לנתניהו הפסד זה חשוב הרבה יותר. הוא גדל בארצות-הברית (שבה הכיר ב-1976 את רומני). מכיוון שהיחסים עם ארצות-הברית חיוניים לישראל, זה היה אחד הקלפים החשובים בידי נתניהו בדרכו לשלטון. עכשיו הוא נחשף כבור ועם-הארץ גם בעניין זה. וכך גם שגרירו בוושינגטון, שאותו מינה בהוראת אדלסון.

האם זה יזיק לסיכוייו של נתניהו בבחירות הקרובות? אולי. אבל רק אם יעמוד מולו מועמד סביר, שיש ביכולתו לתקן את היחסים עם ברק אובמה.

אהוד אולמרט מציג את עצמו כמועמד כזה. יש החולמים על שמעון פרס, אם רק יתפטר מבית-הנשיא וירוץ כמועמד. פרס, המבוגר ממני בשבועיים, לא ניצח מעולם בבחירות לכל אורך 50 שנותיו בפוליטיקה. אבל אף פעם לא מאוחר מדי.

המשקיף הישראלי מעוניין, כמובן, בקולות היהודים. התמונה באמת מאלפת.

נתניהו לא הסתיר את תמיכתו ברומני. אך התוצאות בפלורידה ובמדינות אחרות מראות שהיהודים, ברובם הגדול, תמכו דווקא במועמד הדמוקרטי, כפי שעשו תמיד.

מה פירוש הדבר? פירושו שהשקפת-העולם העמוקה ביותר של נתניהו ושות' הוכחה ככוזבות.

נתניהו מכריז שוב ושוב שישראל היא "מדינת-הלאום של העם היהודי". כלומר, שמדינת-ישראל שייכת לכל היהודים בעולם, ושכל היהודים בעולם שייכים לישראל. הוא מדבר לא רק בשם שישה מיליון האזרחים היהודים בישראל, אלא בשם כל 13 מיליון היהודים ברחבי היקום (אם לא יתגלו יהודים נוספים על המאדים).

הסתבר שוב שהנחה זו היא פיקציה. היהודים האמריקאים הלכו לקלפיות כחברי הלאום האמריקאי, ולא כחברי הלאום היהודי שאינו קיים. רבים מהם אוהדים את ישראל, אך כשהם בוחרים, הם בוחרים כאמריקאים. ישראל ממלאה תפקיד קטן מאוד בשיקוליהם. הם יכולים למחוא כפיים בעמידה כשנתניהו נואם בפניהם, כשם שקתולים מוחאים כפיים לאפיפיור. אך הם לא חולמים לקבל ממנו הוראות בעד מי להצביע.

יש לזה חשיבות עצומה לגבי העתיד. במקרה של התנגשות בין אינטרסים אמריקאיים חיוניים ואינטרסים ישראליים חיוניים, יהודי ארצות-הברית הם קודם כל אמריקאים. במצב כזה בעתיד, החישובים הכוזבים של נתניהו או יורשיו עלולים לגרום לאסון.

למשל, ביחס למלחמה באיראן. אנשי הימין שלנו יכולים להגיד לה שלום.

מסופקני אם רומני, אפילו אם היה זוכה בבחירות, היה מרשה לנתניהו לתקוף. נאומי-בחירות לחוד ומעשיו של נשיא לחוד. גם הוא היה מעיף מבט אחד במפה של מיצר הורמוז והיה מתחלחל.

על כל פנים, אין סיכוי שאובמה יסבול עכשיו התקפה ישראלית. ההתקפה הייתה מציתה מלחמה, שאת השלכותיה האיומות על כלכלת העולם מי יכול לצפות.

האמריקאים אינם רוצים במלחמה נוספת. הם רוצים להסתלק מעיראק ומאפגניסטן, ולמעשה להפקיר אותן בידי אויביהם. לא יעלה על הדעת שיתחילו במלחמה גדולה הרבה יותר באיראן.

יתכן שזוהי התוצאה החשובה ביותר של ניצחון אובמה.

ומה ביחס לשלום הישראלי-פלסטיני?

אין ספק שסיכוייו גברו.

אינני רוצה להישמע אופטימי מדי. הקלישאה השגורה אומרת שבתקופת כהונתו השנייה, הנשיא האמריקאי משוחרר מלחצים ויכול סוף-סוף לפעול על פי מצפונו. זה בוודאי נכון – אבל רק עד לנקודה מסוימת.

הנשיא הוא מנהיג של מפלגה. מהרגע הראשון שלאחר הבחירות חושבים אנשי מפלגתו על הבחירות הבאות. שדולות אדירות-עוצמה כמו איפא"ק אינן חדלות מלהתקיים וימשיכו להפעיל לחצים חזקים למען הימין הישראלי. עדיין יהיה צורך בתורמים היהודיים הגדולים. בעוד שנתיים תתקיימנה שוב בחירות לקונגרס.

