לא היינו שווי-מעמד, כמובן. גולדמן היה מבוגר ממני ב-28 שנים. בעוד שאני הייתי רק עורך של שבועון, הוא היה אישיות בינלאומית, נשיא ההסתדרות הציונית העולמית ונשיא הקונגרס היהודי העולמי.

באמצע שנות ה-50 חיפשתי אדם שיוכל להתמודד עם דויד בן-גוריון על תפקיד ראש-הממשלה. חשבתי על גולדמן. הוא היה בעל שיעור-הקומה המתאים, ומקובל על הציונים המתונים. וחשוב יותר: הייתה לו השקפת-עולם סדורה. מהיום הראשון של המדינה הוא דגל בהפיכת ישראל ל"שווייץ של המזרח התיכון", מדינה ניטראלית בין הגוש האמריקאי והגוש הסובייטי. בעיניו, השלום עם הערבים היה חיוני לעתיד המדינה.

ביקרתי אותו בסוויטה מהודרת של מלון "המלך דויד" בירושלים. גולדמן קיבל את פני בחלוק משי, וכאשר השמעתי לו את הצעתי, השיב: "תראה, אורי, אני אוהב את החיים הטובים. מלונות מפוארים, אוכל טוב, נשים יפות. אם אקרא תגר על בן-גוריון, הכול ייעלם. אנשיו ישמיצו אותי כפי שהם משמיצים אותך. למה לי?"

בפגישה זו פתחנו בוויכוח שהסתיים רק עם מותו של גולדמן, כעבור 27 שנים. הוא היה משוכנע שארצות-הברית חפצה בשלום בינינו לבין הערבים, ושיוזמת-שלום אמריקאית גדולה מחכה ממש מעבר לפינה. זאת לא הייתה סתם תקווה מופשטת. הוא גילה לי בסוד שזה עתה נפגש עם אחד מבכירי הממשל האמריקאי ושמע את זה ממנו. ישר מפי הסוס, כמו שאומרים.

גולדמן תמיד פיזר סביבו שמות של אישים רמי-מעלה. הוא נפגש בקביעות עם רוב האנשים החשובים בארצות-הברית, בברית-המועצות ובארצות אחרות, ואף פעם לא נמנע מלהתהדר בזה בשיחותיו. כך, אחרי שדיבר עם הנשיא האמריקאי המכהן, שריו ושגריריו, שהבטיחו לו שהם עומדים או-טו-טו לעשות שלום בין הישראלים והערבים, גולדמן יעץ לי לחכות בסבלנות. זה יקרה בביטחון.

אמונה זו ב"שלום כפוי" מרחפת על מחנה-השלום הישראלי זה עשרות שנים. עכשיו, לקראת ביקורו הקרוב של הנשיא אובמה, היא מרימה שוב את ראשה העייף.

סוף-סוף זה יקרה. בתחילת תקופת-הכהונה השנייה שלו, ברק אובמה ישתחרר מההיסוסים, הפחדים וחוסר-היכולת, שציינו את תקופת-כהונתו הראשונה. איפא"ק לא תוכל עוד להטיל עליו אימה. אובמה חדש, נחוש וחזק, יקום וידפוק את ראשי המנהיגים זה בזה. שני העמים יידחפו בכוח לשלום.

זוהי אמונה טיפוסית, וגם נוחה. היא משחררת אותנו מן החובה לעשות בעצמנו דברים נועזים ובלתי-פופולאריים. היא גם מחשבה מנחמת. נכון, השמאל הציוני עלוב ותשוש, אבל יש לו בעל-ברית שיעשה את המלאכה במקומו. כמו ילד קטן, המאיים על בריון הכיתה באחיו הגדול והחזק.

תקווה זו הופרכה שוב ושוב ושוב. נשיאים אמריקאים באו והלכו, ולכל אחד מהם הייתה פמליה של יועצים יהודים, פקידים יהודים בבית הלבן ובמחלקת-המדינה ושגרירים יהודים בתל-אביב. ושום דבר לא קרה.

היו, כמובן, הרבה יוזמות-שלום אמריקאיות. החל ב"תוכנית רוג'רס" של הנשיא ניקסון, עבור בהסכם על הממשל העצמי הפלסטיני של הנשיא קרטר בקמפ דייוויד, וכלה במתווה הנשיא קלינטון ובמפת-הדרכים של הנשיא בוש. שפע של יוזמות, כל אחת יותר משכנעת מקודמתה. ואז בא האיש החדש, אובמה, נמרץ ונחוש, וכפה על בנימין נתניהו את הפסקת ההתנחלויות למספר חודשים. והתוצאה של כול היוזמות? אפס מאופס.

