ומה הפלא? זהו ג'וב נהדר. אינך יכול להפסיד בו, מפני ששר-החוץ אינו אחראי לשום דבר. האחריות לכישלונות ביחסי-החוץ מוטלת תמיד על כתפו של ראש-הממשלה, הקובע ממילא את מדיניות-החוץ. שר-החוץ מטייל מסביב לעולם, שוהה במלונות-פאר המגישים אוכל-גורמה, מצטלם בחברת מלכים ונשיאים ומופיע כמעט מדי יום בטלוויזיה. גן-עדן עלי אדמות.

זהו גם מקום טוב לאדם המצהיר בפומבי שהוא שואף להיות ראש-הממשלה בקרוב, אולי בעוד שנה וחצי. רואים אותך בין גדולי העולם. אתה מוכיח שקורצת מהחומר של ראשי-ממשלות.

יתר על כן, לשר-חוץ לא נדרש שום ניסיון. זה תפקיד אידיאלי בשביל לפיד, שנכנס לפוליטיקה רק לפני שנה. יש לו כל מה שדרוש לשר-חוץ: הופעה נאה, פנים פוטוגניות. אחרי הכול, הוא עשה את הקריירה שלו בטלוויזיה.

אז למה לא קיבל את התפקיד? למה הסכים להידחף למשרד-האוצר – תפקיד הרבה יותר מפרך, שבו יכול פוליטיקאי טרי להיבנות או להישבר?

פשוט מפני שעל דלת משרד-החוץ תלוי שלט גדול: "תפוס".

שר-החוץ האחרון, אביגדור ליברמן, היה בוודאי האדם הכי פחות מתאים לתפקיד זה במדינה כולה. הוא לא יפהפה. הוא מקרין גסות ואכזריות, עיניו מרצדות וכושר-הביטוי שלו פגום. ליברמן בלתי-אהוד ברוב הבירות בעולם, מלבד מוסקווה ובנותיה. עמיתיו הבינלאומיים השתדלו שלא להיתקל בו. רבים מהם חושבים שהוא, פשוט, פשיסט.

אבל נתניהו פוחד מפני ליברמן. בלי קלגסיו הפרלמנטריים של ליברמן, יש לליכוד רק 20 מנדאטים, אחד בלבד יותר מ"יש עתיד". וברשימה המשותפת, ליברמן עשוי להפיל את נתניהו ולבוא במקומו בעתיד הלא-רחוק.

ליברמן נאלץ, כידוע, להתפטר מהממשלה מפני שהוגש נגדו כתב-אישום פלילי. נתניהו הבטיח לשמור לו את המישרה. התפקיד יישאר פנוי עד לפסק-הדין הסופי בעניינו. זה מוכיח, אגב, עד כמה מיותר שר-חוץ במישרה מלאה. (לי זה מזכיר פזמון שחיבר ידידי מידד שיף לפני ששים שנה: "משרד-החוץ / מאוד נחוץ / כי בלעדיו / מה יעשו פקידיו?")

הסידור נתניהו-ליברמן הוא מיוחד במינו. אחרי שחסם את דרכו של לפיד, הכריז ליברמן השבוע בתרועת-ניצחון: "כולם יודעים שמשרד-החוץ הוא תיק של 'ישראל ביתנו'!"

זהו משפט מעניין, וכדאי להפוך בו.

איך יכול תיק להיות "שייך" למפלגה?

בתקופה הפיאודלית, המלך חילק נחלות לאצילים. כל אציל היה מלך קטן בנחלתו. להלכה היה חייב בנאמנות למלך, אך למעשה היה לרוב עצמאי. האם המיניסטריונים המודרניים הם נחלות ה"שייכות" לדוכסים החדשים, ראשי המפלגות?

זוהי שאלה עקרונית. השרים אמורים לשרת את המדינה ואת אזרחיה. בתיאוריה, האדם המתאים ביותר לתפקיד הוא שצריך להתמנות. מובן שיש חשיבות גם להשתייכות האיש (או האישה) למפלגה. ראש-הממשלה הרי צריך להרכיב קואליציה מתפקדת. אך גם בדמוקרטיה רב-מפלגתית השיקול העליון צריך להיות התאמתו של המועמד לתפקיד הממלכתי המסוים.

