותי לפגוש מספר פלסטינים בביתו. שם משפחתו היה, אגב, כשמו האמצעי של אובמה.

כאשר הגענו לדירה בפרבר ניו-יורקי, היא הייתה מלאה וגדושה עד אפס מקום. היו שם פלסטינים מכל הסוגים – תושבי ישראל, עזה, הגדה המערבית, מחנות-הפליטים והפזורה. היה לנו ויכוח רגשני מאוד, מלא בטענות ובטענות-שכנגד. כאשר יצאנו, שאלתי את רחל מה, לדעתה, היה הדבר הכי חשוב שאיחד את כולם. "תחושה של אי-צדק!" היא השיבה.

כך בדיוק הרגשתי גם אני. "אילו יכלה ישראל להתנצל על מה שעוללנו לעם הפלסטיני, זה היה מסלק מכשול ענק מהדרך לשלום," אמרתי לה.

אילו נגע אובמה בנקודה זו, זאת הייתה יכולה להיות התחלה טובה לביקורו ברמאללה. לא הפלסטינים הרגו שישה מיליון יהודים. ארצות אירופה – ואכן, גם ארצות-הברית – הן שנעלו את שעריהן בפני היהודים שניסו בייאוש לברוח מהגורל שחיכה להם בגרמניה. והיה זה העולם המוסלמי שקיבל לפני חמש מאות שנה בזרועות פתוחות את מאות אלפי היהודים שברחו מספרד הקתולית ומהאינקוויזיציה.

הסכסוך שלנו הוא טראגי, יותר טראגי מאשר רוב הסכסוכים בעולם. אחת הטרגדיות היא שאי-אפשר להאשים בו צד אחד בלבד. אין נרטיב אחד, אלא שניים. כל צד משוכנע בצדקתו המוחלטת. כל צד חש שהוא הקורבן. למרות שאין סימטריה בין כובש ונכבש, שני הצדדים שווים מבחינה זו.

הצרה של אובמה היא, שהוא אימץ לעצמו לגמרי, לחלוטין ובאופן שלם את הנרטיב של צד אחד, מבלי לדעת דבר על הנרטיב של הצד האחר. כל מילה שפלט בישראל העידה על אמונתו הציונית המושרשת. ולא רק המלים – גם הטון ושפת-הגוף העידו על כנותו. ברור שהפנים את הגירסה הציונית של כל פרטי הסכסוך.

שום הבנה כזאת כלפי הפלסטינים לא הורגשה בביקור ברמאללה. היו מספר נוסחאות יבשות, היו מספר מאמצים כנים לשבור את הקרח, אך לא היה דבר וחצי-דבר שיכול היה לגעת לליבם של הפלסטינים.

נכון, הוא אמר לקהל הישראלי שלו: "שימו את עצמכם בנעליהם של הפלסטינים". אך האם נהג כך בעצמו? האם הוא יכול לדמיין לעצמו מה זה לחכות בכל לילה לנקישות הגסות על הדלת? להתעורר לקול הדחפורים המתקרבים, ולחשוש שמא הם באים להרוס את הבית שלו? לראות התנחלות צומחת על אדמתו, ולהמתין למתנחלות שיבואו לעשות פוגרום בכפרו? להיות מנוע מלנסוע בכבישים שלו? לראות את אביו מושפל במחסום? לידות אבנים בחיילים חמושים ולהתמודד עם גז מדמיע, כדורים מצופים בגומי, ומדי פעם גם באש חיה?

האם הוא יכול בכלל לדמיין לעצמו שאחיו, בן-דודו או אחד מיקיריו נמק בכלא בגלל מעשיו או דעותיו הפטריוטיות, אחרי דיון שרירותי ב"בית-דין" צבאי, או בלי משפט בכלל?

השבוע מת בכלא אסיר בשם מייסרה אבו-חמדיה, והגדה המערבית התפוצצה מזעם. הפרשנים הישראליים לעגו למחאה, מכיוון שהאיש הרי מת ממחלה ממארת, כך שאי-אפשר להאשים את ישראל במותו.

האם מישהו מהם דימיין לעצמו לרגע מה זה לסבול מסרטן בכלא, כשהמחלה מתפשטת לאט-לאט בגוף, מבלי לזכות בטיפול רפואי מתאים, מנותק ממשפחתו ומידידיו, כשהמוות מתקרב? מה אם האיש הזה היה אביכם?

הכיבוש אינו עניין מופשט. הוא מציאות יומיומית לשניים וחצי מיליון פלסטינים בגדה המערבית ובמזרח-ירושלים, שלא לדבר על הציבור המנותק ברצועת-עזה.

הוא לא נוגע רק ליחידים, המשוללים כל זכויות-אדם. הוא נוגע קודם כל לפלסטינים כאומה.

אנחנו, הישראלים, אמורים לדעת, אולי יותר מכל ציבור אחר, שהשתייכותו של אדם לעמו, במדינה משלו, תחת דגלו, היא זכות יסודית. זהו חלק בלתי-נפרד מכבוד האדם. שום עם לא יסתפק בפחות.

ממשלתנו עומדת על כך שהפלסטינים יכירו בישראל כ"מדינת-הלאום של העם היהודי". אך היא מסרבת בתוקף להכיר בפלסטין כ"מדינת-הלאום של העם הפלסטיני". מה דעתו של אובמה על כך?

עכשיו, אחרי ביקורו של אובמה, עמל שר-החוץ האמריקאי ג'ון קרי על "הכשרת הקרקע" ל"חידוש" של "שיחות השלום" בין ישראל לאש"ף. הרבה מרכאות לעניין כל-כך קלוש.

דיפלומטים יכולים להשחיל נוסחאות נבובות וליצור את האשליה של התקדמות. זהו אחד מכישוריהם. אך אחרי סכסוך היסטורי הנמשך 130 שנה ויותר, שום התקדמות לקראת שלום בין שני העמים אינה אפשרית אם אין כבוד שווה להיסטוריה הלאומית, לזכויות ולשאיפות של שני העמים.

כל עוד לא הפנימה זאת ההנהגה האמריקאית, הסיכויים להשגת השלום שואפים לאפס.