הם ידווחו שמדינת ישראל עמדה אז מול שלוש סכנות חמורות, אך גם המפלגות וגם הבוחרים פשוט התעלמו מהן. הם הסכימו ביניהם שלא לדבר עליהן. במקום זאת הם התקוטטו ביניהם על דברים של מה בכך.

מדוע בכלל נערכו הבחירות במועד זה, למרות שהיו אמורות להתקיים על פי חוק רק בנובמבר 2013? ראש-הממשלה החליט להקדימן מפני שלא היה מסוגל להעביר בכנסת את תקציב המדינה לשנת 2013.

התקציב הזה הוכן בצל המצב הכלכלי החמור של המדינה. נפער חור אדיר, שחייב טיפול באמצעים קיצוניים. היה צורך להעלות את המיסים באופן דרסטי, ולקצץ את התקציב לשירותים החברתיים אף יותר מכפי שקוצץ בשנים האחרונות של בנימין נתניהו.

(זה לא מפריע לנתניהו לטעון בנאומי-הבחירות שלו שהכלכלה הישראלית נמצאת במצב מצוין, ועולה בהרבה על מצבן של המדינות המערביות החשובות.)

לשם השוואה: הבחירות שנערכו לא-מכבר בארצות-הברית עמדו גם הן בסימן של משבר פיסקאלי חמור. לפני הבוחר הוצגו שתי תפיסות בסיסיות הפוכות, והוא נדרש לבחור ביניהן. הוויכוח היה על הגרעון, על המסים ועל השירותים הסוציאליים. הוויכוח נמשך גם אחרי הבחירות, ורק ברגע האחרון ממש הושגה פשרה כלשהי.

שום דבר כזה לא קרה כאן. לא היה שום ויכוח.

נכון, מפלגת-העבודה, האמורה לקבל כ-17 מנדטים, פירסמה תוכנית כלכלית גרנדיוזית לשנים הבאות, שחוברה על-ידי מיטב הפרופסורים. אולם תכנית זו כלל לא הייתה רלוונטית לבעיה שתעמוד לפני המדינה כבר למחרת יום-הבחירות: איך למלא מייד את הבור של עשרות מיליארדי שקלים בתקציב של השנה הנוכחית.

הליכוד לא אמר מילה על התקציב שהוא עמד להגיש לכנסת. גם מפלגת-העבודה לא דיברה. וגם לא אחת משפע המפלגות האחרות.

כאשר נשלשל את הפתק שלנו לתיבת-הקלפי – בעד מה אנחנו מצביעים? בעד העלאה גדולה של המיסים, כמובן. אך אילו מסים? מסים על מי? על הטייקונים או על "מעמד הביניים" המהולל? מה יקוצץ - הסיוע לנכים, לחולים, לקשישים, למובטלים? מה ביחס לתקציב הצבאי הענק? התקציב להתנחלויות? לחרדים? האם תאבד ישראל את שיעור האשראי החיובי שלה? האם נחליק לתוך משבר כלכלי?

אף לא אחת מהמפלגות אינה רוצה להיכנס לפרטים, וברור גם למה. כל הצעה תגרום לאובדן קולות. אבל אנחנו, הציבור – מדוע אנחנו מניחים להן לחמוק? מדוע איננו דורשים מהן תשובות? מדוע אנחנו מסתפקים בהכללות נבובות, שאיש אינו מתייחס אליהן ברצינות?

חידה מס' 1.

ישראל עומדת בפני משבר חוקתי חמור (אם אפשר בכלל להשתמש במונח הזה במדינה שאין לה חוקה.)

הדימ"ת ("הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון") מאוימת מבפנים ומבחוץ, ולאורך חזית רחבה.