אני מקווה שאובמה יחזור לעמדתו ההתחלתית וינסה לכפות על שני הצדדים לפתוח במשא-ומתן רציני. בימים הקרובים עשויים הפלסטינים להגיש את עתירתם לעצרת הכללית של האו"ם, ובה הבקשה להתקבל כמדינה (בעלת מעמד של משקיפה). זה עשוי להיות מבחן לאובמה. ההכרה במדינת פלסטין תחזיר את "פיתרון שתי המדינות" אל השולחן הבינלאומי. אומנם, בעצרת הכללית אין לארצות-הברית זכות-וטו, אבל הנשיא יצטרך להחליט אם להפעיל לחצים נגד הבקשה הפלסטינית או לא.

ארצות-הברית משולה לנושאת-מטוסים ענקית. דרושים לה הרבה זמן והרבה מקום כדי להסתובב. אך גם שינוי קל בכיוון ההפלגה יכול להיות בעל השפעה גדולה על חיינו.

בישראל, השאלה הגדולה היא: האם אובמה ינקום?

אין ספק שאובמה שונא את נתניהו, ויש לו סיבות טובות. נתניהו לא יתקבל בחום בבית הלבן.

אבל אובמה הוא דג קר. הוא ישלוט היטב ברגשות האישיים שלו.

עד כמה? האם הוא ישנה את יחסו לנתניהו עד כדי כך שיעודד – ואפילו יתמוך – במחנה-השלום בישראל? האם הוא ישפיע על הבחירות בישראל כפי שנתניהו ניסה להשפיע על הבחירות באמריקה?

אני מקווה שכן. לטובת ישראל.

הניצחון של אובמה יחזק בכל העולם את הכוחות הליברליים, הדמוקרטיים, החילוניים, הכוחות השואפים לצדק החברתי והמתנגדים למלחמה. אם ממשלת-ישראל תמשיך בכיוון הנוכחי תגבר בדידותה בעולם לממדים מסוכנים.

אלא אם כן נעשה אנחנו לנתניהו מה שהאמריקאים עשו לרומני.

כפי שכל אחד יודע, יש דמיון רב בין ארצות-הברית וישראל.

שתיהן מדינות של הגירה. שתיהן הוקמו על-ידי מתנחלים לבנים שביצעו טיהור אתני. שתיהן מתגאות בהישגיהן העצומים ומעלימות את הצדדים האפלים בעברן.

הבחירות בשתי הארצות מטילות אור על דמיון נוסף: הפער ההולך וגדל בין המגזרים השונים בחברה. מאחורי רומני התלכדו הגברים הלבנים, מאחורי אובמה התלכדו האמריקאים הצבעוניים והנשים. הנתונים הדמוגרפיים מילאו בבחירות אלה תפקיד מרכזי. מבחינה מסוימת זה היה קרב-מאסף של האליטה הגברית הלבנה מול הרוב החדש של שחורים, היספאנים, נשים וצעירים.

הקנאים של "מסיבת התה" הימנית-דתית עוד הרחיבו את הפער הזה. נראה שבכל כמה דורות תוקף את ארצות-הברית נחשול של שיגעון, כמו, לדוגמה, ההיסטריה נגד האנרכיסטים אחרי מלחמת-העולם הראשונה, ג'ו מקארתי אחרי מלחמת-העולם השנייה, ועכשיו מסיבת-התה. לזכותה של ארצות-הברית ייאמר שבכל פעם היא מצליחה להתגבר על הנחשול. אבל מסיבת-התה הרגה את רומני, למרות כל ניסיונותיו המאוחרים להתרחק ממנה ולחזור למרכז.

בישראל יש פער דומה. החברה מחולקת למגזרים, המצביעים על פי מתכונת מגזרית - לבנים (אשכנזים), מזרחיים, חרדים, דתיים-לאומיים, עולים מרוסיה, ערבים. הליכוד הוא מפלגת של מזרחיים הנשלטת על-ידי גברים אשכנזים. "ישראל ביתנו" היא מפלגת הרוסים. יחד עם הדתיים מכל הסוגים, הם מהווים קואליציה ימנית-לאומנית חזקה. שלא כמו אובמה, לא הצליח השמאל הישראלי להקים קואליציה נגדית יעילה.

אנחנו זקוקים לאובמה ישראלי, שישתף פעולה עם אובמה האמריקאי כדי לקדם את השלום.

במהרה בימינו, בבקשה. לפני שזה יהיה מאוחר מדי.