הדוגמה הבולטת היא הניצחון הגורף שנחלנו ביוני 1967. אחרי שבועות של חרדה, צה"ל הביס שלושה צבאות ערביים בשישה ימים וכבש שטחים מצריים, סוריים ופלסטיניים אדירים.

אנחנו יודעים עכשיו שזה היה האסון הגדול ביותר בתולדות המדינה. עצם גודל הניצחון גרם לנו ללקות בשיגעון-גדלות. עד היום לא הצלחנו להשתחרר מהתוצאות. ההיסטוריה מלאה בדוגמאות כאלה.

עכשיו אנחנו עדים להצלחתו המסחררת של יאיר לפיד בבחירות, שהייתה בלתי-צפויה לגמרי. זה עלול להיות אותו הסיפור בזעיר-אנפין.

סיעתו של לפיד היא השנייה בגודלה בכנסת החדשה, ולבנימין נתניהו אין כמעט אפשרות להרכיב קואליציה בלעדיה.

כוכב-הטלוויזיה לשעבר דומה כעת לילד בחנות ממתקים, שיכול לקחת כל מה שהוא רוצה.לפיד יכול לבחור לעצמו כל משרד ממשלתי שיחשוק בו, ויכול לכפות על ראש-הממשלה כמעט כל מדיניות שהיא.

וכאן מתחילות הצרות.

שימו את עצמכם במקומו, ותראו לאיזו צרה נכנסתם.

קודם כל, באיזו מישרה כדאי לכם לבחור?

כשותף הבכיר בקואליציה, יש לכם הזכות לבחור באחד משלושת המשרדים הבכירים: משרד-ביטחון, משרד-חוץ או משרד-האוצר.

זה נראה פשוט? תחשבו עוד פעם!

אתם יכולים לקחת את הביטחון. אבל אין לכם שום ניסיון ביטחוני. אפילו לא שירתתם ביחידה קרבית. אבא דאג לכם למקום במערכת העיתון "במחנה".

כשר-הביטחון תהיו ממונים על הרמטכ"ל. על פי חוק, הממשלה כולה היא המפקד העליון, אבל שר-הביטחון מייצג את הממשלה כלפי צה"ל.

אז זה לא בשבילכם.

אתם יכולים לקחת את משרד-החוץ. זה נראה ממש כמישרה אידיאלית בשבילכם.

מכיוון שתרצו להיות ראש-הממשלה בפעם הבאה, אתם זקוקים לחשיפה ציבורית. שר-החוץ מקבל את זה בשפע. אתם תופיעו בתצלומים לצד הנשיא אובמה, אנגלה מרקל, ולדימיר פוטין וכל המי-ומי בעולם. הציבור יתרגל לראות אתכם בחוג הבינלאומי הנעלה הזה. מכיוון שיש לכם הופעה יפה, היתרון הזה עוד יגדל. הציבור יתגאה בכם.

יתר על כן, זהו ג'וב שבו פשוט אי-אפשר להיכשל. מכיוון שמדיניות-החוץ נקבעת - ולרוב גם מבוצעת - על-ידי ראש-הממשלה עצמו, אין מאשימים את שר-החוץ בשום דבר, אלא אם כן הוא חמור מוחלט – ואינכם חמור מוחלט.

אחרי ארבע שנים, הכול יהיו משוכנעים שאתם קורצתם מהחומר של ראש-ממשלה.

טוב מזה: אתם יכולים להכתיב את פתיחתו המיידית של משא-ומתן עם הפלסטינים. נתניהו לא יוכל לסרב, מה גם שברק אובמה ילחץ עליו גם הוא. טכס-הפתיחה של המשא-והמתן יהיה חגיגת-הניצחון שלכם. איש לא ידרוש ולא יצפה להתקדמות אמיתית.

אז מדוע לא לקחת את זה?

מפני שמול פניכם יופיע שלט-אזהרה ענקי.

543,289 האזרחים שהצביעו בעדכם לא הצביעו בעד שר-חוץ. הם הצביעו כדי לגייס את החרדים לצבא, לספק דיור בר-השגה, להוריד את מחירי המזון, להקטין את המסים המוטלים על מעמד-הביניים. הם לא שמים קצוץ בשביל יחסי-חוץ, הכיבוש, השלום ושאר עניינים של מה בכך.

אם תשתמטו מענייני-הפנים האלה ותלכו למשרד-החוץ, תקום צעקה גדולה: בוגד! עריק! רמאי!

מחצית בוחריכם ינטשו אתכם מיד. שמכם יהיה לבוז, ללעג ולקלס.

חוץ מזה, כדי לעלות על דרך השלום, ולו רק למראית-עין, תצטרכו לוותר על צירוף נפתלי בנט ומפלגתו הלאומנית-קיצונית לקואליציה. תצטרכו להכניס במקומם את המפלגות החרדיות. איך תכריחו אז את החרדים לשרת בצבא? הרי זה כמו להכריח אותם לאכול חזיר!

המסקנה ההגיונית: עליכם לבחור במשרד-האוצר.

אלוהים ישמור!!!

אינני מאחל את זה לאויב הכי גדול שלי. ואין לי כל איבה כלפי בנו של טומי לפיד.

שר-האוצר הבא יצטרך לעשות בדיוק את ההיפך מהבטחות-הבחירות של יאיר.

