כאשר "איווט" (כפי שהוא נקרא ברוסית) בחר בחברי סיעתו לכנסת היוצאת, הוא פעל, כרגיל, על- פי מצב-רוחו באותו רגע. שום דמוקרטיה, פריימריז ושטויות כאלה. יש מנהיג, והמנהיג קובע.

הייתה שם האישה היפיפייה ההיא מסנט פטרבורג, אנסטסיה מיכאלי. אולי לא הכי מבריקה, אך טוב להביט בה בישיבות משעממות.

והיה שם האיש הנחמד הזה, בעל השם הרוסי ששום ישראלי אינו יכול לבטא אותו, סטאס מיסז'ניקוב. הוא פופולרי בקרב החברים הרוסים. אז דאוואי, ניקח אותו.

והדיפלומט ההוא, דני אילון. יהיה מועיל אם אתמנה לשר-החוץ.

אבל מצבי-רוח חולפים, והנבחרים נשארים נבחרים במשך ארבע שנים.

היפיפייה נתגלתה כבריונית אמיתית, חוץ מהיותה טיפשה. בישיבה פומבית קמה ושפכה כוס מים על ח"כ ערבי. בהזדמנות אחרת היא תקפה פיזית ח"כית ערביה שנאמה מעל הדוכן.

הבחור הרוסי הנחמד היה נחמד מדי. הוא השתכר לעיתים קרובות וערך למאהבת שלו מסיבה מפוארת בחוץ לארץ, על חשבון משרדו. אפילו שומרי-ראשו התלוננו שהוא נוהג לברוח מהם.

הדיפלומט עלה על כולם כאשר הזמין עיתונאים לפגישה שבו השפיל את השגריר התורכי והושיב אותו על כסא נמוך. מעשה זה הוביל לתקרית "השייטת התורכית" ולנזק עצום לאינטרסים אסטרטגיים חיוניים של ישראל – נזק שנמשך עד היום. חוץ מזה הדיפלומט הוא גם מדליף כפייתי.

ליברמן לא הגיב על כל התעלולים האלה. להפך, הוא הגן על אנשיו וביקר את מבקריהם, מה גם שהיו ממילא שמאלנים עוכרי-ישראל.

אך עכשיו הגיע זמנו של ליברמן למנות את חברי סיעתו לכנסת הבאה, גם הפעם בלי דמוקרטיה, פריימריז ושטויות כאלה. לתדהמתם המוחלטת פוטרו כל השלושה בלי הודעה מוקדמת. הכול בלי שום הבעה של רגש. קר. קר.

לא כדאי להתעסק עם ליברמן ודומיו. כשם שלא כדאי להתעסק עם פוטין ושות'.

אילו הייתי בנימין נתניהו, לא הייתי פוחד מפני אבו-מאזן, אחמדינג'אד, אובמה, מורסי וכל האופוזיציה בכנסת גם יחד. הייתי פוחד אך ורק מאדם אחד, אביגדור ליברמן, אי-שם מאחורי גבי. הייתי פוחד מאוד-מאוד. בכל שעה, בכל רגע.

לפני שבועיים קרו שני דברים גורליים, העלולים להחיש את סופו של "ביבי מלך ישראל". לאחד מהשניים לא היה אחראי, לשני דווקא כן.

בבחירות המקדימות בליכוד, שבהן שלטו הדילים והקומבינות, נבחרה סיעה המורכבת כמעט לגמרי מאנשי הימין הקיצוני, ובכללם פשיסטים מובהקים, רבים מהם מתנחלים בעצמם או שנבחרו מטעמם. בניגוד מוחלט לרצונו העז של נתניהו, סולקו כל הימנים ה"מתונים".

נתניהו עצמו, כמובן, ימני-קיצוני. אבל הוא אוהב להתחזות למדינאי מתון, אחראי ובשל. דן מרידור, בני בגין ומיקי איתן שימשו לו כעלי-תאנה.

לליכוד החדש כבר אין שום דמיון למפלגה הרוויזיוניסטית המקורית, שנוסדה לפני כ-85 שנים. המייסד, זאב ז'בוטינסקי, שנולד באודסה והתחנך באיטליה, היה אמנם לאומן קיצוני, אך גם דמוקרט אמיתי וליברל מושלם. הוא המציא את המושג "הדר" ליהודי החדש שראה בדמיונו: איש של צדק ויושר, לוחם קשוח על מטרותיו אך גם רחב-לב ונדיב כלפי יריביו.

אילו יכול היה ז'בוטינסקי לראות את יורשיו החדשים, היה נתקף בעתה. (פעם אמר למנחם בגין שאם אינו מאמין במצפון האנושות, מוטב שיקפוץ לנהר הוויסלה.)

ערב הפריימריז בליכוד עשה נתניהו מעשו שלא ייאמן: הוא סיכם עם ליברמן לאחד את שתי הרשימות.

מדוע? הרי בחירתו לראשות הממשלה הייתה מובטחת. אבל נתניהו הוא טקטיקן כפייתי ללא אסטרטגיה. הוא גם פחדן. הוא רצה להיות בטוח לגמרי-לגמרי. בראש "הליכוד-ביתנו", הרוב שלו בטוח כמו מבצר.

אבל מה עומד לקרות בתוך המבצר פנימה?

ליברמן, שהוא עכשיו מס' 2, יבחר לעצמו את התפקיד הכי חשוב והכי חזק: שר-הביטחון. הוא יארוב בסבלנות, כמו צייד לצבי. הסיעה המשותפת תהיה הרבה יותר קרובה ברוחה לליברמן מאשר לנתניהו. ליברמן, המחשבן הקר, יחכה עד שהלחץ הבינלאומי יכריח את נתניהו לעשות ויתור כלשהו לפלסטינים. אז הוא יקפוץ.