לא יוזמות-שלום ולא אבטיח, כמו שאומרים.

בתהליך איטי אך בטוח התחיל גולדמן להתייאש ממקסם-השווא של התערבות אמריקאית למען השלום באזורנו.

בשיחותינו ניסינו לשבור את הצופן של החידה הזאת. מדוע, למען השם, אין האמריקאים מתנהגים באופן הגיוני? מדוע אינם מפעילים לחץ על הממשלות שלנו? מדוע אינם מציעים הצעה שאי-אפשר לסרב לה? בקיצור, מדוע אין יוזמת-שלום יעילה?

הרי האינטרסים של ארצות-הברית מנוגדים למדיניות המעוררת עליה את שנאת ההמונים בכל העולם הערבי וברוב העולם המוסלמי. האם האמריקאים אינם מבינים שהם חותרים תחת המשטרים הערביים המשרתים אותם – כפי שראשיהם חוזרים ומזהירים אותם בכל הזדמנות?

הסיבה הבולטת ביותר היא הכוח המתגבר והולך של השדולה הישראלית, החל משנות ה-50 ועד היום. כיום מעסיק איפא"ק לבדו 200 עובדים בשבעה משרדים ברחבי ארצות-הברית. כמעט כל איש חשוב בוושינגטון חי בפחד-אלוהים מפניה. השדולה יכולה לחסל כל סנטור וחבר-קונגרס המעורר את זעמה. די להסתכל במה שקורה עכשיו לצ'ק הייגלר, שאמר את אשר אסור לומר: "אני סנטור אמריקאי, לא סנטור ישראלי!"

שני הפרופסורים, וולט ומירשיימר, העזו לומר זאת בגלוי: השדולה הפרו-ישראלית שולטת במדיניות האמריקאית.

אך התיאוריה הזאת אינה לגמרי מספקת. מה ביחס ליונתן פולרד, שכל הלחצים הישראליים אינם מצליחים לשחרר אותו מהכלא?

האם באמת מסוגלת מדינה קטנה במזרח התיכון ושדולה מקומית חזקה להכריח מעצמה עולמית כמו ארצות-הברית לפעול במשך עשרות שנים בניגוד גמור לאינטרס הלאומי הבסיסי שלה?

גורם אחר המוזכר בהקשר זה הוא כוחה של תעשיית-הנשק.

כשהייתי צעיר, לא הייתה דמות יותר בזויה בעינינו מאשר "סוחר-המוות". אותם ימים עברו מזמן. כיום מתפארות מדינות רבות – וישראל ביניהן – בכמויות הנשק שהן מצליחות למכור למשטרים הנתעבים ביותר בעולם.

ארצות-הברית אכן מספקת לנו כמויות אדירות של נשק מתוחכם ביותר. נכון, הרבה מזה ניתן לנו במתנה – אך עובדה זו אינה משנה את התמונה. הרי ממשלת ארצות-הבית משלמת ליצרנים עבור הסחורה, והדבר מדרבן את הכלכלה האמריקאית. זהו מעין "ניו דיל" חדש, והפעם תומכים בזה גם (ובעיקר) הרפובליקאים, המתנגדים לכל שאר העבודות הציבוריות של הממשלה האמריקאית. אחרי אספקת הנשק לישראל רואות ממשלות ערביות רבות חובה לעצמן לקנות כמויות אדירות של אותו הנשק, במחירים מופקעים. ע"ע: סעודיה.

התיאוריה של השפעת יצרני הנשק, שהייתה פעם פופולארית מאוד, אינה מספקת גם היא. בשום מדינה אין תעשיה אחת שהיא די חזקה כדי להכריח את ממשלתה לפעול במשך חצי-מאה שנים נגד האינטרס הלאומי שלה.

יש גם התיאוריה הידועה של "היסטוריה משותפת". ארצות-הברית וישראל כל-כך דומות זו לזו, לא כן? שתיהן קמו על חורבנו של עם אחר. האם יש הבדל גדול בין ה"נכבה" של האינדיאנים לזו של הפלסטינים? בין החלוצים האמריקאים והחלוצים הציונים שהיכו שורשים בשממה ויצרו אומה חדשה? האם אין שתיהן מסתמכות על התנ"ך ומאמינות שאלוהים נתן להם את הארץ (גם אם אינם מאמינים באלוהים)?

