שלושה ערבים צעירים תפסו את המקומות בשורה שמאחוריי, ואיכשהו הצלחתי להציג את עצמי ולקשור איתם שיחה. נודע לי שהם סורים. הזכרתי את התפרקות "הרפובליקה הערבית המאוחדת" – האיחוד של מצריים וסוריה, בהנהגת גמאל עבד-אל-נאצר - שאירעה לא-מכבר.

שלושת השכנים שלי היו מאושרים מהפירוק. אחד מהם שלף דרכון והעביר אותו לידי. זה היה מסמך חדש ומבהיק, שהונפק על-ידי "הרפובליקה הערבית הסורית".

קשה היה שלא לשים לב לגאווה העצומה שבה הבחור הראה לי – לאויב ישראלי – את הסמל הזה של העצמאות הסורית המחודשת. האיש היה פטריוט סורי, פשוטו כמשמעו.

אחד הספרים שהייתה להם השפעה עמוקה עלי בימי נעוריי היה "ההיסטוריה של סוריה" של פיליפ חיתי.

חיתי, נוצרי מארוני מהארץ הקרויה כיום לבנון, התחנך בבירות העות'מאנית והיגר לארצות-הברית. שם הפך לאבי הלימודים הערביים באוניברסיטאות היוקרה.

ספרו המהפכני היה מבוסס על התפיסה שסוריה היא ארץ אחת, מחצי-האי סיני עד להררי תורכיה, מהים התיכון עד גבול עיראק. ארץ זו, הקרויה בערבית שאם, כוללת את לבנון, ישראל, פלסטין וירדן של ימינו.

חיתי סיפר את ההיסטוריה של ארץ זו, מאז התקופה הקדם-היסטורית ועד ימיו, רובד על גבי רובד, בכל האזורים, כגון ישראל התנ"כית ופטרה הנבטית. כול הרבדים והאזורים היו בעיניו חלק מההיסטוריה העשירה להפליא של שאם.

הספר שינה את התפיסה הגיאוגראפית והתרבותית שלי לגבי מקומנו בעולם. עוד בטרם קמה מדינת-ישראל, טענתי שבבתי-הספר שלנו צריכים ללמד את ההיסטוריה של הארץ בכל התקופות.

(זה היה בוודאי מרגיז את חיתי, שהכחיש את עצם קיומה של ארץ ששמה פלסטין או ארץ-ישראל. בוויכוח פומבי ממושך עם אלברט איינשטיין, שהיה ציוני מובהק, טען חיתי שהמושג פלסטין הומצא על-ידי הבריטים כדי לשתול בתודעת הבריות את הטענה שיש ליהודים זכויות עליה.)

מפיליפ חיתי למדתי בפעם הראשונה על העדות האתניות-דתיות הרבות בסוריה ובלבנון של ימינו. בלבנון - מוסלמים סונים ושיעים, דרוזים, מארונים, נוצרים מלכיתיים ועדות נוצריות רבות אחרות, עתיקות וחדשות; בסוריה - סונים, עלאווים, כורדים, דרוזים, אשורים ותריסר עדות נוצריות.

בסוף מלחמת-העולם הראשונה, כאשר שתי המעצמות האימפריאליסטית, בריטניה וצרפת, חילקו ביניהן את הממלכה העות'מאנית, לא היה להן שום יחס כלפי העדות השונות הרבות בשטחים שכבשו. אולם שתיהן אימצו את הכלל "הפרד ומשול". בייחוד הצטיינו בכך הצרפתים.

מול ההתנגדות הקיצונית של האופוזיציה הלאומנית הסורית וההתקוממות החמושה בהנהגת הדרוזים, ביתרו הצרפתים את גופה של סוריה והקימו יחידות עדתיות קטנות. הם ניגנו על הניגודים בין דמשק וחלב, מוסלמים ונוצרים, סונים ועלאווים, סונים ודרוזים, ערבים וכורדים.

המבצע הכי מרחיק-לכת של הצרפתים היה להפריד בין "לבנון הגדולה" בשליטת הנוצרים לבין שאר סוריה. חלוקה זו מחזיקה מעמד. (המדינה החדשה נקראה "לבנון הגדולה" מכיוון שהצרפתים כללו בה לא רק את האזורים הנוצריים, אלא גם אזורים מוסלמיים – כגון אזור השיעים בדרום וערי-הנמל הסוניות לאורך החוף.)

כאשר סולקו הצרפתים סוף-סוף מהמרחב בתום מלחמת-העולם השנייה, התעוררה השאלה אם יישרדו סוריה ולבנון כמדינות לאומיות, ואם כן, איך.

בשתי המדינות הייתה קיימת סתירה מהותית בין הלאומיות המאחדת לבין העדתיות המפרידה. הן אימצו שני פיתרונות שונים.

בלבנון הייתה התשובה להקים מיבנה עדין של מדינה המבוססת על איזון בין העדות. כל אדם בלבנון "שייך" לעדה. למעשה כל אחד הוא אזרח של עדתו, והמדינה אינה אלא פדרציה של עדות.

(מבחינה מסוימת זוהי ירושה של הממלכה הביזנטית והאימפריה העות'מאנית, אבל בלי קיסר ובלי סולטאן. היא קיימת גם בישראל. לכל עדה אצלנו - יהודים, סונים, דרוזים ונוצרים – יש בית-משפט משלה, המוסמך לשפוט בענייני אישות, ובן עדה אחת אינו יכול להתחתן עם בת עדה אחרת.)

השיטה הלבנונית מנוגדת לדמוקרטיה של "אדם אחד – קול אחד", אבל היא שרדה מלחמת-אזרחים אכזרית, כמה וכמה מעשי-טבח, פלישות ישראליות אחדות, ומעבר השיעים מהמקום האחרון למקום הראשון. נראה שהשיטה חסונה יותר מכפי שחשבו.

