כבר אמרתי זאת בעבר, ואני חוזר ואומר זאת עכשיו, גם אחרי הדיבורים האינסופיים. אכן, על שום מלחמה לא דיברו כל-כך הרבה לפני שהיא פרצה. אם לצטט שורה קלאסית מהסרטים: "אם אתה צריך לירות, תירה! אל תדבר!"

מבין כל דברי-הרהב של נתניהו מזדקר משפט אחד: "בוועדת-החקירה אחרי המלחמה, אני אקבל על עצמי את כל האחריות. אני ורק אני!"

הצהרה מאלפת.

ראשית, ממנים ועדת-חקירה רק אחרי מלחמה שהסתיימה בכישלון. לא הייתה ועדה כזאת אחרי מלחמת תש"ח, ולא אחרי מלחמת-סיני ב-1956, ולא אחרי מלחמת ששת-הימים. מינו ועדות-חקירה אחרי מלחמת יום-כיפור ואחרי שתי מלחמות לבנון. כשנתניהו מדבר על ועדת-החקירה הבאה, הוא צופה בתת-ההכרה שלו כישלון במלחמה הבאה.

שנית, לפי החוק הישראלי, הממשלה כולה היא המפקדת הראשית של הצבא. חוק אחר אומר שכל שרי הממשלה נושאים ב"אחריות קולקטיבית". אמנם, השבועון "טיים" המגוחך המליך עלינו את "המלך ביבי", אך אין לנו עדיין משטר מלוכני. נתניהו אינו אלא "ראשון בין שווים".

שלישית, בהצהרה זו מבטא נתניהו בוז תהומי לחבריו השרים. הוא פשוט לא סופר אותם.

בעיני עצמו, נתניהו הוא וינסטון צ'רצ'יל חדש. אינני זוכר שצ'רצ'יל, עם היכנסו לתפקיד, אמר שהוא מקבל על עצמו את האחריות לתבוסה הצפויה. למרות שהמצב באותם הימים היה נואש, צ'רצ'יל דיבר על ניצחון. והמילה "אני" לא הופיעה כמעט בנאומו.

בשטיפת-המוח היומיומית שאנחנו חשופים לה, הבעיה כולה מוצגת במושגים צבאיים. הוויכוח – עד כמה שיש כזה - נוגע ליכולות ולסכנות הצבאיות.

אנחנו חוששים במיוחד מפני רבבות הטילים האמורים ליפול על כל חלקי המדינה, לא רק מהצד האיראני אלא גם מצד לבנון ועזה. השר האחראי על העורף, מתן וילנאי, ברח השבוע והרחיק עד בייג'ין. שר חדש, אבי דיכטר, פליט ממפלגת קדימה האומללה, תפס את מקומו. הכול יודעים שלחלק גדול מהאוכלוסייה אין כל הגנה.

אהוד ברק הכריז שהטילים יהרגו בסך הכול כ-500 בני-אדם. אינני שואף להימנות עימם, למרות שאני גר לא רחוק ממשרד-הביטחון.

אך העימות הצבאי בין ישראל ואיראן הוא רק חלק מהתמונה, ולאו דווקא החלק החשוב ביותר.

כפי שציינתי בעבר, חשובה הרבה יותר השפעת המלחמה על הכלכלה העולמית, הנמצאת כבר עכשיו במשבר עמוק. האיראנים יתייחסו אל ההתקפה הישראלית כאילו זוהי התקפה אמריקאית, והתגובה שלהם תהיה בהתאם – כפי שאכן הודיעו השבוע בפירוש.

המפרץ הפרסי הוא בקבוק, שצווארו הוא מיצר הורמוז. המצור נתון כולו לחסדי איראן. לנושאות-המטוסים הענקיות של ארצות-הברית, השוהות כרגע במפרץ, כדאי מאוד להסתלק משם לפני שזה יהיה מאוחר מדי. הן דומות לאוניות-המפרש שחובבים מרכיבים בתוך בקבוקים. גם הנשק האדיר של ארצות-הברית לא יוכלו להבטיח שהמיצר יישאר פתוח. די בטילי קרקע-ים פשוטים ביותר כדי לסגור אותו במשך חודשים. כדי לפתוח אותו יהיה צורך בפעולה יבשתית של ארצות-הברית ובעלות-בריתה. זו תהיה פעולה ממושכת, הכרוכה בשפיכת דם רב, ושתוצאותיה אינן בטוחות מראש.

