הטור של אורי אבנרי 

להרעיל את ערפאת


אני לא הופתעתי. מהיום הראשון הייתי משוכנע שיאסר ערפאת הורעל על-ידי אריאל שרון. כתבתי על כך כמה פעמים.

זו הייתה מסקנה הגיונית פשוטה.

ראשית, הבדיקה הרפואית היסודית בבית-החולים הצבאי הצרפתי שבו מת לא גילתה שום סיבה לקריסתו הפתאומית ולמותו. לא נמצאו שום עקבות של מחלה חמורה.

מכונת-התעמולה הישראלית האדירה הפיצה את השמועה כאילו ערפאת חלה באיידס. זה היה שקר שקוף, המשך לשמועות שהופצו כאילו היה הומו. שמועות אלה היו חלק ממערכת הדמוניזציה שהופעלה נגדו יום-יום, שנה אחרי שנה.

כשאין סיבה גלויה למוות, צריכה להיות סיבה נסתרת.

שנית, אנחנו כבר יודעים כיום שיש בידי שירותים חשאיים שונים בעולם – כמו הסי-איי-אי האמריקאי, הפס"ד (יורש הקג"ב) הרוסי, והמוסד שלנו - רעל שאינו משאיר עקבות.

שלישית, לא חסרו הזדמנויות. סידורי-הביטחון של ערפאת היו לקויים מאוד. הוא נהג להתחבק עם זרים גמורים שהציגו את עצמם כאוהדי העניין הפלסטיני, ולעתים קרובות הושיב אותם לידו בארוחות.

רביעית, היו הרבה אנשים שהיו מעוניינים במותו של ערפאת ושהיו להם האמצעים הדרושים. הבולט בהם מי שהיה אז ראש-ממשלתנו, אריאל שרון. עוד ב-2004 הכריז ש"אין לערפאת תעודת-ביטוח".

עד עכשיו זה היה היקש הגיוני. עכשיו זו עובדה מוכחת.

בדיקת חפציו של ערפאת מטעם תחנת-הטלוויזיה אל-ג'זירה, שבוצעה על-ידי מכון מדעי שווייצי מוערך, אישרה שערפאת הורעל באמצעות הרעל פולוניום-120. זהו חומר רדיו-אקטיבי קטלני שלא ניתן לגלותו, אלא אם כן מחפשים אותו מלכתחילה.

שנתיים אחרי מותו של ערפאת נרצח בלונדון באותו הרעל אלכסנדר ליטויננקו, קצין הקג"ב לשעבר שעורר עליו את זעמו של ולדימיר פוטין. הרעל התגלה על-ידי הרופאים לגמרי במקרה, אך הם לא יכלו להצילו. האיש מת כעבור שלושה שבועות.

יותר קרוב לבית, בעמאן, בוצעה ב-1997 התנקשות בחייו של מנהיג החמאס חאלד משעל. על המבצע ניצח ראש-הממשלה בנימין נתניהו. ההתנקשות בוצעה באמצעות רעל שהיה הורג אותו תוך מספר ימים, אלמלא זוהו המתנקשים. חייו של משעל ניצלו מפני שהמלך חוסיין הכריח את המוסד לספק בעוד מועד את התרופה שהצילה את חייו.

אם תצליח עכשיו סוהה, אלמנתו של ערפאת, לגרום להוצאת גופתו של בעלה מהקבר במוקטעה (שם הפך לסמל לאומי) אין ספק שהרעל יימצא בגופו.

העדרם של סידורי-ביטחון מתאימים לערפאת הפתיע אותי בכל פעם מחדש. ראשי ממשלת-ישראל מגינים על עצמם הרבה יותר טוב.

דיברתי איתו על כך כמה פעמים. ערפאת התייחס לעניין בביטול. מבחינה זו היה פטליסט. חייו ניצלו באורח פלא כאשר המטוס שבו טס נאלץ לבצע נחיתת-אונס קשה במדבר הלובי. כל האנשים סביבו נהרגו. הוא היה משוכנע שאללה שומר עליו.

