גילוי נאות: אני אנגלופיל.

בגיל 15 הלכתי לעבוד אצל עורך-דין בוגר-אוקספורד. במשרד דיברו רק אנגלית. לפיכך היה עלי ללמוד אותה. בו במקום התאהבתי בשפה האנגלית ובתרבות הבריטית בכלל.

עובדה זו יכולה לעורר תמיהה, מכיוון שבו בזמן הצטרפתי לארגון-טרור, שמטרתו הייתה להילחם בבריטים ולגרש אותם מהארץ.

סמוך ליום הולדתי ה-15 ישבתי מול ועדת-קבלה של האצ"ל. נשאלתי אם אני שונא את האנגלים. ישבתי מול זרקור חזק ואמרתי: לא. חשתי בתדהמה שבצד השני של האור המסנוור, ועל כן הוספתי: אני רוצה לשחרר את ארצנו, ואני לא צריך לשנוא את האנגלים לשם כך.

נדמה לי שרוב לוחמי הארגון הרגישו כך. המפקד העליון של האצ"ל, זאב ז'בוטינסקי, היה אנגלופיל מובהק. הוא כתב פעם שהאנגלי במושבות הוא אמנם מדכא אכזרי, אך האנגלי בארצו הוא אדם טוב והגון. כאשר הכריזה בריטניה מלחמה על גרמניה הנאצית, ז'בוטינסקי ציווה להפסיק מיד את כל פעולות האצ"ל. המפקד הצבאי של הארגון, דויד רזיאל, נהרג על-ידי פצצה גרמנית כאשר עזר לבריטים בעיראק.

יורשו, מנחם בגין, הגיע לארץ עם הצבא הפולני הגולה, שבו שירת כמתרגם פולני-אנגלי. בתפקיד זה היה לעתים קרובות במגע עם השלטונות הבריטיים. פעם סיפר לי איך הביא מסמכים לקצינים בריטיים במלון מלך דויד, שאותו הורה לפוצץ לאחר-מכן, כשהיה מפקד האצ"ל. כעבור שנים התקבל ברוב כבוד על-ידי המלכה הבריטית.

בסך הכול, הרגשנו שיש לנו מזל שאנחנו לוחמים בכובש הבריטי, ולא בכובש צרפתי או אמריקאי (שלא לדבר, חלילה, כובש ישראלי).

אחרי וידוי זה, עוד וידוי: אינני אוהד מושבע של ספורט. למען האמת, בכלל אין לי חוש לספורט.

עוד בילדותי הייתי התלמיד הכי גרוע בשיעורי התעמלות. ספר טוב תמיד משך אותי יותר מתחרות-כדורגל מלהיבה. אבי התייחס לספורט כאל "גויים-נאחס" (נחת של גויים).

חזרה לאולימפיאדה: בימים אלה של מצוקה כלכלית יצרו הבריטים טכס-פתיחה מיוחד-במינו: מקורי, מלהיב, מפתיע, משעשע. צחקתי כאשר הוד מלכותה קפצה מהמסוק. כמעט הזלתי דמעה כאשר הילדים בעלי-המוגבלויות שרו את "אל נצור המלכה".

ומעבר לטכס הפתיחה: האם יש לאולימפיאדה משמעות עמוקה יותר? אני חושב שכן.

קונרד לורנץ, הפרופסור האוסטרי בעל השם העולמי, שחקר את התנהגות בעלי-החיים כבסיס להבנת התנהגות האדם, טען שהספורט הוא תחליף למלחמה.

הטבע צייד את האדם בדחפים תוקפניים. הם היוו מכשיר להישרדות. כאשר המשאבים בעולם היה מצומצמים, בני-האדם, כמו חיות אחרות, נאלצו להילחם בזרים הפולשים לשטחם, כדי להישאר בחיים.

התוקפנות הזאת טבועה כה עמוק במורשת הביולוגית שלנו, עד כי אין כל סיכוי לשרש אותה. במקום להילחם בה, חשב לורנץ, עלינו לעדן אותה ולמצוא לה דרכי-מוצא בלתי-מזיקות. הספורט הוא אחת מהן.

ובאמת, כשאנחנו מסתכלים בתופעות השונות הקשורות בעיסוק אנושי זה, אי-אפשר להתעלם מהדמיון שלהן למלחמה. המונים שיכורי-ניצחון מנפנפים בדגל הלאומי. המנוצחים מתנהגים כמו צבא מובס.

בימי-קדם הוכרעו מלחמה לא-פעם באמצעות דו-קרב. כל צבא שלח את האלוף שלו קדימה, ובמאבק לחיים-ולמוות בין השניים הוכרע העניין. כזה היה המאבק האגדתי בין דויד וגוליית. בספורט של ימינו, אלוף יחיד לוחם לעיתים קרובות למען עמו וארצו במגרש הטניס, בזירת הג'ודו או בבריכה האולימפית.

הנבחרת הלאומית נכנסת לקרב למען כבוד ארצה, כשהיא נישאת על גלי הפטריוטיזם. כל שחקן מודע עד למעמקי ליבו לאחריות העצומה הרובצת על כתפיו (או על רגליו). נבחרת מובסת נראית כמו שרידי צבאו של נפוליון בשעת הנסיגה מרוסיה.

ברחבי אירופה מאבדת הריבונות הלאומית בהדרגה את משמעותה, והכדורגל תפס את מקומה. כאשר רואים המון צועד ברחובותיה של עיר אירופית, כשהוא צורח ומנפנף בדגל הלאומי, שיכור מגאווה לאומית (ומאלכוהול), יודעים שנערכה תחרות "חשובה".

