"אם היה לך 'עוזי', למה לא השתמשת בו קודם?" שאלו אותו.

"אני יכול לעשות את זה רק כשאני מתרגז!" השיב.

הופעתו של ברק אובמה בוויכוח האחרון עם מיט רומני הזכירה לי את הבדיחה הזאת.

בעימות הראשון נראה אובמה אדיש וחסר-עניין. הוא רק רצה שהעסק הטיפשי הזה ייגמר.

בעימות השני הוא היה אדם חדש. מלא מרץ. תקיף. נחוש. בקיצור: מרוגז.

העימות החל בשעה 3 לפנות בוקר על פי שעון ישראל. אומנם, יכולתי להקליט את הוויכוח ולחזות בו מאוחר יותר, אבל לא הייתי מסוגל לחכות. הסקרנות גברה עליי.

כמובן, ההצגה כולה הייתה מטופשת. אין כל קשר בין כישרונו של אדם לעמוד בוויכוח לבין יכולתו להנהיג מדינה. אתה יכול להתפלמס באופן מבריק, אך להיות חסר כל כישרון כמדינאי. די להסתכל בבנימין נתניהו. לעומת זאת, אתה יכול להיות מנהיג מצטיין, מבלי שתהיה לך היכולת להתבטא כראוי. יצחק רבין, למשל.

אך האמריקאים מתעקשים שמנהיגיהם יפגינו יכולת מעולה בוויכוחים, כתנאי להיבחרותם. זה מזכיר איכשהו את המלחמות בימי-קדם, כאשר כל צד בחר באלוף, והמאבק בין השניים בא במקום הטבח ההמוני. דויד וגוליית, למשל. זה יותר אנושי.

דברי שני המועמדים לא היו מכוונים אל המוני הבוחרים. כפי שכבר נאמר, הדברים כוונו רק אל "אלה שעדיין לא החליטו". זהו סוג מיוחד של בני-אדם. זה נשמע כתואר-כבוד, אך בעיניי הוא ראוי רק לבוז. אדם שלא החליט עדיין בעד מי להצביע, שלושה שבועות לפני יום-הבחירות, מה יש לו להתפאר?

בשלב זה, שני המועמדים צריכים להיזהר מאוד שלא להרגיז איש. כלומר, הם לא יכולים להציג שום עמדה ברורה וחד-משמעית על שום נושא, מלבד אמהות ועוגת-תפוחים, כפי שאומרים באמריקה, או על ציונות וגעפילטע פיש בארץ.

על שני הצדדים להיזהר מפני כל רעיון חדש, חלילה. רעיונות חדשים יוצרים אויבים. הם עשויים להשפיע על בוחרים אחדים, אך סביר יותר להניח שהם ידחו בוחרים רבים יותר. החוכמה היא להשמיע בנחישות ובמרץ דברים כלליים חסרי-משמעות.

למשל, כשמדובר על החזקת כלי-נשק. כלי-נשק הורגים. הם מיוצרים למען מטרה זו בדיוק. מכיוון שאין סבירות גבוהה שתיחטף על-ידי קניבלים, למה לך להחזיק 'עוזי' בארון?

אבל האמריקאים משוגעים להחזיק כלי-נשק בבית – זכות המובטחת להם בחוקת ארצות-הברית. גם אובמה לא העז לקרוא תגר על פרה קדושה זו. הוא התחמק. הוא יודע היטב שממש לא כדאי להתגרות בשדולת בעלי-הנשק, כשם שלא כדאי להתגרות בשדולה ה"פרו-ישראלית". יריבו, מיט רומני, הזכיר שכאשר כיהן כמושל מדינת מאסאצ'וסטס הוא הצליח ליצור פשרה בין חסידי הנשק ומתנגדיו. תמהני: האם הוסכם שבמקום עשרה ילדים העורכים טבח בחבריהם בבית-הספר, רק חמישה יעשו זאת בכל שנה?

אני מודה שלא הבנתי את הוויכוח המר על התקרית בבנגאזי, שבה נהרג השגריר האמריקאי ושלושה מעוזריו. אולי דרוש מוח אמריקאי כדי להבין על מה הוויכוח. הראש הישראלי הפרימיטיבי שלי לא תפס.

האם הייתה זאת התקפה פשוטה של טרוריסטים, או שקדמה לה הפגנת-מחאה באותו מקום? למה, לכל הרוחות, זה חשוב? למה היה על הנשיא לסלף את העובדות? אנחנו, הישראלים, יודעים מניסיוננו רב-השנים שאחרי כישלון של שרותי-הביטחון, הדיווח שיקרי תמיד. זה טבוע באופי שלהם. שום נשיא לא יכול לשנות זאת.

מגוחך לחשוב שמדינה כלשהי יכולה להגן באופן מושלם על מאות השגרירויות והקונסוליות שלה הפזורות בעולם. בייחוד כשמקצצים את תקציב ההגנה, כפי שעשו הרפובליקאים.

אך חוץ מהנושאים המיוחדים האלה, שני המועמדים דיברו בהכללות. אז ככה: צריך להרבות בחיפושי הנפט. אבל אסור לשכוח גם את כוח השמש והרוח. צריך שצעירים יוכלו ללמוד באוניברסיטה, ולקבל אחר-כך מישרות בשכר גבוה. צריך להראות לסינים מי הבוס. צריך לחסל את האבטלה, שהיא בכלל דבר רע. וגם צריך להציל את "המעמד הבינוני".