השבוע ראינו פרומו. אחרי שעצרת האו"ם הכירה ברוב עצום במדינת פלסטין, נתניהו "העניש" את הפלסטינים בהכרזה על בנייה מאסיבית בשטחים הפלסטיניים הכבושים, ובעיקר בירושלים המזרחית, הבירה הבלתי-נמנעת של מדינת פלסטין העתידה לקום.

במיוחד מתכונן נתניהו לבנות בשטח שבין ירושלים ומעלה-אדומים. מעשה זה ינתק בפועל את צפון הגדה המערבית מדרומה, וכך יישאר לתושבים רק צוואר-בקבוק צר ליד יריחו.

תגובת העולם הייתה חזקה מאשר אי-פעם. ממשלות אירופה הזמינו את שגריריו של ליברמן כדי להביע בפניהם מחאה חריפה במיוחד. אין ספק שהנשיא אובמה הוא שעודד אותן מאחורי הקלעים, אף שהיה פחדן מדי מכדי לעשות כך בעצמו. אנגלה מרקל, שהיא בדרך כלל אסקופה נדרסה מתחת לרגליו של נתניהו, הזהירה אותו שישראל עלולה להיות מבודדת בעולם.

אם מרקל סבורה שמצב כזה יפחיד את נתניהו או את הישראלים, היא טועה טעות מרה. הישראלים ממש אוהבים להיות מבודדים. מצב כזה מוכיח להם מחדש שהעולם כולו אנטישמי, ושאסור לסמוך עליו. אז שיילך לעזאזל.

מה ביחס לשאר המפלגות? כמעט ושאלתי: איזה מפלגות?

במערכת הפוליטית שלנו, על שלל מפלגותיה, מה שקובע באמת זו החלוקה בין שני הגושים: הגוש הימני-דתי והגוש ה...., נו, הגוש האחר.

אין גוש שמאלי בישראל. השמאל הוא עכשיו, כמו ההומוסקסואליות של אוסקר ויילד, "האהבה שאינה מעזה להזכיר את שמה". כולם טוענים עכשיו שהם "במרכז".

השבוע עורר עניין קטן, לכאורה, הרבה תשומת-לב. מפלגת-העבודה של שלי יחימוביץ ביטלה את הסכם-העודפים רב-השנים שלה עם מרצ, ועשתה הסכם חדש עם יאיר לפיד.

זה לא עניין של מה בכך. נוסף על חשיבותו הסמלית, יש לו גם צד מעשי: במצבים מסוימים, הסכם-עודפים עשוי להכריע בבחירות. כאשר הכוחות של שני הגושים שקולים, מנדט אחד נוסף יכול להכריע לכאן או לכאן.

ההסכם בין מפלגת-העבודה ומרצ היה טבעי. שתיהן היו מפלגות סוציאליסטיות. ניתן היה להצביע בעד מפלגת-העבודה ולשמוח אם בתוקף הסכם-העודפים נכנס עוד חבר של מרצ לכנסת, או להפך. שינוי הסידור הזה חשוב מאוד, בייחוד עם ההסכם החדש נעשה עם מפלגה חלולה, חסרת כל מצע רציני, הממהרת להצטרף לקואליציה של נתניהו.

מפלגה זו, שאינה מייצגת דבר מלבד הקסם האישי של יאיר לפיד, עשויה לזכות במשהו כמו שמונה מנדטים. זה נכון גם לגבי "התנועה" החדשה של ציפי לבני, שהורכבה איכשהו ברגע האחרון.

מרצ, לעומת זאת, היא מפלגה ישנה ונאמנה, נקייה מכל רבב של שחיתות. היא אומרת את כל הדברים הנכונים. לרוע המזל יש לה הכריזמה של סיר ישן. אין בה פנים חדשות ומרתקות – והרי אנחנו חיים בתקופה שבה הפנים חשובות מהרעיונות.

הקומוניסטים נחשבים למפלגה "ערבית", למרות שיש בה נציג יהודי מצטיין. כמו שתי המפלגות ה"ערביות" האחרות, היכולת שלה מוגבלת – מה גם שכמחצית האוכלוסייה הערבית אינה מצביעה כלל, אם מתוך אדישות, אם מתוך גועל-נפש.

אז מה עם מפלגת-העבודה? יחימוביץ הצליחה להרים את מפלגתה מן הקרשים ולהפיח בה חיים חדשים. ברשימת-המועמדים שלה יש פנים חדשות ורעננות, גם אם המנהיגים אינם מדברים זה עם זה. בשעות האחרונות ממש ערק עמיר פרץ לציפי.

אך האם זוהי האופוזיציה החדשה? לא ביחס לכמה דברים קטנים, כמו שלום (חלילה מלהזכיר את המילה!), התקציב הצבאי המנופח (כנ"ל!), הכיבוש, המתנחלים (שלי מחבבת אותם), החרדים (גם אותם שלי מחבבת). תחת לחץ, שלי מוכנה להודות שהיא "בעד פיתרון שתי המדינות" – אך במציאות הקיימת, אמירה זו הפכה לחסרת-תוכן. חשובה יותר העובדה שהיא מסרבת נחרצות להתחייב מראש שלא להצטרף לקואליציה של נתניהו-ליברמן.

יתכן מאוד שהמנצח הגדול של הבחירות יהיה אביגדור ליברמן, איש הנקמה הקרה. וזאת תהיה תחילתו של פרק חדש לגמרי.