התשובה הסורית הייתה שונה לגמרי – רודנות. רודנים אחדים התחלפו, עד שמשפחת אל-אסד תפסה את השלטון והחזיקה בו. אורך-ימיה המפתיע נובע מהעובדה שבעיני סורים רבים, בני כל העדות, עדיפה כנראה רודנות של עריץ אכזרי על התפרקות המדינה, תוהו-ובוהו ומלחמה בין העדות.

לא עוד. האביב הסורי הוא צאצא של האביב הערבי, אך בנסיבות שונות לגמרי.

מצריים כל-כך שונה מסוריה, שאי-אפשר לערוך השוואה. במשך אלפי שנים לא הייתה אחדותה של מצריים נתונה בספק. הגאווה הלאומית המצרית מורגשת בכל מקום. השאלה שנשאלה על-ידי פרשנים ישראליים – האם הנשיא המצרי החדש הוא קודם כל מוסלמי או קודם כל מצרי – כלל אינה מובנת למצרי. ארגון האחים המוסלמים במצרים הוא, כמובן, קודם כל מצרי. כך גם הקופטים הנוצריים, המהווים מיעוט גדול. (שמם, כמו השם אג'יפט בשפות האירופיות, נובע משמה של מצריים בימי קדם.)

אחדות מצריים, כמו האחדות התוניסית ואפילו האחדות של לוב אחרי הפלת הרודנים, מעידה על התודעה הלאומית החזקה של עמים אלה. אין זה כך בסוריה.

אם המפלצת מדמשק תסולק לבסוף, האם תשרוד סוריה?

בארצות המערב ובישראל מנבאים הפרשנים בשמחה שסוריה עומדת להתפרק לרסיסים, פחות או יותר על פי המתווה הצרפתי בשעתו.

זה יכול לקרות. אחת האופציות המעטות שנשארו לבשאר אל-אסד היא לקבץ את הקצינים והחיילים העלאווים בצבא הסורי ולסגת אל מחוז העלאווים שבצפון-מערב המדינה, להקים שם מדינה עלאווית ולהינתק מסוריה.

מהלך זה עלול להוביל לשפיכות-דמים רבה. העלאווים היו בוודאי מגרשים את כול הסונים מאזורם, והסונים בחלקים האחרים של סוריה היו מגרשים את העלאווים. עלולים לקרות מעשי-טבח הדדיים כמו בהודו אחרי חלוקת תת-היבשת והקמת פקיסטאן, אם גם בממדים מצומצמים יותר.

אחר-כך יוכלו הדרוזים בדרום סוריה להקים מדינה משלהם (חלום ישן של יגאל אלון). הכורדים בצפון-מזרח סוריה יוכלו לעשות את אותו הדבר, ואולי גם להתחבר עם האוטונומיה הכורדית בצפון עיראק (חלום-בלהות של תורכיה.) שאר סוריה תוכל להתחלק בין שתי הערים המתחרות ביניהן מאז ומעולם, דמשק וחלב.

מצב כזה יכול לקרות – אך לא בהכרח. זה יהיה המבחן העליון של הלאומיות הסורית. האם היא קיימת? מה כוחה? האם יש בכוחה להתגבר על הבדלנות העדתית?

אינני מעז להינבא. אני יכול רק לקוות. אני מקווה שהגורמים השונים של האופוזיציה הסורית יתאחדו כדי לנצח במלחמת-האזרחים האכזרית הנוכחית ולהקים סוריה חדשה.

בניגוד לרוב הפרשנים שלנו, איני פוחד מפני ה"אסלאמיזציה" של סוריה. נכון, האחים המוסלמים הסוריים היו תמיד אלימים יותר מאשר ארגון-האם המצרי. בשעתו הם סיפקו את הפרובוקציות שהיו דרושות לאסד-האב כדי לחולל את הטבח בעיר אל-חמה. ואולם, כפי שאנחנו רואים בקהיר, ההשתתפות בשלטון גורמת להתמתנות.

מבחינתי יש חידה אחת: כפי שאני קורא באינטרנט, יש בעולם הרבה אנשים טובים, בעיקר בשמאל הקיצוני, התומכים דווקא בבשאר אל-אסד.

זוהי תסמונת החוזרת על עצמה. יש מין חיבת-מפלצות שמאלנית. אותם האנשים בעולם שחיבקו את סלובודן מילושביץ, חוסני מוברק ומועמר קדאפי מחבקים עכשיו את בשאר אל-אסד. הם שוב מוחים בקולי-קולות על המזימות האימפריאליסטיות של ארצות-הברית נגד איש-אשכולות זה.

למען האמת, זה נראה לי קצת משוגע. נכון, הפוליטיקה של המעצמות הגדולות משפיעה על המאבק בסוריה, כפי שהיא משפיעה על כל דבר אחר בעולם. אך האופי והמעשים של בשאר, כמו של אביו, אינם משאירים מקום לספק. הוא איש מפלצתי הטובח בבני עמו, ויש לסלק אותו במהירות האפשרית. אם אפשר, תחת חסות האו"ם. אם זה בלתי-אפשרי, בגלל הווטו הרוסי והסיני – למה, למען השם?! – כי אז יש לתמוך עד כמה שאפשר במורדים הסורים.

(זה לא חל, חלילה, על ישראל. כל תמיכה ישראלית היא נשיקת-מוות.)

אני מקווה בכל לבי שהמאבק הנוכחי יסתיים בהקמת מדינה סורית חופשית, מאוחדת ודמוקרטית, בת נוספת של האביב הערבי.

אם ירצה השם, או, בשפת שכנינו - אין שא אללה.