בשנה שעברה הגיעה התנועה לשיא בהפגנות-ענק. מאות אלפים צעדו ברחובות תל-אביב.

הממשלה עשתה מה שממשלות עושות במצבים כאלה: היא מינתה ועדה בראשות פרופסור מכובד, מנואל טרכטנברג. הוועדה ניסחה מספר המלצות טובות אך מוגבלות. חלקן הזעיר אפילו בוצע.

בינתיים שקעה תנועת-המחאה בתרדמת-חורף, כמו בעלי-חיים רבים אחרים בטבע. משום-מה התקבל אצלנו שתנועות-מחאה צריכות לפעול רק בקיץ. (אישית אני מעדיף הפגנות בחורף. בקיץ מזיעים, הקיץ חם מדי.)

כאשר הגיע קיץ 2012 – קיץ חם במיוחד – תנועת-המחאה נעה שוב.

דפני ליף, זו שהתחילה, קראה להפגנה. כרבבת מפגינים נענו לקריאה. זהו מספר מכובד, אך קטן בהרבה מההמונים של השנה שעברה. הייתה לכך סיבה טובה (או רעה): באותו היום ובאותה השעה נערכה, במרחק של פחות מקילומטר, הפגנה אחרת, שעניינה בעיית השרות הצבאי. (על כך, בהמשך.)

בשבת האחרונה קראה דפני להפגנה נוספת, ושוב התקבצו כעשרת אלפים. למה לא יותר? מפני שבאותו היום ובאותה השעה נערכה הפגנה אחרת בשפת-הים.

מה היה ההבדל בין שתי ההפגנות? לא היה שום הבדל. שתי ההפגנות התיימרו להיות המשך למחאת השנה שעברה. הן השתמשו באותן הסיסמאות.

בדרך כלל אינני חסיד גדול של תיאוריות הקונספירציה. אך הפעם היה קשה שלא לחשוד שיד נעלמה פועלת על פי האימרה הרומאית העתיקה: DIVIDE ET IMPERA, הפרד ומשול. (נראה שהיא לא הומצאה כלל על-ידי הרומאים, אלא על-ידי המלך הצרפתי לואי ה-14.)

הצלחת ההפגנה של דפני בשבת האחרונה הובטחה על-ידי אירוע בלתי-צפוי.

כאשר הגיעה ההפגנה לפתח הקרייה, קרה משהו איום ונורא. אחד המפגינים, איש בגיל-העמידה מחיפה, הצית את עצמו ונכווה כוויות נוראות.

היהודים אינם נזירים בודהיסטים. אנשים נואשים מתאבדים, אך לא בפומבי ולא באש. נדמה לי שמאז ימי האינקוויזיציה הספרדית, כאשר האנוסים נשרפו באוטו-דה-פה, היהודים נרתעים במיוחד ממוות בלהבות.

האיש, משה סילמן, הוא ביש-מזל. בשנה שעברה היה פעיל בתנועת-המחאה בחיפה. הוא יזם קטן, שעסקיו נכשלו פעמיים והשאירו אותו בלא כלום, מלבד חובות גדולים. הוא לקה בכמה אירועים מוחיים ועמד להיות מגורש מדירתו. הוא העדיף התאבדות על הפיכה להומלס. לפני כן חילק למשתתפי ההפגנה כרוז שבו הסביר את החלטתו.

רוב האמריקאים היו, מן הסתם, אומרים שהוא אשם בעצמו במה שקרה לו, ושאיש לא היה חייב לעזור לו. המוסר היהודי שונה. הוא דורש שאדם במצב נואש, ולו גם באשמתו, צריך שהמדינה תבטיח לו קיום מינימלי בכבוד.

בנימין נתניהו, חסיד נלהב של כלכלת השוק החופשי, פירסם הודעה הפוטרת את המאורע כ"טרגדיה אישית". המפגינים ענו בכרזות "ביבי, אתה הטרגדיה האישית שלנו!"

סילמן הפך לסמל לאומי. הוא נתן דחיפה עצומה לתנועת-המחאה, המצליחה עכשיו שוב לעצב את התודעה הציבורית.

ואולם, על מהדורות החדשות השתלטה המחאה המקבילה – זו הנוגעת לשרות הצבאי.

היא לא נגעה לסירובם של חיילים לשרת בשטחים הכבושים. הסרבנים האלה מעטים, ומעשיהם האמיצים לא מעוררים, למרבה הצער, הד נרחב.

לא. המחאה נוגעת לעניין שונה לגמרי: העובדה שכ-6000 צעירים חרדים בעלי כושר גופני ראוי משוחררים כל שנה מהשרות הצבאי, וגם מהשרות האזרחי המשמש כתחליף. לצעירים המשרתים שלוש שנים תמימות, ואחר-כך נקראים כל שנה למילואים, פשוט נמאס. הם דורשים "שוויון בנשיאת העול". בקרב הרוב החילוני, ואפילו בקרב הדתיים-הלאומיים, יש לסיסמה זו פופולאריות עצומה.

את הפופולאריות אפשר למדוד על פי התנהגותו של איציק שמולי, שהצטרף למחאה זו. כזכור, שמולי, הנציג השאפתני של הסטודנטים, הצטרף בשנה שעברה לדפני ובסוף נטש אותה. לא מכבר התגלה שנוחי דנקנר, אחד הטייקונים הגדולים, תרם 800 אלף שקל למיזם שלו.

