הבחירות האמריקאיות מושחתות הרבה יותר מאשר הבחירות שלנו. זה בלתי-נמנע.

מאז עליית הטלוויזיה הרקיעו ההוצאות של מערכת-בחירות בארצות-הברית לשחקים. המודעות בטלוויזיה עולות הון תועפות. הכסף הזה יכול לבוא רק מחברות-ענק וממיליארדרים. שני המועמדים משועבדים לקבוצות-לחץ ולאינטרסים כלכליים, והם נאלצים לעבוד ולשרת אותם מהיום הראשון בבית הלבן.

גם הכוח האדיר של השדולה הפרו-ישראלית נובע מעובדה זו. הקולות היהודיים אינם חשובים כל-כך. אבל הכסף היהודי מדבר. ועוד איך.

הדרך היחידה לשינוי פני הדברים היא להעניק לשני המועמדים זמן טלוויזיה וזמן רדיו בחינם, ולהגביל את שאר אמצעי התעמולה. זה לא בא בחשבון, מפני שהמיליארדרים בשני צדי המתרס לא יוותרו של שליטתם במערכת. ולמה שיוותרו?

אצלנו בארץ המצב יותר טוב. כל הרשימות מקבלות בחינם זמן הן בטלוויזיה והן ברדיו, בהתאם לגודלן בכנסת היוצאת (עם מינימום מובטח לרשימות חדשות). ההוצאות כפופות לביקורת. עובדה זו מקטינה את השחיתות מסוג זה. אך אותו שלדון אדלסון מממן את מערכות-הבחירות של מיט רומני ובנימין נתניהו כאחד. בכול זאת, סכום הכסף המוכתם המגויס והמבוזבז בישראל קטן הרבה יותר.

מצד שני, אין לנו ויכוח פומבי בין המועמדים. אף ראש-ממשלה ישראלי לא יהיה כל כך טיפש שיסכים לדבר כזה. בוויכוח האמריקאי, כאשר מועמד חדש מתעמת עם הנשיא המכהן, האיש החדש זוכה בפרס גדול עוד לפני שאמר את המילה הראשונה. עד לאותו רגע, הוא סתם פוליטיקאי, רחוק מהבית הלבן. פתאום הוא מתרומם למעמד של נשיא פוטנציאלי, הנראה ונשמע כנשיא לכל דבר. נתניהו לא היה מסכים לזה לעולם.

(אגב, ההצגה הכושלת של אובמה בוויכוח הראשון בלטה ביותר כאשר רומני לעג לתורמים "הירוקים" של אובמה. רגע זה היה צריך להוות נקודת-פתיחה לאובמה לקפוץ ולתקוף את התורמים של רומני. נראה לי שאובמה פשוט לא הקשיב לדברי יריבו ובאותו רגע חשב על האמירה הבאה שלו עצמו. זוהי שגיאה רווחת בוויכוח פומבי.)

ההבדל העיקרי בין שתי מערכות-הבחירות דומה להבדל בין שתי השיטות הפוליטיות.

הבחירות לנשיאות ארצות-הברית הן תחרות בין שני בני-אדם, שבה המנצח זוכה בכול. התוצאה בפועל היא שכל הקרב הענק מתנהל על מספר זעיר של בוחרים "בלתי-תלויים". כל האחרים כבר החליטו מזמן בעד מי להצביע.

מי הם ה"בלתי-תלויים"? אפשר לחשוב שהם אזרחים אחראיים, השוקלים בכובד-ראש את כול הטענות ומקבלים בסופו של דבר החלטה ראויה. לא דובים ולא יער. אלה הם אנשים שלא איכפת להם משום דבר, שאינם קוראים עיתונים ושצריכים לגרור אותם בכוח לקלפי. אם לדון על פי המודעות המכוונות אליהם, רבים מהם גם דבילים.

אלה הם האנשים שיקבעו מי יהיה הנשיא הבא של ארצות-הברית.