החוליגאנים האנגליים המושמצים (שמם בא להם ממשפחה אירית פרועה בלונדון) אינם רחוקים מרוח המשחק. פטריוטיזם, מלחמה ואלימות צומחים על אותו העץ.

אצל הנבחרת שלנו, המודעות לחובה הלאומית מפותחת במיוחד. הספורטאים והספורטאיות שלנו אינם מנצחים למען עצמם, הם מנצחים "למען העם היהודי". כל ניצחון (נדיר) הוא ניצחון לאומי, כל הפסד (תדיר) הוא הפסד לישראל. כך זה מתואר בתקשורת שלנו, כך רואים המנצחים והמפסידים שלנו את עצמם.

במידה מסוימת הספורט אינו רק תחליף למלחמה, אלא גם תחליף לדת.

יש בספורט להט דתי. די להסתכל בפני הכדורגלנים לפני תחילת המשחק, כאשר הם שרים בדבקות את ההמנון הלאומי. זהו מעמד קדוש – למרות ששחקן בריטי יכול להיות בן ג'מייקה ושחקן צרפתי בן אלג'יריה.

אפילו בטכס-הפתיחה הבריטי המאופק בלטו הנימות הדתיות. הלפיד, הדגל, הכוהנים הגדולים. כדברי השיר הדתי האנגלי: "קדימה חיילים נוצריים, כאילו אל מלחמה". וגם החיילים המוסלמים. והיהודים. ובכלל.

אצלנו הספורטאים והספורטאיות פונים לעתים קרובות אל הקדוש-ברוך-הוא. הם מחבקים קמעות או בקבוקונים של מים קדושים, שבורכו על-ידי מקובלים. הם מתפללים ומתחננים להתערבות אלוהית. (זה גורם, מן הסתם, לכאב-ראש בשמיים. כאשר שתי קבוצות יהודיות מתמודדות זו עם זו, למי יעניק השופט העליון במרומיו את הניצחון?)

אני מניח שביוון העתיקה, מולדת האולימפיאדה, הספורטאים פנו לאלים ולאלות שונים, מתוך תקווה שהאל הטוב ביותר ינצח. באימפריה הביזנטית רחבת-הידיים, שני צבעים נאבקו זה בזה במשך דורות.

כיום מהווה הספורט האולימפי פולחן עולמי. הוא מזיק פחות מפולחנים דתיים רבים אחרים, ואין בו דברי-ההבל שיש ברבים מהם. הוא מאחד במקום להפריד. זה טוב.

יתכן שהגורם המאחד הוא התכונה הכי בולטת באירוע זה.

מאות מיליונים, אולי מיליארד בני-אדם צפו בו ברחבי העולם, וכל אחד ואחת היה מיוצג על-ידי אלופי ארצו.

זה יותר מקוריוז. ניתן לקוות שזוהי תמונת העתיד.

הצפייה במצעד המשלחות הייתה חוויה מרוממת. כמעט כל עמי העולם היו מיוצגים, כשהמשלחות נכנסות זו בעקבות זו ומנפנפות בדגלים הצבעוניים. בימים הבאים התחרו הספורטאים זה בזה, נפגשו זה עם זה, התיידדו זה עם זה, כיבדו זה את זה, הכול ברוח של אחווה וחברות. ספורטאים וספורטאיות מארץ אחת העריכו את ההישגים של ארץ אחרת. הגזעים התערבבו, הדעות הקדומות נמוגו.

מעניין להשוות את המפגש הבינלאומי הזה עם מפגש אחר שבו נפגשים נציגי כל האומות: ארגון האומות המאוחדות. בין השניים, הספורט מנצח.

האם יכול מישהו לתאר לעצמו מפגש אולימפי שבו יש לכמה ארצות זכות-וטו, המופעל נגד ארצות אחרות? האם אפשר להשוות את חוסר-המעש של האו"ם עם ההיפר-אקטיביות של האולימפיאדה?

בעיניי, זוהי המשיכה העיקרית של האירוע. אני דוגל בכל מאודי בכינון מימשל עולמי. אני מאמין שהוא הכרחי לעצם הישרדות המין האנושי וכוכב-הלכת שלנו. השינויים באקלים, ריבוי הנשק הגרעיני, הכלכלה הגלובלית, התקשורת העולמית – כל אלה גורמים לכך ששיתוף-פעולה גלובלי הוא גם נחוץ וגם אפשרי.

אני די בטוח שבסוף המאה ה-21 תעמוד על כנה ממשלה עולמית, שתהיה מבוססת על דמוקרטיה עולמית. המשחקים האולימפיים הם דוגמה טובה למציאות כזאת. כל האומות מיוצגות בהם, לכולן זכויות שוות, ובעיקר – כולן מצייתות לאותם החוקים. באופן עקרוני, לכל אלוף יש אותו הסיכוי לזכות במדליית-זהב כמו לאלוף אחר. השתייכותו לאומה זו או אחרת, גדולה או קטנה, אינה חשובה.

האם זה לא יהיה נהדר אם כל העולם יהיה מאורגן על פי היגיון זה?

כישראלי, מצעד-המשלחות היה מחזה מחכים.

אנחנו נוטים לחשוב שאנחנו מרכז העולם, שכוחנו חורג בהרבה מעבר לגודל מדינתנו. אך הנה צעדה המשלחת שלנו, אחת מני רבות, אחת הקטנות שבהן, בלי הזוהר שהיה למשלחות רבות אחרות, בלי אף לא אלוף אחד שפניו מוכרות בעולם.

סיבה טובה לצניעות – תכונה שאיננו יכולים להתפאר בה בדרך כלל.