חלק גדול מאספקת-הנפט העולמית עובר בנתיב צר זה. די באיום של סגירתו כדי להקפיץ את מחירי הדלק לשחקים. מלחמה ממש תגרום לקריסה כלכלית עולמית. מאות אלפים – ואולי מיליונים – יאבדו את מקום-עבודתם.

כל אחד מהקורבנות האלה יקלל את ישראל. מכיוון שיהיה ברור לגמרי שזוהי מלחמה ישראלית, הזעם יפנה נגדנו. גרוע מזה – -הרבה יותר גרוע מזה: המשבר עלול לגרום להתפרצות חסרת-תקדים של אנטישמיות. ישראל הרי טוענת שהיא "מדינת העם היהודי". שונאי-האסלאם החדשים יחזרו להיות שונאי-היהודים הישנים. "היהודים הם אסוננו!" – כסיסמת הנאצים בשעתו.

מצב כזה יכול להיות הכי גרוע בארצות-הברית. עד כה התייחסו האמריקאים בסבלנות עילאית לעובדה שמדיניות-החוץ שלהם במזרח התיכון מתנהלת על-פי תכתיב ישראלי. אך גם איפ"ק הכול-יכולה לא תוכל לעמוד בפני התפרצות הזעם הציבורי. כול הסכרים ייפרצו, כמו בניו-אורלינס בשעתו.

זה ישפיע על החישוב העיקרי של מחרחרי-המלחמה.

בשיחות פרטיות ולא-כל-כך פרטיות, נתניהו וברק טוענים שארצות-הברית תהיה משותקת ערב הבחירות שם. בשבועות האחרונים לפני נובמבר שני המועמדים יפחדו פחד-מוות מהשדולה היהודית.

החשבון הוא כך: נתניהו וברק יתקפו, תוך התעלמות גמורה מרצון הבית הלבן. התקפת-הנגד האיראנית תופנה נגד אמריקה. ארצות-הברית תיגרר לתוך המלחמה בעל כורחה.

אך גם במקרה הבלתי-סביר שהאיראנים יתאפקו ולא יתקפו מטרות אמריקאיות, בניגוד להצהרתם, יהיה הנשיא אובמה נאלץ להציל אותנו. הוא יצטרך לשלוח לנו כמויות-ענק של נשק ותחמושת, להגביר את הגנתנו בפני טילים, לממן את המלחמה. אחרת יאשימו את אובמה בהפקרת ישראל, ומתחרהו, מיט רומני, ייבחר כמציל המדינה היהודית.

חשבון זה מבוסס על הניסיון ההיסטורי. כל ממשלות ישראל לדורותיהן ניצלו את הבחירות באמריקה למטרותיהן.

ב-1948 נדרש נשיא ארצות-הברית להכיר במדינת-ישראל החדשה, בניגוד מוחלט לעמדתם המפורשת של שרי החוץ וההגנה שלו. באותה עת לחם הנשיא טרומן על חייו הפוליטיים. מערכת-הבחירות שלו עמדה לפשוט את הרגל. ברגע האחרון הציעו לו אילי-הון יהודיים תרומות גדולות. טרומן ומדינת-ישראל ניצלו.

ב-1956 היה הנשיא אייזנהאואר באמצע מערכת-הבחירות שלו, כאשר ישראל תקפה את מצריים בקנוניה עם צרפת ובריטניה. זה היה חשבון-שווא. אייזנהואר לא היה זקוק ליהודים, לא לקולותיהם ולא לכספם. הוא שם קץ להרפתקה. בשנות-בחירות אחרות היה המצב פחות דרמטי, אך תמיד ניצלה ממשלת-ישראל את ההזדמנות כדי לסחוט כמה ויתורים.

האם זה יעבוד הפעם? אם ישראל תגרום למלחמה ערב הבחירות, בניסיון גלוי לסחוט את הנשיא, האם ציבור-הבוחרים האמריקאי יתמוך בישראל – או שיפנה דווקא בכיוון ההפוך?

זה יהיה הימור בממדים היסטוריים. אבל נתניהו, כמו רומני, הוא בן-חסותו של איל-ההימורים היהודי שלדון אדלסון, ויתכן שהוא נוטה להימורים כמו הפרייארים המסכנים המשאירים את כספם בבתי-הקזינו שלו.

והישראלים עצמם – איך הם מתייחסים לכל העניין?