(אצלנו קוראים להם "בוחרי המרכז", וחלק גדול מתעמולת-הבחירות מכוונת אליהם.)

אין לשכוח שלא רק דייר הבית הלבן נבחר באותו יום. נקבע בו גם הרכב בית-המשפט העליון הכול-יכול, מכיוון שהנשיא הוא שממנה שופטים חדשים. והוא הדין לגבי מרכזי-כוח רבים אחרים.

בארץ, הבחירות הן יחסיות. בבחירות האחרונות השתתפו 33 רשימות, ו-12 מהן עברו את אחוז-החסימה (2%).

ראש-הממשלה הבא לא יהיה בהכרח מנהיג המפלגה שזכתה במירב הקולות, אלא הוא יהיה המועמד המסוגל להרכיב קואליציה של לפחות 61 חברי-כנסת.

הקרב האמיתי אינו בין מפלגות, אלא בין גושים. האם השמאל (המתקרא עכשיו "מרכז-שמאל") מסוגל להגיע למספר הקסום של 61?

למעשה אין לנתניהו כרגע מתחרה רציני. לא זה בלבד שלא נראה באופק מנהיג אחר הנצפה כמי שמסוגל למלא את התפקיד, אלא שהקואליציה הנוכחית מורכבת מכוחות שיהיה להם רוב בעתיד הנראה-לעין. רוב זה מורכב מקולות הליכוד, החרדים ושאר הדתיים, המתנחלים והפאשיסטים למיניהם.

לאור שיעור הריבוי הטבעי העצום של החרדים, ברור שהרוב הזה יגדל. נכון, הריבוי הטבעי של הערבים המוסלמים עשוי לאזן את הגידול הזה, אבל המצביעים הערביים אינם נספרים. הם מוזכרים בסקרים רק באופן שולי, ואינם מובאים כלל בחשבון לגבי הקואליציה הבאה. אי-יכולתם הכרונית של הבוחרים הערבים להתאחד ולהקים כוח פוליטי יעיל היא חלק מהתמונה העגומה.

בכל זאת יכולים הח"כים הערביים למלא תפקיד חשוב כחלק מגוש חוסם, במקרה (שאינו סביר) שהכוחות יהיו שקולים.

אז מה ביחס לגוש השמאל?

כרגע מצבו אומלל. למשל: עד עכשיו היו אנשי-השמאל מתקבצים לפחות פעם בשנה, בעצרת-הזיכרון הגדולה ליצחק רבין בכיכר שבה נרצח. לא עוד.

השנה, יש שתי עצרות-זיכרון באותו המקום, במרחק של שבוע זו מזו.

אחת מהן היא העצרת הרגילה. בדרך כלל מתקבצים שם כמאה אלף איש ואישה כדי להתאבל על רבין ועל השלום. האסיפה היא "בלתי-פוליטית" בהחלט, הנאומים פושרים, אסור להשמיע דעות "קיצוניות", מדברים הרבה על השלום ושרים הרבה על השלום, מבלי שתהיה לכך משמעות כלשהי. נושאים חברתיים אינם מוזכרים כלל.

העצרת האחרת מתוכננת על-ידי תומכי מפלגת-העבודה, שבראשה עומדת עכשיו שלי יחימוביץ. שם ידובר הרבה על צדק חברתי ו"קפיטליזם חזירי", אך לא ידברו כמעט על הכיבוש והמתנחלים. אם יוזכר השלום בכלל, זה יהיה כסיסמה ריקה מתוכן.

יחימוביץ, עיתונאית-רדיו לשעבר בת 52, גרמה למפלגתה לעלות בסקרים עד כדי 20 מושבים בקירוב. איך? היא פשוט נמנעה מכל דיבור על השלום. לעומת זאת הביעה אהדה למתנחלים ולחרדים, ומתייחסת לכיבוש כאל עובדה קיימת. כאשר לוחצים עליה, היא אומרת שהיא תומכת בפיתרון שתי-המדינות, אך נובע מדבריה שזהו חלום אוטופי שאינו מעניין אותה במיוחד.