למרבה הצער, זה לא כך. אמנם, שום ראש-ממשלה נבחר לא הרחיק לכת כמו אהוד ברק, שהפיק הנאה ממש סדיסטית משליחת עמיתיו, ב-1999, איש-איש למשרד שהוא הכי פחות מתאים לו. את שלמה בן-עמי עדין-הנפש, פרופסור להיסטוריה, שלח ברק למשרד המשטרה ("ביטחון פנים"), שם נחל כישלון חמור בתקרית שבה נורו מפגינים ערבים. את יוסי ביילין, גאון להמצאת רעיונות פוליטיים מקוריים, שלח ברק למשרד-המשפטים. וכך הלאה.

כמה ימים לאחר מכן פגשתי את השרים החדשים במסיבה דיפלומטית. כולם היו מרי-נפש, ואת ההערות שהשמיעו באוזניי אינני מעז להדפיס.

אך לא זו הנקודה. הנקודה היא שמינוי פוליטיקאים לתפקידים שאינם מתאימים להם פירושו גרימת נזק חמור למדינה. אינך מפקיד את גופך בידי מנתח שהוא עורך-דין, ואת תיק-ההשקעות שלך בידי בנקאי שהוא מומחה לביולוגיה.

אך רעיון ה"זכאות" ריחף על כל התהליך של הקמת הממשלה החדשה. המריבה על המשרדים דמתה יותר לחלוקת השלל בין שודדים מאשר לתהליך אחראי של איוש משרדי-הממשלה שיהיו עכשיו אחראים לביטחון המדינה ולרווחת האזרחים.

לדוגמה: המריבה שעיכבה את הקמת הממשלה במשך מספר ימים חשובים הייתה על משרד-החינוך. לפיד רצה בו למס' 2 שלו, שי פירון, רב אורתודוכסי (אם כי מודרני יחסית). בעל התפקיד, גדעון סער, דבק בו בכוח הייאוש, תוך גיוס תמיכה של מורים, ראשי-ערים ומי לא.

זה היה יכול להיות מאבק לגיטימי, אילו התנהל על שאלות חינוכיות. למשל, סער, איש-ליכוד קנאי, שלח את התלמידים לסיורי-תעמולה ברחבי ארץ-ישראל השלמה, כדי למלא אותם בערכים דתיים ולאומניים. הוא הבטיח הטבות לבתי-ספר שהצטיינו בשליחת תלמידיהם ליחידות "מובחרות" בצבא. הוא גם פעל רבות כדי שהתלמידים יצטיינו בתחרויות בינלאומיות, בלי קשר לחינוך ממש.

אך איש לא דיבר על בעיות אלה. המאבק היה פשוט על "זכאות". בימי-הביניים, היו מיישבים את המחלוקת בדו-קרב. מאז התקדמנו, ועכשיו שני הצדדים השתמשו בנשק הסחיטה הפוליטית. לפיד ניצח.

אינני מעריץ גדול של ציפי לבני. היא מקרינה אווירה של ילדה מפונקת. אך אני שמח על מינויה לתפקיד שרת-המשפטים.

שני קודמיה בתפקיד עסקו בעיקר בהריסת בית-המשפט העליון ובחסימת ה"אקטיביזם השיפוטי" שלו. (אגב, מאבקים כאלה מתנהלים עכשיו במדינות רבות. הממשלות רוצה למנוע מבית-המשפט לבטל חוקים אנטי-דמוקרטיים.) אפשר לסמוך על ציפי ליבני שתבצר את מעמדו של בית-המשפט העליון, שישראלים רבים רואים בו את "המבצר האחרון של הדמוקרטיה הישראלית".

הרבה יותר בעייתי הוא מינוי משה יעלון לשר-הביטחון. הוא זכה בתפקיד מפני שפשוט לא היה בסביבה שום אדם אחר שניתן היה למנותו במקומו. אצלנו מתייחסים לביטחון ברצינות, ואי-אפשר היה למנות, למשל, רופא גינקולוג.