סכנה מיידית וחמורה מאיימת על בית-המשפט העליון, המבצר החזק ביותר ששרד ממה שהייתה פעם דמוקרטיה משגשגת. בית-המשפט העליון מנסה – אמנם בהיסוס רב – למנוע את הצעות-החוק והמעשים הקיצוניים ביותר של הרוב הימני בכנסת. העתירות לביטול חוקים אנטי-דמוקרטיים נדחות במשך שנים. (זה כולל את העתירה שלי לביטול החוק המטיל עונשים עצומים על מי שמטיף לחרם על המוצרים של ההתנחלויות. התיק – "אבנרי נגד מדינת-ישראל" – נדחה שוב ושוב.)

אך גם ההתנהלות ההססנית – שלא לומר הפחדנית – של בית-המשפט העליון די בה כדי לעורר את זעם אנשי הימין. נפתלי בנט, מנהיג המפלגה המצליחה ביותר בבחירות אלה (תוך כמה שבועות בלבד היא עלתה בסקרים מ-7 ל-14 מושבים) רוצה למלא את בית-המשפט העליון באנשיו.

השופטים ממונים, כידוע, על-ידי ועדה, שבה יש משקל רב לשופטים המכהנים. בנט ובעלי-בריתו רוצים לשנות את הכללים, כך שהשופטים יתמנו להבא על-ידי פוליטיקאים ימניים. מטרתם המוצהרת היא לשים קץ ל"אקטיביזם השיפוטי", לשלול מבג"ץ את הסמכות לבטל חוקים אנטי-דמוקרטיים ולסכל החלטות מנהליות פסולות, כגון בניית התנחלויות על אדמה פלסטינית פרטית.

התקשורת הישראלית כבר מנוטרלת במידה רבה על-ידי תהליך איטי הדומה למה שנקרא פעם בגרמניה "גלייכשלטונג" (חיבור כל הכלים לקו חשמלי אחד).

כל שלושת ערוצי הטלוויזיה קרובים לפשיטת-רגל, ותלויים בחסדי הממשלה. העורכים שלהם ממונים, למעשה, על-ידי השלטון. העיתונים המודפסים מתנדנדים גם הם על סף פשיטת-הרגל, כולם מלבד האחד השייך לשלדון אדלסון, ושאינו אלא עלון-תעמולה של נתניהו. גם "הארץ", העיתון הליברלי היחידי, נתון בסכנה. בנט חוזר על הטענה המגוחכת שכמעט כל העיתונאים הם שמאלנים (כלומר בוגדים). הוא מבטיח לשים קץ למצב בלתי-נסבל זה. כך חושבים גם אנשי הליכוד והמפלגות הדתיות.

במפגש השנתי של ראשי הנציגויות הישראליות בעולם, שנערך בירושלים, העז דיפלומט בכיר מאוד לשאול מדוע החליטה הממשלה דווקא בעיתוי זה לבנות שיכון מאסיבי בשטח אי-1, החלטה שעוררה גינויים חריפים בכל העולם. הדיפלומטים שנכחו במפגש מחאו כפיים כששמעו את השאלה. הדובר של נתניהו, יעקב עמידרור (שהיה עד לא-מכבר הקצין הדתי חובש-הכיפה הבכיר ביותר בצה"ל), אמר בגסות לדיפלומטים שאם אינם מסכימים למדיניות הממשלה, שיתפטרו.

לפני שבועות אחדים הכיר מפקד הגדה המערבית (איו"ש) ב"אוניברסיטה" של אריאל. יתכן שזהו המקרה היחיד בעולם שבו הוקמה אוניברסיטה בצו של מפקד צבאי.

מובן שאין זכר לדמוקרטיה ולזכויות-האדם בשטחים הפלסטיניים הכבושים. הליכוד מאיים לשים קץ למימון הבינלאומי של עמותות העוקבות אחרי הנעשה שם.

האם התהליך הזה של אנטי-דמוקרטיזציה מעורר ויכוח זועם בבחירות אלה? בהחלט לא. היו מספר קטן של מחאות עלובות. זה הרי לא מביא קולות.

זוהי החידה מס' 2.

