יצחק שמיר נפטר לפני שבועיים ונקבר ב"חלקת גדולי האומה" בהר-הרצל. הוא מת בן 97, ובשנים האחרונים לקה בשיטיון. רוב האנשים לא ידעו כלל שהוא עדיין חי.

כשתיארתי אותו בטלוויזיה כ"טרוריסט המצליח ביותר של המאה ה-20", המראיין (ירון לונדון) הרים גבה. אך התיאור נכון.

שמיר לא היה הוגה-דעות גדול. בגיל צעיר הצטרף לבית"ר בפולין , ומאז לא שינה את השקפת-העולם שלו כהוא זה. הוא היה בלתי-ניתן להזזה – כמו אבן שמיר, אחת האבנים הקשות והחזקות ביותר בטבע. לא במקרה החליף את שמו המקורי, יזרניצקי, בשם זה. הוא רצה במדינה יהודית בכל הארץ, נקודה. בלי שטויות כמו זכויות לערבים.

שנינו הצטרפנו לארגון הצבאי הלאומי בערך באותו הזמן, לקראת סוף שנות ה-30. הייתי צעיר מדי מכדי להשתתף בפעולות ממש – שלא כמו שמיר, שהיה מבוגר ממני בשמונה שנים. באותה עת הרג הארגון עשרות רבות של ערבים, גברים, נשים וילדים, בפצצות שהונחו בשווקים של יפו, חיפה וירושלים, כתגמול על התקפות של ערבים על יהודים. כך, במחשבה תחילה, הפר הארגון את צו המוסדות הלאומיים, שדרשו לשמור על "הבלגה".

בקיץ 1940 התפלג אצ"ל. אחד המפקדים, אברהם שטרן ("יאיר"), הקים ארגון שהבריטים קראו לו "כנופיית שטרן", ושנקרא לימים לח"י.

שטרן היה איש הגיוני. המטרה הייתה להקים מדינה יהודית בכל ארץ-ישראל. האויבת הייתה האימפריה הבריטית. האויב של אויבי הוא ידידי. לכן עלינו לשתף פעולה עם הנאצים. הוא שלח שליחים כדי לפתוח במגע עם הגרמנים. שליח אחד נתפס בדרך על-ידי הבריטים, הנאצים התעלמו מהאחרים.

לא יכולתי לקבל היגיון מפלצתי זה, ולכן לא הצטרפתי ללח"י, למרות הפיתוי הגדול. שמיר הצטרף.

שמיר נתפס ונאסר (בניגוד לשטרן, שנתפס וחוסל במקום). תוך זמן קצר, נהרגו או נעצרו כל חברי הארגון, עד האחרון שבהם. הקבוצה חדלה מלהתקיים – עד ששמיר וחברו, אליהו גלעדי, הצליחו להימלט מכלא מזרע ליד עכו. השניים הקימו את לח"י מחדש. באחד הימים ערך שמיר משפט-שדה לגלעדי והרג אותו.

גלעדי לא הואשם בבגידה, אלא להיפך, בהתלהבות-יתר. הוא הכין תכניות לפעולה מהפכנית, כמו למשל הריגת דויד בן-גוריון וחיסול כל ההנהגה הציונית. שמיר החליט שהאופי ההרפתקני של גלעדי מסכן את הארגון, ושעל כן יש לחסלו. כשנולדה בתו, קרא לה גלעדה.

הרבה שנים לאחר מכן שאלתי אותו איזו אישיות היסטורית נערצת עליו ביותר. הוא ענה בלי היסוס: לנין. הבנתי שהוא מעריץ את שיטותיו חסרות-הרחמים של לנין, שנהג על פי הכלל: "המטרה מקדשת את האמצעים".