"בוגי" לא הצטיין בעבר בתפקיד הרמטכ"ל. כאשר סיים את שלוש השנים הרגילות בתפקיד, סירב ראש-הממשלה אריאל שרון לתת לו שנה רביעית, כמקובל. בוגי כעס ואמר שהוא נועל תמיד נעליים גבוהות, הגנה מפני הנחשים השורצים במשרד-הביטחון ובמטכ"ל .

כמה מיריביו טוענים שהוא "בוק" – מילה השאולה מגרמנית ומיידיש, שפירושה "תיש", חיה שאינה נחשבת כחכמה ביותר. בוגי הוא מיליטריסט קיצוני, הרואה את כל הבעיות מבעד לכוונות הרובה. הוא יכול לבטוח בתמיכת הגנרלים-לשעבר שישראל מלאה בהם (קראתי להם בשעתו "דגנרלים").

המעשה החמור ביותר הוא הפקדת משרד-השיכון בידי אורי אריאל.

אורי אריאל הוא המתנחל בהא-הידיעה. הוא ייסד התנחלות, הפך למנהיג המתנחלים, היה הפקיד האחראי להתנחלויות במשרד-הביטחון, והיה דירקטור של הקרן הקיימת, אחת הזרועות החשובות של מפעל ההתנחלויות. לכנסת נכנס במקומו של רחבעם זאבי, מנהיג הימין הקיצוני-הקיצוני, שנרצח בידי פלסטינים.

העברת משרד-השיכון לאורי אריאל פירושו שמרבית המשאבים לשיכון יופנו להתנחלויות, שכל אחת מהן היא מסמר בארון-המתים של השלום. אך לפיד תמך במינוי זה בהתלהבות, במסגרת אחוות-האחים שלו עם נפתלי בנט, סנדק המתנחלים.

זוהי התכונה העיקרית של הממשלה החדשה: היא ממשלת ההתנחלויות. כל העמדות החשובות, הדרושות להתרחבותן הקדחתנית, נתונות עכשיו בידי המתנחלים עצמם ובעלי-בריתם: שר-הביטחון יעלון שולט בשטחים הכבושים, שר-השיכון אריאל יספק להם קרקעות וכספים, שר-התמ"ת בנט יעביר להם מפעלי-תעשייה. עמדת-המפתח החשובה מכל, ראשות ועדת-הכספים בכנסת, תהיה גם היא בידי מפלגת-בנט. בממשלה לא יהיה איש שיוכל להתנגד למתנחלים, מלבד ציפי לבני חסרת-הכוח.

ההר של יאיר לפיד לא הוליד עכבר. הוא הוליד זאב טורף. המתנחלים השתלטו על המדינה. נצחונו של לפיד עלול להתגלות כאסון לאומי.

איך יצליח לפיד עצמו במשרד-האוצר? קשה לומר. הוא חף מכל ניסיון או ידע כלכלי. על כן יהיה תלוי לגמרי בראש-הממשלה שמעליו ובבירוקרטיה של משרד-האוצר שמתחתיו. פקידי-האוצר הם חבורה קשוחה, בעלת השקפת-עולם ניאו-ליברלית קיצונית. לפיד עצמו דוגל גם הוא בהשקפה זו, שרבים קוראים לה "קפיטליזם חזירי" - מטבע-לשון של שמעון פרס.

אחת ההבטחות העיקריות של לפיד במערכת-הבחירות הייתה לשים קץ ל"פוליטיקה הישנה", שהציבור ראה בה את הגורם לכל החוליים והכיעור של החיים הפוליטיים במדינה. במקומה, כך הבטיח לפיד, תבוא "פוליטיקה חדשה", עידן של יושר ושקיפות, שאותה ייצגו מנהיגים פטריוטיים ובלתי-אנוכיים, כמו חברי מפלגתו החדשה.

לא לחינם קרא למפלגה "יש עתיד".

ובכן, העתיד כבר הגיע, והוא נראה מאוד כמו העבר. בכלל, ה"פוליטיקה החדשה" דומה מאוד ל"פוליטיקה הישנה".

פוליטיקה ישנה מאוד-מאוד. הרי כבר לרומאים העתיקים ייחסו את האימרה "למנצח, השלל."