מטרתה הבלעדית היא להילחם באי-הצדק החברתי. האויבים שלה הם הטייקונים, הדגל שלה סוציאל-דמוקרטי. היא לא מזכירה את העובדה שהסכומים האדירים הדרושים כדי לחולל שינוי חברתי אמיתי מבוזבזים כיום על התקציב הצבאי המנופח, ההתנחלויות והציבור החרדי שאינו עובד.

בעבר טען השמאל שהוא נושא בשני דגלים – דגל השלום והדגל החברתי. עכשיו יש לנו שני "שמאל"ים: שמאל הנושא את דגל השלום בלי צדק חברתי, ושמאל הנושא את הדגל החברתי בלי שלום.

האסטרטגיה של יחימוביץ אינה מוצאת חן בעיניי, אך לפחות יש לה אסטרטגיה. אפשר להצדיק אותה בנימוקים פרגמאטיים. אם הבחירה של יחימוביץ להתרכז באופן גורף בנושאים חברתיים, תוך כדי התעלמות מוחלטת מהכיבוש, תאפשר לה להעביר קולות מגוש הימין לגוש השמאל, הרי זה טכסיס לגיטימי.

אך האם זה באמת טכסיס? או שמא זוהי השקפת-עולמה האמיתית? אין ספק שיחימוביץ כנה במאבקה למען צדק חברתי. פעילותה בכנסת מוכיחה זאת. אך האם ניתן לומר זאת גם על מסירותה לשלום?

הבעיה של יחימוביץ היא שמתיחות ביטחונית ברגע הנכון יכולה למחוק במחי-יד את כל הדיבורים על צדק חברתי. יחימוביץ טוענת שאינה חושדת בנתניהו שהוא ייצור מתיחות כזאת בכוונה. אם כן, תמימותה נוגעת ללב. מה גם שאין צורך להמציא מתיחות יש מאין. יש תקרית בכל כמה ימים – פעם ביוזמת הצד האחד ופעם ביוזמת הצד האחר. בידי ראש-הממשלה היכולת לצמצם או לנפח אותה.

יחימוביץ אינה הטוענת היחידה לכתר המנהיגות של השמאל. כל אחד יכול לראות את החור השחור העצום הפעור בצד השמאלי של המפה הפוליטית, ורבים מתנדבים למלא אותו.

אהוד אולמרט, שהורשע לא מכבר בעבירות מישניות והעומד עדיין למשפט על שחיתות, רומז שממש מדגדג לו לחזור. כך גם אריה דרעי, שכבר ישב בכלא על שחיתות, והמבקש להחליף את השר הגזען אלי ישי. ציפי לבני, מנהיגתה הכושלת של מפלגת קדימה, רוצה לשוב גם כן. יאיר לפיד, כוכב-הטלוויזיה יפה-התואר, שיש לו הכישרון לדבר יפה מבלי להגיד דבר, הקים מפלגה בשם "יש עתיד", ורואה עתיד ורוד – לעצמו. דפני ליף, גיבורת ההתקוממות החברתית, מדברת על מרד חוץ-פרלמנטארי חדש, ואולי ניתן לשכנע אותה להפוך לפרלמנטארית. רבים מבין שאר היוזמים של המחאה החברתית מחפשים להם מקום במפלגות השונות.

איש-חזון יכול לחלום על איחוד כול הכוחות האלה, כדי להפיל את נתניהו מהשלטון - בהתאם לעקרון הצבאי שנקבע על-ידי גנרל גרמני: "לצעוד בנפרד, להכות ביחד." אבל לא הייתי מהמר על זה. הסיכויים בקזינו של שלדון אדלמן בעיר מאקאו נראים טובים יותר.

אז מה יהיה לנו באביב הבא? אובמה עם נתניהו? רומני עם נתניהו? אחד מהם עם מישהו אחר?

כמו שהעיתונאים אוהבים לומר: ימים יגידו.