נדמה ש"המעמד הבינוני" הזה (גם בישראל וגם בארצות-הברית) כולל עכשיו את כל האוכלוסייה. אפשר לתהות מה ה"בינוני" כאן – מי מתחתיו ומי מעליו?

בקיצור, שני המועמדים דיברו הרבה על ההבדל העצום ביניהם, אך הם נראו דווקא דומים מאוד.

חוץ מאשר מבחינת צבע העור. אך האם אנחנו נעז לדבר על כך? לא, אם רוצים לשמור על "תקינות פוליטית". כך יוצא שהעובדה הכי בולטת בעימות היא גם העובדה הכי מושתקת.

אינני יכול להוכיח את זה, אך אני מרגיש שהגזע ממלא אצל האמריקאים תפקיד הרבה יותר חשוב בבחירות מכפי שהם מוכנים להודות.

בוויכוחים הנשיאותיים אי-אפשר לברוח מהעובדה שמועמד האחד הוא לבן והאחר שחור. ההבדל בולט אף יותר אצל נשותיהם: אן רומני היא צחורה מצחור, ומישל אובמה שחורה משחור.

כשלא מדברים על עובדה זו, אין פירוש הדבר שהיא נעלמה. יש לשער שבוחרים רבים מושפעים ממנה, גם אם רק בתת-ההכרה.

כאשר נבחר ברק חוסיין אובמה לפני ארבע שנים, זה נראה כמו נס. זה האיר את הפנים היפות של העם האמריקאי. אך האם זה יקרה גם הפעם? שמא תהיה ריאקציה? אינני יודע.

מראשית העימות היה ברור לי שהפעם תהיה יד אובמה על העליונה. וכך היה.

במאמר קודם כתבתי שיש לי טענות קשות כלפיו. קורא נרגז שאל אותי מה הן. השבתי לו שאובמה נכנע למדיניות הורסת-השלום של נתניהו. שאחרי מספר ניסיונות כושלים לשדל את נתניהו לעצור את ההתנחלויות, אובמה השתתק.

על כן יש לו לאובמה חלק נכבד בעובדה שארבע שנים יקרות בוזבזו. בשנים אלה נגרם נזק חמור לסיכויי השלום הישראלי-פלסטיני, נזק שאולי אינו הפיך. ההתנחלויות התפשטו בקצב מזורז, הכיבוש העמיק שורש, הפיתרון של שתי-מדינות-לשני-עמים – הפיתרון היחיד שיש – נפגע קשה.

האביב הערבי, שיכול היה להיות התחלה חדשה לשלום במרחב, בוזבז גם הוא. יוזמת-השלום הערבית, המונחת על השולחן זה שנים, עדיין מונחת שם, כמו אבן שאין לה הופכין.

חוסר-המעש האמריקאי בנושא זה גרם להגברת הייאוש בקרב כוחות-השלום הישראליים ערב הבחירות שלנו. רעיון השלום נמחק לחלוטין מהשיח הציבורי בארץ.

מצד שני, אובמה מנע מנתניהו לפתוח מלחמה באיראן. יתכן מאוד שהציל את חייהם של מאות, ואולי אלפי ישראלים, איראנים ואפילו אמריקאים. בשביל זה בלבד מגיעה לו תודה וברכה מקרב לב.

אני מקווה שאובמה ינצח בבחירות. או, ליתר דיוק, שהאיש השני יפסיד. לא (רק) מאהבת מרדכי, אלא (גם) משנאת המן.

(אני מתפתה שוב לספר את הבדיחה היהודית על הגבאי בשטעטל, שאיש לא היה מוכן להספיד אותו, עד שקם אחד ואמר: "נכון, הוא היה רשע, מנוול וקמצן, אבל בהשוואה לבנו הוא היה מלאך.")

מובן שזוהי הגזמה פרועה. יש לי אהדה רבה לאובמה. אני חושב שהוא ביסודו אדם הגון, בעל כוונות טובות. אני מאחל לו שייבחר מחדש, ולא רק מפני שהצמד רומני-רייאן מעורר בי דאגה עמוקה.

אם אובמה אכן ייבחר מחדש, איך תיראה תקופת-הכהונה השנייה שלו?

יש תמיד תקווה שנשיא בתקופת-הכהונה השנייה שלו לא ייכנע עוד לשדולה הפרו-ישראלית - שהיא למעשה שדולה אנטי-ישראלית, הדוחפת אותנו לקראת אסון לאומי.

אחרי היבחרו בשנית, הנשיא אובמה יהיה משוחרר מאימת השדולה. לא לגמרי, כמובן. הוא עדיין יצטרך לדאוג לבחירות אמצע-הכהונה לקונגרס, וגם לגורל מפלגתו בבחירות הבאות לנשיאות.

בכל זאת, הוא יהיה חופשי הרבה יותר. הוא יוכל לפעול במרץ רב למען השלום הישראלי-ערבי ולשינוי פני המרחב.

כפי שאומרים בני-דודנו: אינשאללה, אם ירצה השם.