משימתו הראשונה תהיה להעביר בכנסת תוך שבועות אחדים את תקציב-המדינה לשנת 2013. לפי המספרים הרשמיים, צריך לסתום חור של 39 מיליארד שקל. מניין לקחת את הכסף?

האפשרויות מעטות, וכולן מכאיבות. צריך יהיה להטיל מסים חדשים, בייחוד על מעמד-הביניים המדובר ועל השכבות העניות. לפיד הוא ניאו-ליברל כמו נתניהו, והוא לא יטיל מיסים על העשירים.

נוסף על כך צריך יהיה לקצץ בכל שירותי הממשלה, כגון החינוך, הבריאות והרווחה. כרגע מתפוצצים בתי-החולים, והדבר מסכן את חיי החולים. מבנים של בתי-ספר רבים מתפרקים. קיצוץ בפנסיות יאמלל אח חייהם של הזקנים, הנכים והמובטלים. כולם יקללו את שר-האוצר. האם כך תרצו להתחיל בדרככם הפוליטית?

יש, כמובן, תקציב-הביטחון הענק. אך האם תעזו לפגוע בו? כאשר סכנת הפצצה האיראנית מרחפת על ראשנו (לפחות בדמיוננו)? כאשר נתניהו מזהיר אותנו מפני נפילת הנשק הכימי הסורי לידי קנאי האסלאם?

נכון, אתם יכולים לקצץ את הפנסיה לקציני צה"ל, הפורשים בגיל 45. האם אתם מעזים?

אתם יכולים גם לקצץ באופן דראסטי בסכומים העצומים המבוזבזים על ההתנחלויות. האם אתם גיבורים כאלה?

ואם כל זה אינו מספיק, הצמרת הכלכלית נמצאת עכשיו במצב של התפרקות. נגיד בנק ישראל, סטנלי פישר, ברח באמצע הקדנציה. הפקידים הבכירים באוצר תופסים איש בצוואר רעהו.

רק איש אמיץ מאוד או טיפש מאד (או גם זה וגם זה) יבחר במשרה זו.

יכולתם, כמובן, להסתפק במשרד פחות יוקרתי.

משרד-החינוך, למשל. נכון, הוא נחשב למשרה מדרגה שנייה, למרות שעובדים בו רבבות עובדים ותקציב הוא השני בגדולו, אחרי תקציב-הביטחון. אך יש במשרד-החינוך מגרעת אחת רצינית: כל הישג בו מתגלה רק אחרי שנים.

לשר היוצא, גדעון סער, יש כישרון מיוחד למשוך תשומת-לב. לפחות פעם בשבוע הוא מציע מיזם חדש וזוכה לפרסום רבתי בתקשורת. אך הישגיו האמיתיים דלים.

מניסיון אשתי, שהייתה מורה, למדתי שה"רפורמות" המזהירות של המשרד אינן מגיעות בדרך-כלל אל הכיתות. ובכלל, כדי לשנות את מצב החינוך דרושים סכומי-עתק, ומניין תיקחו אותם?

והאם משרד מדרגה ב' יספק את האגו שלכם אחרי ניצחון כזה מפואר בקלפי? תוכלו, כמובן, להרחיב את המשרד ולצרף אליו את התרבות והספורט, שנקרעו ממנו כדי לספק ג'וב לשר נוסף. זה גם יתאים להבטחת-הבחירות שלכם, להוריד את מספר השרים מ-30 ל-18.

אך האם הבוחרים שלכם יסתפקו בהתמקדות שלכם בחינוך, במקום להתרכז ברפורמות כלכליות, כפי שהבטחתם?

כל הדילמות האלה מצטמצמות לדילמה בסיסית אחת: במי אתם בוחרים כשותפים בקואליציה?

הבחירה היא בין 12 המושבים של בנט לבין 11 המושבים של ש"ס, שיהפכו ל-18 אם יקום גוש חרדי.

לפיד מעדיף את בנט, תמונת-המראה שלו בימין, כדי להגשים את ההבטחה ליצירת "שוויון בנטל".אבל שרה נתניהו, השולטת בלי מצרים במשרד ראש-הממשלה, הטילה וטו על בנט. איש אינו יודע מדוע היא שונאת אותו, אבל זה המצב.

אם בנט יהיה חבר בקואליציה, כל התקדמות אמיתית לקראת השלום תהיה בלתי-אפשרית.

לעומת זאת, התקדמות כזאת תהיה אפשרית אם הדתיים יהיו בקואליציה, אך אז יהפוך ה"שוויון בנטל" לסיסמה ריקה. הרבנים פוחדים שאם הצעירים שלהם יתערבבו בישראלים נורמאליים, ובעיקר בישראליות נורמאליות, הם יאבדו לנצח.

(באשר לי, אני מוכן להצטרף לתנועה נגד השוויון בנטל. הדבר האחרון שאנחנו זקוקים לו הוא צבא של חובשי-כיפות. כבר כעת יש לנו שם די כיפות.)

אלה הן השאלות שעימן צריך לפיד המסכן להתמודד עכשיו בגלל הניצחון הגדול שלו. הבוחרים מצפים לדברים בלתי-אפשריים.

אין זמן. עליו להחליט עכשיו ומייד, וכל עתידו תלוי בקבלת ההחלטה הנכונה – אם יש בכלל החלטה נכונה.

כמו שאמר ברנרד שו: "יש בחיים שתי טרגדיות. האחת היא שלא תקבל את מבוקשך. האחרת היא שתקבל את מבוקשך."