כאחד משלושת ראשי לח"י היה שמיר אחראי לארגון ולמבצעים. (נתן ילין-מור היה אחראי למדיניות וישראל שייב לאידיאולוגיה.) שמיר בנה בכוונה תחילה ארגון קטן של יחידים מובחרים, שיכול היה לבצע פעולות נועזות להפליא. הוא עצמו תיכנן כל פעולה עד לפרטי הפרטים. הפעולה המפורסמת ביותר הייתה רצח הלורד מוין בקהיר. מוין היה האישיות הבריטית הבכירה במרחב.

שמיר נעצר מחדש כאשר הבריטים הטילו עוצר על תל-אביב וערכו חיפושים מבית לבית. שמיר היה מחופש היטב, אך הוא לא יכול היה להסתיר את התכונה הגופנית הכי בולטת שלו: קומתו הנמוכה, הגמדית כמעט, עם ראש גדול וחזק. החיילים קיבלו הוראה לעצור כל גבר מתחת לגובה מסוים.

הפעם נשלח למחנה-מעצר באפריקה, וגם משם נמלט. הוא הגיע למושבה הצרפתית ג'יבוטי ומשם הביאה אותו אוניית-מלחמה צרפתית לפאריס. הוא שהה בעיר-האורות עד להקמת המדינה.

בלח"י לא היו מעולם יותר מכמה מאות חברים. אך ארגון זה מילא תפקיד מרכזי בגירוש הבריטים מהארץ.

בישראל נעלם שמיר מהעין. במשך שנים עבד בשביל המוסד. לפי השמועה, הייתה המומחיות המיוחדת שלו שליחת מעטפות-נפץ. כאשר עלה שוב על פני השטח, הצטרף למפלגתו של מתחרהו לשעבר, מנחם בגין. הוא התמנה ליו"ר הכנסת.

פעם החלטתי לערוך הפגנה קטנה בכנסת. מתחת למקטורן לבשתי חולצת-טי עם המסר "טוב שלום מארץ-ישראל השלמה". אחרי כמה דקות של הזדעזעות, ביקש אותי סדרן אדיב לסור ללשכת היו"ר. שמיר קיבל את פני בחיוך רחב ואמר: "אורי, לאן נגיע אם כל חברי-הכנסת ינהגו כך? טוב, עשית את שלך, עכשיו אנא לבש את הז'קט." מובן שנעניתי לבקשתו.

כאשר בגין ערך את הסכם-השלום עם מצריים, וגם אני הצבעתי בעדו, שמיר נמנע. אחרי מלחמת לבנון הראשונה, כאשר בגין התפטר ואמר "אינני יכול עוד", שמיר תפס את מקומו.

כראש הממשלה, הישגו הגדול ביותר היה שלא עשה כלום - חוץ מבניית התנחלויות בשקט ובצנעה. בעקבות הלחץ האמריקאי השתתף בוועידת-השלום במדריד, אך מנוי וגמור היה עימו לא לזוז במילימטר. כפי שהסביר לאחר מכן, הוא היה מוכן לנהל משא-ומתן במשך עשרות שנים.

יצחק שמיר לא חלם לעשות שלום, דבר שהיה קובע גבולות וחוסם את הדרך לארץ-ישראל השלמה. האידיאולוגיה שלו הסתכמה באמרתו המפורסמת ביותר: "הערבים אותם הערבים והים אותו הים." אימרה מפורסמת אחרת: "מותר לשקר למען המולדת".

ראוי לציון שאיש זה, שהצטרף לאצ"ל (כמוני) במחאה על ה"הבלגה", הפעיל הבלגה עילאית כאשר סדאם חוסיין המטיר עלינו טילים במלחמת המפרץ. שמיר לא הגיב והניח לאמריקאים לעשות את העבודה.

הישגו הגדול האחר היה מניעת הגירתם של יהודים לארצות-הברית. כאשר התירה ההנהגה הסובייטית ליהודים להגר מברית-המועצות, כמעט כולם המשיכו ישר לאמריקה. על פי הכלל שהמטרה מקדשת את האמצעים, שיכנע שמיר את הבית הלבן לסגור בפניהם את שערי ארצות-הברית. כך הוכרחו יותר ממיליון יהודים רוסיים לבוא לישראל.