האם המתנחלים שלנו, היוצרים מזרח פרוע בשטחים הכבושים, אינם מחקים את המערב הפרוע של הסרטים האמריקאים? לפני ימים אחדים הציגה הטלוויזיה הישראלית את אברי רן, מתנחל המכריז על עצמו כעל "ריבון" הגדה המערבית, המטיל אימה גם על הפלסטינים וגם על חבריו המתנחלים, גוזל קרקעות מבלי לשאול למי הן שייכות, מחליט לאן הצבא צריך ללכת ומה הוא צריך לעשות, מזלזל בגלוי בממשלת ישראל ובכל שאר הממשלות, והופך תוך כדי כך למולטי-מיליונר? הוליבוד במיטבה!

אך כל זה חל גם על אוסטרליה (שאנו מתקוטטים איתה כעת), על קנדה, ניו-זילנד ומדינות אמריקה הלטינית, שאיתן אין לנו יחסים דומים.

לנועם חומסקי, המדען המזהיר, יש תשובה אחרת: ישראל פשוט משרתת את האימפריאליזם האמריקאי ומקדמת את האינטרסים האמריקאיים באזור. מעין נושאת-מטוסים שאי-אפשר להטביע אותה. אינני חושב כך. ישראל לא הייתה מעורבת, למשל, בפלישה האמריקאית לעיראק. אם אכן מקשקש הכלב האמריקאי בזנב הישראלי, הרי הזנב מקשקש לא פחות בכלב.

לא גולדמן ולא אני מצאנו תשובה מספקת לחידה הזאת.

שמונה חודשים לפני מותו, קיבלתי ממנו מכתב מפתיע, שלא ציפיתי לו. המכתב כתוב בגרמנית (שפה שמעולם לא השתמשנו בה בשיחותינו) על נייר-המכתבים שלו. הייתה בו מעין התנצלות: הוא אמר שצדקתי, שאין לצפות ליוזמת-שלום אמריקאית. אין לכך הסבר.

המכתב נשא את התאריך 30 בינואר 1982, חמישה חודשים לפני הפלישה העקובה-מדם של אריאל שרון ללבנון, פלישה שעליה הושגה הסכמה מראש מצד שר-החוץ האמריקאי, אלכסנדר הייג, וכנראה גם מהנשא ריגן.

המכתב היה תגובה על מאמר שכתבתי כמה ימים לפני כן ב"העולם הזה", שבו שאלתי: "האם ארצות-הברית באמת רוצה בשלום?"

כתב גולדמן: "גם אני הצגתי לעצמי פעמים רבות את השאלה הזאת. אמנם, אין לזלזל בחוסר התבונה המדינית של אנשי מדיניות-החוץ האמריקאית ... יכולתי לכתוב ספר על הסימנים לכך שאמריקה אכן רוצה ברצינות בשלום, אך גם ספר המוכיח שאמריקה אינה רוצה בשלום."

גולדמן הזכיר את הפחד האמריקאי מפני חדירה סובייטית למזרח התיכון, ואת אמונת האמריקאים שאי-אפשר לעשות שלום בלי השתתפות הסובייטים. הוא גם גילה לי שדיפלומט סובייטי בכיר סיפר לו שהיה קיים הסכם אמריקאי-סובייטי על כינוס ועידת-שלום בז'נבה, ושמשה דיין קרא ליהדות האמריקאית לחבל ביוזמה. הרוסים כעסו מאוד.

תוך שהוא מזכיר שמות נוצצים לכול אורך הדרך, סיכם גולדמן: "מבלי להיות בטוח לגמרי, הייתי אומר שחוסר-הכישרון הדיפלומטי האמריקאי, מצד אחד, משתלב בפחד האמריקאים מפני מעורבות סובייטית בשלום, מצד שני. על כך יש להוסיף את הפחד מפני השדולה הישראלית, הכוללת לא רק את היהודים אל גם לא-יהודים, כמו הסנטור הנרי ג'קסון ואחרים. נראה שכל הנתונים האלה גורמים לחוסר-השכל ולחוסר-התוצאות של המדיניות האמריקאית במזרח-התיכון, שעבורה עוד תשלם ישראל מחיר כבד."

חוץ מירידת ההשפעה הרוסית, כל מילה נכונה גם היום, כעבור 31 שנים, ערב ביקורו של הנשיא אובמה.

שוב מקווים הרבה ישראלים ופלסטינים ליוזמת-השלום האמריקאית הגואלת, שתפעיל לחץ על שני הצדדים. שוב מכחיש הנשיא האמריקאי כל כוונה כזאת. שוב יסתיים הביקור, מן הסתם, באכזבה ובייאוש.

כעת אין אבטיחים בשוק. וגם לא יוזמת-שלום אמריקאית.