לקח לו שנתיים ועשרה חודשים לעשות את זה, להתנצל.

הללויה.

אבל את ההתנצלות האמיתית לא היה חייב ראש-הממשלה לתורכים, אלא לישראלים. ולא רק על הטעויות שעשו החיילים.

הפרשה כולה היא סיפור של אידיוטיות טהורה, מתחילתה ועד סופה. ממש מרגע הולדתה.

קל להגיד זאת במבט לאחור. אך חבריי ואני התרענו בפומבי על איוולת הפעולה עוד לפני שבוצעה.

כפי שאמרנו באותו זמן, הנזק שייגרם על-ידי עצירת הספינה יהיה חמור הרבה יותר מאשר הנזק – אם יהיה כזה – בהפלגתה למחוז-חפצה.

אחרי הכול, מה יכול היה לקרות? האוניה הייתה מטילה עוגן מול חוף עזה, הפעילים הבינלאומיים שעל סיפונה היו מתקבלים על החוף בחפלה גדולה, חמאס היה חוגג ניצחון קטן, וזהו זה. כעבור שבוע לא היה איכפת לאיש, ואיש לא היה זוכר.

באופן רשמי הוטל המצור על-ידי חיל-הים לשם מטרה אחת בלבד: כדי למנוע העברת אמצעי-לחימה לרצועה שבשליטת החמאס. אילו זאת הייתה באמת המטרה היחידה, ניתן היה לפתור את הבעיה בקלות: חיל-הים היה עוצר את האוניה בלב ים, עורך בה חיפוש מדוקדק ומשחרר אותה. על זה אפילו לא חשבו.

משם והלאה, זה הפך לעניין של יוקרה בלבד. של אגו ילדותי, פוליטי ואישי. בקיצור: של אידיוטיות, טמטום מוחלט.

בפעולה צבאית אין יודעים לעולם מה עלול לקרות. ברוב המקרים הדברים אינם מתפתחים בהתאם לתוכנית. יש לצפות לאבידות. כפי שכבר נאמר: התוכנית עצמה היא האבידה הראשונה בכל מלחמה.

אז התוכנית התפרקה. במקום להיכנע לחיילים שתקפו אותם במים הבינלאומיים, הייתה לתורכים החוצפה התהומית לתקוף את החיילים במקלות ומוטות. לחיילים המסכנים לא הייתה ברירה אלא להרוג אותם.

סביר היה להתנצל מיד בפני משפחות הקרבנות, לשלם להן פיצויים נדיבים ולהניח לכל העניין להישכח.

אבל לא, לא אנחנו הישראלים. מפני שהיינו צודקים. אנחנו תמיד צודקים. אין מה לעשות, זה בטבע שלנו.

(אני זוכר בית-ספר לנהיגה של הצבא הבריטי בצריפין. במרכז המחנה הוצבה מכונית הרוסה, ולידה השלט: "אבל הוא צדק!")

על כן התעללנו בנוסעים, גנבנו מהם מצלמות וחפצים שונים ושחררנו אותם רק אחרי שהושפלו כראוי. האשמנו אותם בטרור. כמעט ודרשנו מהם לשלם פיצויים לחיילים שלנו, שהם הרי היו הקרבנות האמיתיים.

האיוולת הגמורה של פרשה זו כפולה ומכופלת, לאור העובדה שתורכיה הייתה בעלת-הברית הקרובה לנו ביותר במרחב.

שני הצבאות יצרו ביניהם יחסים הדוקים. שרותי-הביון של שתי המדינות היו ממש תאומים סיאמיים. מכרנו להם כמויות אדירות של ציוד צבאי ושירותים. ערכנו תמרונים משותפים.

גם בין שני העמים עצמם שררו יחסים ידידותיים. בכל שנה נסעו כחצי מיליון ישראליים לחוף התורכי כדי לבלות שם את חופשתם. הביטוי התורכי "הכול כלול" הפך לחלק מהשפה שלנו.

ירח-הדבש הישראלי-תורכי התחיל כבר בשנים הראשונות של המדינה, כאשר דויד בן-גוריון הגה את "האסטרטגיה של הפריפריה". הייתה זאת ברית של המדינות הלא-ערביות המקיפות את העולם הערבי: תורכיה, איראן של השאה, אתיופיה, צ'אד, ועוד.

מה השתבש? דוברי ממשלת-הכסילים טוענים שהיחסים היו משתבשים גם לולא פרשת ה"מאווי מרמרה". אחרי שהאיחוד האירופי דחה והעליב את תורכיה, המדיניות התורכית פנתה לעבר העולם הערבי. חוץ מזה, מפלגת דתית איסלאמית נטלה את השלטון מידי יורשיו של אתאתורכ הגדול, ובייחוד מהצבא. אך לנוכח ההתפתחויות האלה, האם לא היה זה נכון דווקא לטפל ביחסינו עם התורכים בזהירות יתרה?

במקום זה, סגן שר-החוץ שלנו, דני אילון, עשה מעשה כל-כך אידיוטי, עד כי כדאי ללמד אותו בכל בית-ספר לדיפלומטיה. לדברי התקשורת, הוא זימן אליו את השגריר התורכי כדי למסור לו נזיפה, הציע לו מושב נמוך מכיסאו שלו. אז הוא הזמין את התקשורת כדי שתחזה בהשפלה.