החרדים אינם חולמים לשרת. יש להם סיבות טובות. למשל: ברור שלימוד הגמרא חשוב לביטחון המדינה יותר מהצבא. הרי כול אחד יודע שאלוהים מגן עלינו כל עוד נמשך הלימוד. (פעם דיברתי על כך עם אריאל שרון, ולתדהמתי הגמורה הוא הסכים לתיאוריה זו.)

הסיבה האמיתית של החרדים היא, כמובן, החלטתם הנחושה למנוע בכל מחיר מגע בין הבנים והבנות שלהם לבין הנוער הישראלי שאינו חרדי, השקוע באלכוהול, פשע, מין וסמים.

נתניהו יכול להתקיים בקלות בלי החרדים ולסמוך על שותפיו החילוניים. אך הוא יודע שביום סגריר החרדים ידבקו בו, ואילו האחרים יתאדו וייעלמו.

נתניהו, בעל המוח הפורה, פעל השבוע יכולה בקדחתנות כדי למצוא פשרה שתשנה את הכול מבלי לשנות דבר. למשל, הוצע להחיל את חובת-השרות על כול הצעירים החרדים, אך לא בגיל 18, כמו לכל האחרים, אלא בגיל 26. בגיל זה כמעט כל החרדים נשואים, אבות לארבעה ילדים, כך שגיוסם יהיה בלתי-אפשר או יקר מנשוא.

לפני שבעים ימים בלבד הצטרפה מפלגת קדימה בחיפזון לקואליציה הממשלתית. התירוץ שלה היה שקואליציה גדולה כזאת, שתכלול 80% מהכנסת, תספק לנתניהו את רשת-הביטחון הדרושה כדי לחולל מהפכה בעניין גיוס החרדים.

הסיבה האמיתית הייתה שקדימה כמפלגה נשארה בלי ייחוד משלה. היא מהווה עדיין את הסיעה הגדולה ביותר של הכנסת, בעלת מושב אחד יותר מהליכוד. אבל היה צפוי לה חורבן מוחלט בבחירות הבאות. קטטה עם החרדים השנואים יכולה הייתה לשנות את המצב לטובה.

השבוע, ביום ה-70 של הצטרפותה לקואליציה הזוהרת, קדימה עזבה. עכשיו יכולה המפלגה לצעוד בגאווה לקראת הבחירות הבאות תחת דגל השרות השווה לכול.

יש עוד זווית לסיפור זה.

החרדים אינם היחידים המשוחררים מהשרות הצבאי (והאזרחי). גם האזרחים הערבים משוחררים, אם כי מסיבות שונות לגמרי.

צה"ל לא השתוקק מעולם לגייס את אזרחי המדינה הערבים ולתת להם נשק – אלוהים ישמור! – ולאמן אותם אימון צבאי. רק זה חסר לו. הצבא מגייס רק את הדרוזים וחלק מהבדואים.

עכשיו, כאשר הקריאה לשוויון בנשיאת העול נשמעת ברמה, גם שחרור זה מושך תשומת-לב. למה הערבים לא משרתים? למה לא קוראים להם לפחות לשרות אזרחי?

האזרחים הערביים מסרבים, כמובן. שרות צבאי נגד בני עמם – הפלסטינים והערבים האחרים – לא בא בחשבון. הם גם מסרבים לשרת שרות אזרחי, בטענה שהמדינה המקפחת אותם בכל התחומים אינה רשאית לגייס אותו בכלל. גם בקהילה שלהם הם מסרבים לשרת. זה מרגיז מאוד צעירים ישראלים אחרים, הנאלצים ללכת לצבא בשעה שבני-גילם הערביים הולכים לאוניברסיטה או מרוויחים כסף טוב.

כך יכולה התנועה לשוויון השרות לתקוף – לשמחתה הרבה – את שני הציבורים השנואים ביותר על הרוב: החרדים והערבים. אפשר להסית לגזענות ולשנאת-האחר במצפון שקט, בשם השוויון. תנועת המחאה החברתית, לעומת זאת, שואפת להכיל את כולם, גם חרדים וגם ערבים, באחדות החברתית.

נתניהו נשאר עכשיו עם הרוב הקטן שהיה לו מקודם בכנסת. עליו למצוא תשובה מהירה לבעיית הגיוס של החרדים, מכיוון שבית-המשפט העליון נושף בעורפו. תוקפו של החוק הנוכחי, שנדחה על-ידי בית-המשפט, נגמר בסוף חודש זה. עד אז יש לחוקק חוק חדש.

הפיתרון העדיף על נתניהו הוא לפזר את הכנסת ולערוך בחירות מוקדמות, אולי בפברואר הקרוב. זה טוב בשבילו, מפני שאין לו כרגע שום מתחרה רציני בזירה הפוליטית. למפלגות חדשות לא יהיה זמן להתבסס.

אבל נתניהו אינו מהמר. אין לו תאווה לסיכונים. הוא יודע שבחירות דומות למלחמות – קל להתחיל בהן אך אי-אפשר להיות בטוחים לגמרי מה יהיה בסופן. כול מיני דברים עלולים לקרות.

תחליף מצוין יהיה פילוג בקדימה. חבריה רק התחילו לטעום את הפירות המתוקים של השלטון, ולאחדים מהם אין שום חשק לוותר. הליכוד ישמח מאוד לקבל אותם חזרה לחיקו.

האימרה הישנה עדיין טובה: הפרד ומשול.