(למרות שעמד בראש ארגון לא-דתי, בעל מצע חילוני מובהק, היה ערפאת עצמו מוסלמי סוני מאמין. הוא התפלל בזמנים הקבועים ונמנע משתיית אלכוהול, אך לא כפה זאת על מקורביו.)

פעם ראיינו את ערפאת בנוכחותו. העיתונאים שאלו אותו אם הוא מצפה לראות בהקמת המדינה הפלסטינית עוד בימי חייו. תשובתו: "גם אני וגם אורי אבנרי נראה בהקמת המדינה עוד בימי חיינו." הוא היה בטוח בזה לגמרי.

החלטתו של אריאל שרון להרוג את ערפאת הייתה ידועה. עוד בימי המצור על ביירות במלחמת-לבנון הראשונה חיפשו סוכניו הנוצריים של שרון את ערפאת ברחבי העיר המערבית. כישלון המאמץ הזה גרם לשרון תסכול עמוק.

גם אחרי אוסלו, כאשר חזר ערפאת לארץ, שרון לא חדל ממאמציו. כאשר עלה לכס ראש-הממשלה, חששתי לחיי ערפאת. כאשר תקף צה"ל את רמאללה הגיעו החיילים למרחק של כמה עשרות מטרים ממנו. ראיתי אותם במו עיניי מחלון לשכתו.

המצור על ערפאת נמשך חודשים. בתקופה זו הלכנו, אנשי "גוש שלום", פעמיים לשהות במוקטעה במשך כמה ימים כדי לשמש כ"מגן חי". כשנשאל שרון מדוע אינו הורג את ערפאת, הוא ענה שהדבר אינו אפשר מפאת נוכחותם של ישראלים בבניין.

אני מאמין שזה היה רק תירוץ. ממשלת ארצות-הברית היא שאסרה את הדבר. היא חששה, בצדק, שהתנקשות גלויה תביא להתלקחות אנטי-אמריקאית ברחבי העולם הערבי והמוסלמי. אינני יכול להוכיח זאת, אבל אני בטוח שהאמריקאים אמרו לשרון: "אסור לך בשום פנים להרוג אותו כשהעקבות יובילו אליך. אם אתה יכול לעשות את זה מבלי להשאיר עקבות, קדימה."

(כמו ששר-החוץ האמריקאי אמר לשרון ב-1982 ש"אסור לך בשום פנים לתקוף את לבנון, אלא אם כן יש פרובוקציה ברורה, שתוכר על-ידי הציבור הבינלאומי." כידוע, הפרובוקציה סופקה מיד.)

רצה המקרה ששרון עצמו הופל על-ידי אירוע מוחי זמן לא-רב אחרי מותו של ערפאת, ומאז הוא חי בתרדמת.

ביום שבו פירסמה רשת השידור אל-ג'זירה את ממצאיה, חל יום-השנה ה-30 לפגישתי הראשונה עם ערפאת – הפגישה הראשונה שלו עם ישראלי.

ad_3.7__.jpg

המפגש התרחש בעיצומו של הקרב על ביירות. כדי להגיע אליו, היה עלי לחצות את הקווים של ארבעה צבאות – צה"ל, הכוחות של הפלנגות הנוצריות, הצבא הלבנוני והצבא של אש"ף. נלוו אליי שתי חברות מערכת "העולם הזה", ענת סרגוסטי ושרית ישי.

השיחה שלי עם ערפאת ארכה כשעתיים. באמצע המלחמה, בשעה שערפאת יכול היה להיהרג בכל רגע, דיברנו על שלום ישראלי-פלסטיני, ואפילו על פדרציה בין ישראל ופלסטין, ואולי גם ירדן.

הפגישה הזאת, שעליה הודיעה לשכת ערפאת, גרמה לסנסציה עולמית. הדיווח שלי על השיחה פורסם בכמה עיתונים חשובים בעולם.