אולם החידה העיקרית נוגעת לשאלה החמורה ביותר: השאלה של מלחמה ושלום. השאלה נעלמה כמעט לגמרי ממערכת-הבחירות.

ציפי לבני אימצה אמנם את המשא-והמתן עם הפלסטינים כמעין גימיק-בחירות – רק בלי רגשות, תוך העלמת המילה "שלום" עד כמה שאפשר (היא מדברת רק על "הסדר מדיני"). כל שאר המפלגות, מלבד מרצ וחד"ש הקטנות, אינן מזכירות את העניין בכלל.

יתכן מאוד שבמרוצת ארבע השנים הקרובות תסופח הגדה המערבית לישראל גם באופן רשמי. הפלסטינים יוחזקו במובלעות קטנות. הגדה המערבית תתמלא בהתנחלויות. עלולה לפרוץ אינתיפאדה אלימה. הבידוד של ישראל בעולם יגבר, וגם התמיכה האמריקאית החיונית עלולה להיחלש.

אם הממשלה תמשיך בקו הנוכחי, היא תוביל לאסון ודאי . כל הארץ בין הים והירדן תהפוך לישות אחת, בשליטת ישראל. ב"ארץ-ישראל-השלמה" הזאת יש כבר כיום רוב ערבי קטן, והמיעוט היהודי ילך ויקטן. זאת תהיה בהכרח מדינת אפרטהייד, שבה תשתולל מלחמת-אזרחים מתמדת, מדינה שתוחרם על-ידי העולם.

אם הלחץ מבפנים ומבחוץ יכריח בסוף את הממשלה להעניק זכויות אזרחיות לרוב הערבי, תהפוך הארץ כולה למדינה ערבית. 134 שנות המפעל הציוני יסתיימו באפס, כפי שקרה בשעתו למדינת הצלבנים אחרי כמעט 200 שנה.

זה כל-כך ברור, כל-כך מובן מאליו, שדרושה החלטה נחושה כדי להימנע מלחשוב על כך. נראה שכל המפלגות העיקריות אכן קיבלו החלטה נחושה כזאת בבחירות אלה. הן מאמינות שהדיבור על שלום הוא רעל. להחזיר את הגדה המערבית ומזרח ירושלים? השם ישמור! אסור אף לחשוב על כך!

עובדה מוזרה היא ששני מכונים מכובדים לחקר דעת-הקהל ערכו השבוע שני סקרים – בלתי-תלויים זה בזה – והגיעו למסקנות אחידות: רוב גדול של הציבור הישראלי דוגל ב"פיתרון שתי המדינות", הקמת מדינה פלסטינית בגבולות 1967 וחלוקת ירושלים. רוב זה כולל גם רוב של מצביעי הליכוד, וכמחצית מבוחרי בנט.

איך זה יכול להיות? ההסבר טמון בשאלה הבאה: האם אתה מאמין שהפיתרון הזה אפשרי? התשובה: כמעט אף אחד לא מאמין. בעשרות שנים של שטיפת-מוח שוכנע בציבור היהודי ש"הערבים" אינם רוצים בשלום. ואם הערבים דווקא אומרים שהם כן רוצים בשלום, הם משקרים.

אז אם השלום בלתי-אפשרי, למה לחשוב עליו? למה לדבר עליו במערכת-הבחירות? למה לא לחזור 44 שנים לאחור, לימים העליזים של גולדה מאיר, כאשר כולם העמידו פנים שהפלסטינים אינם קיימים? (גולדה: "אין דבר כזה כמו עם פלסטיני...זה לא שהיה קיים עם פלסטיני ואנחנו באנו וגירשנו אותם ולקחנו את ארצם. הם לא היו קיימים!")

אז זוהי חידה מס' 3.

בעוד כמה מאות שנים עלולים הסטודנטים להסיק מסקנה זו: "הבחירות ההן היו משוגעות, בייחוד לאור מה שקרה בעקבותיהן. לא מצאנו שום הסבר הגיוני."

הפרופסור ינענע ראשו בעצב.