מה שקרה באמת הוא שאילון קיים את הפגישה בחדרו בכנסת. בכל החדרים האלה – גם בחדרי שלי, לפני זמן – יש כסא סטנדרטי אחד וספה נמוכה. הדיפלומט התורכי חש דווקא בנוח על הספה ולא הרגיש בשום השפלה. אך כאשר אילון הזמין את העיתונאים וביקש מהם לשים לב להשפלה, הם פרסמו את הדבר וגרמו לציבור התורכי להתפוצץ מזעם.

נוסח ההתנצלות על פרשת האוניה נקבע כבר לפני יותר משנתיים. צה"ל הפציר בממשלה לקבל אותו. אך שר-החוץ של אז, אביגדור ליברמן, שם את כל משקלו הכבד על כף המאזניים והטיל וטו על המחווה. אנחנו אומה גאה ויש לנו צבא גאה, המורכב מחיילים גאים.

בקיצור, ישראלים אינם מתנצלים. לעולם לא.

בנימין נתניהו פוחד מליברמן. על כן היה עליו לנהוג בעורמה.

ליברמן הוא עכשיו שר-חוץ-בהמתנה. הוא לא יכול לחזור לכסא השר, אלא אחרי שיזוכה – אם יזוכה - מאישום השוחד שהוגש נגדו. אבל הוא עדיין ראש מפלגת "ישראל ביתנו", שנתניהו זקוק לה כדי לשמור על הרוב שלו בכנסת.

על כן הופעל מהלך מתוחכם. ההסכם עם התורכים הושג מזמן, והמתין להזדמנות הנאותה. ביקור הנשיא אובמה בישראל היה אמור לספק הזדמנות כזאת. אובמה שמח להתקשט בנוצות של מתווך מדופלם. אך הוסכם שההודעה על הדיל תבוא רק ממש בדקות האחרונות של הביקור.

מדוע? פשוט כדי שנתניהו יוכל לטעון כי ההחלטה התקבלה רק באותו הרגע, ממש בשנייה האחרונה, בשיחת-טלפון עם המנהיג התורכי שנערכה ביוזמת אובמה. משום כך לא היה נתניהו יכול להתייעץ מראש עם חברי הממשלה ועם ליברמן.

ילדותי? בהחלט. אינפנטילי? בלי ספק.

רק בישראל? אני מפקפק בכך. חוששני שברוב המדינות, גדולות כקטנות, מתנהלים ענייני-המדינה הגורליים באותה הצורה. ולא רק בימינו.

זוהי מחשבה מפחידה, ועל כן רוב האנשים אינם מסוגלים לקבל אותה. הם רוצים להאמין שגורלם מונח בידי מנהיגים אחראיים, בעלי אינטליגנציה גבוהה. כמו שהם מסרבים להאמין שהשמיים ריקים, ושאין שם אב-עליון כל-יכול ורחום, המוכן בכל עת להיענות לתפילותיהם.

הדוגמה ההיסטורית הראשונה העולה על דעתי היא מלחמת-העולם הראשונה לפני כמעט מאה שנה. קבוצה של לאומנים סרביים הרגה את יורש-העצר האוסטרי. זאת הייתה תקרית מצערת, אך בהחלט לא סיבה למלחמה שבה נספו מיליוני בני-אדם.

אך הכסילים שהקיפו את הקיסר בן ה-84 בווינה חשבו שזו הזדמנות-פז להשיג ניצחון קל, והגישו לסרביה אולטימאטום. הצאר הרוסי, שהיה מוקף בדוכסים וארכי-דוכסים, רצה לעזור לסרבים, אחיו הסלאביים, והכריז על גיוס כללי. הוא לא ידע, כנראה, על קיום התוכנית הצבאית הגרמנית, שהתקבלה כבר שנים לפני כן. על פי התוכנית הזאת, ברגע שרוסיה מכריזה על גיוס כללי, הצבא הגרמני יפלוש לצרפת, כדי לשבור אותה לפני שהצבא הרוסי המסורבל יספיק להגיע לגבול הגרמני. הקיסר הגרמני, מין ילד מופרע שלא התבגר, פעל בהתאם. הבריטים, שאינם אוהבים מנהיגים פקחים מדי, חשו לעזרת צרפת. וכך זה התגלגל.

האם יכול להיות שכל המנהיגים האלה היו טיפשים גמורים? האם בכל אירופה שלטה אידיוקרטיה – שלטון של אידיוטים? אולי. אך יתכן שהיו ביניהם אנשים בעלי אינטליגנציה סבירה. האם יתכן שהשלטון אינו רק משחית, כאמירתו המפורסמת של הלורד אקטון, אלא גם מטפיש?

מכל מקום, הכרתי בחיי לא מעט אנשים נורמליים, שעם הגיעם לשלטון עשו מעשים אוויליים לגמרי.

הלוואי והיה לי די כוח-רצון כדי להימנע מלחזור על הבדיחה היהודית הקלאסית, שהשתמשתי בה כבר בעת תקרית המשט התורכי.

ברוסיה של המאה ה-19, אמא יהודיה נפרדת מבנה, שגויס לצבא הצאר במלחמה נגד תורכיה. "אל תתאמץ יותר מדי!" היא מפצירה בו, "תהרוג תורכי ותנוח. תהרוג עוד תורכי ותנוח שוב. תהרוג..."

"אבל אמא," מתפרץ הבן לדבריה, "מה אם התורכי יהרוג אותי?"

"אותך?" קוראת האם בתדהמה, "למה, מה עשית לו?"

אז תהרוג תורכי ותתנצל.