במשך זמן-מה פרש שמיר את חסותו על בנימין נתניהו הצעיר, אך ברבות הימים תעב אותו. כאשר נתניהו עשה הנחה קטנה לערבים, שמיר קרא לו "מלאך חבלה". אפשר להניח שהוא נגעל גם מתאוות-המותרות של נתניהו. כאשר שמיר לא שיקר למען המולדת, הוא היה ישר כסרגל. הוא חי בצניעות מופלגת. לא היה - ולא יכול היה להיות – אף רמז של שחיתות בכהונתו.

וזה מוביל אותנו ישר לאהוד אולמרט.

פעם היה לנו שר-חינוך בשם זלמן ארן, שהיה ידוע בחוש-ההומור היבש שלו. באחד הימים ניגש אליו עסקן של מפלגתו ואמר: "זיאמה, תגיד לי מזל טוב! זוכיתי במשפט!"

"מעניין," השיב ארן, "אני אף פעם לא זוכיתי."

אולמרט זוכה כמה וכמה פעמים. במשך כל הקריירה שלו רקד מזיכוי לזיכוי.

השבוע זה קרה שוב. אחרי משפט ארוך, שבו הואשם אולמרט בחמשה אישומי-שחיתות, הוא זוכה מארבעה. אחד מהם נגע למנהגו לקבל הזמנה מעמותות-צדקה אחדות להרצות למענן בארצות-הברית, ולהניח לכול אחת מהן בנפרד לשלם בשביל אותו כרטיס הטיסה. העודף שימש לנסיעות פרטיות של משפחתו. אישום אחר: אולמרט דיווח למבקר-המדינה שאוסף העטים היקרים שלו שווה עשירית מערכו האמיתי.

בית-המשפט המחוזי החליט לזכות אותו מכל האישומים מחוסר הוכחות. חוץ מאחד: שבתפקידו כשר-התעשייה העניק חוזים ללקוחות של ידיד קרוב, שגמל לו בכך ששמר לאולמרט בכספת שלו מזומנים בסכומי ענק.

אולמרט חגג את הזיכוי החלקי כניצחון גדול. התקשורת – אותה התקשורת שחגגה קודם לכן את הגשת כתב-האישום נגדו – לקחה חלק בחגיגה. עכשיו מחכה אולמרט למשפט עוד יותר גדול. האישום, הפעם: שבתפקידו כראש עיריית ירושלים לקח שוחד מיזמי מפלצת אדריכלית בת מיליארדי דולרים במרכז העיר. הכול מצפים שיזוכה גם הפעם, כרגיל.

בין קריאות-הזעם שהומטרו בתקשורת על פרקליט-המדינה הייתה גם הטענה שהוא, פקיד בסך-הכול, הפיל ראש-ממשלה מכהן בהאשמות-שווא. גרוע יותר, שעשה זאת בדיוק כאשר אולמרט עמד לעשות שלום עם הפלסטינים.

שטויות. בשנותיו במשרד ראש-הממשלה, שבו פתח בשתי מלחמות עכורות ומטומטמות (מלחמת לבנון השנייה ומבצע "עופרת יצוקה") היה לו די והותר זמן לעשות שלום. אולמרט אכן הגיש תכנית-שלום – אך רק ערב סילוקו מהתפקיד. עם עושי-שלום שכאלה, מי זקוק למחרחרי מלחמה?

עכשיו רומז אולמרט שאחרי הזיכוי הבא יחזור לפוליטיקה.

לשמיר המת, הפוליטיקאי הישר והקנאי, יש מעריצים רבים.

לאולמרט החי, הפוליטיקאי המושחת והפרגמאטי, אין הרבה.

לנתניהו, יורשם הנוכחי, אין ולא אחת מהמעלות של שניהם. לעומת זאת יש לנתניהו כל המגרעות שלהם.