בדרך הביתה, שמעתי ברדיו שארבעה שרי-ממשלה מבקשים לתבוע אותי לדין בעוון בגידה. הממשלה הטילה על היועץ המשפטי לפתוח בחקירה פלילית. אחרי כמה שבועות, הודיע היועץ המשפטי, יצחק זמיר, שלא עברתי על שום חוק. (כעבור זמן-מה שונה החוק בהתאם.)

בפגישות הרבות שהיו לי עם ערפאת מאז, השתכנעתי באופן מוחלט שהוא שותף לשלום.

בהדרגה הבנתי איך איש זה, אבי התנועה הלאומית הפלסטינית המודרנית, שנחשב בישראל ובאמריקה לארכי-טרוריסט, הפך למנהיג מאמץ השלום הפלסטיני. מעטים האנשים בהיסטוריה שהצליחו לחולל שתי מהפכות כאלה בזו אחר זו.

כאשר פתח ערפאת במאבק, פלסטין נעלמה מהמפה ומתודעת העולם. רק באמצעות "המאבק המזוין" (קרי ה"טרור") הוא הצליח להחזיר את פלסטין לסדר-היום העולמי.

התפנית בהשקפת-עולמו אירעה מיד לאחר מלחמת יום-כיפור. כזכור, המלחמה התחילה בניצחון-הפתעה מדהים של צבאות מצריים וסוריה, והסתיימה בתבוסת הצבאות הערביים. ערפאת, מהנדס במקצועו, הסיק את המסקנה ההגיונית: אם הערבים אינם מצליחים לנצח בעימות צבאי בתנאים אידיאליים כאלה, יש למצוא דרכים אחרות להקמת המדינה הפלסטינית.

החלטתו לפתוח במשא-ומתן לשלום עם ישראל נגדה לחלוטין את תודעת התנועה הלאומית הפלסטינית, שראתה בישראל פולש זר. היו דרושות לערפאת 15 שנים כדי לשכנע את עמו שלו לקבל את התמורה. לשם כך השתמש בכל העורמה, הכישרון הטאקטי וכושר-השכנוע שלו. בכנס המועצה הלאומית הפלסטינית ב-1988 התקבלה תפיסה זו: מדינה פלסטינית לצד מדינת-ישראל בחלק מן הארץ. מאז הפכה המדינה הזאת, שבירתה בירושלים המזרחית וגבולותיה מתבססים על הקו הירוק, למטרה הקבועה והבלתי-משתנית של המאבק הפלסטיני, מורשת ערפאת ליורשיו.

לא במיקרה התחילו המגעים שלי עם ערפאת באותו הזמן: ב-1974. תחילה התנהלו דרך עוזריו, ואחר-כך איתו במישרין. עזרתי לו ליצור מגע עם ההנהגה הישראלית, ובעיקר עם יצחק רבין. זה הוביל להסכם אוסלו – שנרצח על-ידי הרוצח יגאל עמיר (ששוחרר השבוע מהבידוד).

כאשר נשאל ערפאת אם יש לו ידיד ישראלי, הוא הזכיר את שמי. הוא היה בטוח שסיכנתי את חיי כדי להיפגש איתו בביירות. אני, מצדי, הייתי אסיר תודה על האמון שנתן בי כאשר נפגש איתי, בשעה שמאות סוכניו של שרון חיפשו אחריו.

אך מעבר לשיקולים אישיים, יחסיי עם ערפאת התבססו על העובדה שהוא היה גם מסוגל וגם מוכן לעשות שלום עם ישראל. ומה שיותר חשוב: הוא היה מסוגל לשכנע את עמו, על כל פלגיו, ובכללם הפלג האסלאמי, לקבל את השלום.

השלום היה, כמובן, שם קץ למפעל ההתנחלויות.

משום כך הורעל ערפאת.