חרף שטיפת-המוח המתמשכת, הסקרים מראים שרוב הציבור מתנגד לתקיפה. רבים מתייחסים לנתניהו ולברק כאל שני מכורים לסם, שלא לומר חולי שיגעון-גדלות, שאינם מסוגלים עוד לגשת לעניין במחשבה רציונאלית.

אחת התכונות המדהימות של המצב היא שכל ראשי מערכת-הביטחון – הרמטכ"ל, כל המטכ"ל, ראשי המוסד והשב"כ - הם וכמעט כל קודמיהם - מתנגדים לתקיפה בחריפות ובפומבי.

זהו אחד המקרים הנדירים שבהם הדרג הצבאי מתון יותר מהדרג המדיני. איך יפתחו המנהיגים הפוליטיים במלחמה בניגוד לדעתם המקצועית של יועציהם הצבאיים, המכירים את היכולות הצבאיות ואת סיכויי ההצלחה והכישלון?

ראשי הצבא מיטיבים לדעת, יותר מכל גורם אחר, את התלות המוחלטת של ישראל בארצות-הברית. הם יודעים שהיחסים עם ארצות-הברית הם אבן-התשתית של ביטחוננו הלאומי.

ספק אם לנתניהו ולברק יש אפילו רוב בממשלה ובקבינט להרפתקה זו. השרים יודעים כי ההתקפה תגרור אחריה בריחה של המשקיעים והתיירים, דבר שיגרום נזק עצום לכלכלה. והשבוע הרים גם נשיא המדינה, שמעון פרס, את קולו נגד התקיפה – מעשה אמיץ המכפר על הרבה ממעשיו בעבר.

אז למה מאמינים רוב הישראלים שאו-טו-טו תהיה התקפה?

הישראלים, ברובם הגדול, שוכנעו לגמרי ש(א) בראש איראן עומדת חבורה של אייתוללות מטורללים, שאינם מסוגלים לחשוב מחשבה רציונאלית, ו(ב) שאם תהיה לאיראנים פצצה גרעינית, מובן מאליו שהם יטילו אותה עלינו.

אמונות אלה מבוססות על הכרזותיו של מחמוד אחמדינג'אד, שבהם אמר שהוא עומד למחוק את ישראל מהמפה.

אך האם הוא באמת אמר זאת? בוודאי, הוא חזר וביטא את אמונתו שהישות הציונית תיעלם מעל פני כדור-הארץ. אך נראה שמעולם לא אמר בפירוש שהוא עצמו – או איראן – ידאגו לכך.

עובדה זו יכולה להיראות כהבדל קטן בניסוח, אך בהקשר הנתון זה חשוב מאוד.

חוץ מזה, לאלמדינג'אד יש אמנם פה גדול, אך מעולם לא הייתה לו השפעה גדולה בארצו. וגם הכוח שהיה לו הולך ומצטמצם במהירות. השליטים האמיתיים הם האייתוללות, והם רחוקים מלהיות בלתי-רציונאליים. כל התנהגותם מאז המהפכה מעידה עליהם שהם זהירים מאוד, ושאינם נוטים להרפתקאות בחוץ. הם נושאים עדיין את צלקות המלחמה הארוכה עם עיראק, מלחמה שהם לא רצו ולא פתחו בה.

איראן החמושה בנשק גרעיני אינה שכנה נוחה, אך האיום ב"שואה שנייה" הוא פרי הדמיון. שום אייתוללה לא ישגר את הפצצה אלינו כשהוא יודע שהתגובה הבטוחה תהיה השמדת כל ערי איראן וסוף התרבות הפרסית המפוארת. והרי זה היה מלכתחילה ההיגיון בייצור הפצצה הישראלית.

אילו היו נתניהו ושות' חוששים באמת מפני הפצצה האיראנית, הם היו עושים אחד מהשניים:

או שהיו מסכימים לפירוז המרחב מנשק גרעיני ומוותרים על הפצצה הגרעינית שלנו (אין שום סיכוי לכך);

או שהיו עושים שלום עם העם הפלסטיני והעולם הערבי כולו, דבר שהיה משמיט את הקרקע מתחת למדיניות איראן כלפי ישראל.

אולם התנהגותו של נתניהו מוכיחה שהחזקת הגדה המערבית והרחבת ההתנחלויות חשובות בעיניו הרבה יותר מהפצצה האיראנית.

יותר מכל עובדה אחרת חושפת עובדה זו את השיגעון המוחלט של רעיון ההתקפה על איראן.