כמעט כל המלחמות מבוססות על שקרים. מקובל להניח שהשקר הוא נשק לגיטימי. מלחמת לבנון הראשונה (כפי שנקראה לימים) הייתה דוגמה מפוארת לכך.

מתחילתה עד סופה (אם בכלל היה לה סוף) היה זה תרגיל של רמייה, זיוף והולכת שולל.

זה התחיל בשמה הרשמי: "מלחמת שלום הגליל".

אם שואלים כיום את הישראלים, 99.99% מהם יגידו בכל הכנות: "לא הייתה לנו ברירה. הם ירו בכל יום קטיושות לעבר ישובי הגליל. היינו צריכים לעצור אותם!" מנחים וקריינים בטלוויזיה, פרשנים ושרים לשעבר חזרו על זה בשבוע האחרון, ובמלוא הכנות. שמעתי במו אוזני את דן מרידור ומשה נסים חוזרים על כך. גם אחרים שכבר היו אז אזרחים בוגרים.

העובדה הפשוטה היא שבמשך 11 החודשים שקדמו למלחמה, לא נורתה ולו ירייה אחת בגבול הישראלי-לבנוני. הוסכם על הפסקת-אש, וגם הפלסטינים מעבר לגבול שמרו עליה בקפדנות. להפתעת הכול, יאסר ערפאת הצליח לכפות את הפסקת-האש גם על הפלגים הפלסטיניים הקיצוניים.

בסוף חודש מאי 1982 ביקר שר-הביטחון אריאל שרון אצל שר-החוץ האמריקאי, אלכסנדר הייג. הוא ביקש הסכמה אמריקאית לפלישה ללבנון. הייג אמר שארצות-הברית לא תוכל להסכים לכך, אלא אם כן תתרחש לפני כן "פרובוקציה ברורה, שתתקבל על-ידי דעת-הקהל העולמית."

וראה זה פלא, מיד הופיעה הפרובוקציה המבוקשת. אבו-נידאל, הארכי-טרוריסט שלחם בערפאת ובאש"ף, שלח את אחד מדודניו לרצוח את השגריר הישראלי בלונדון, שנפצע קשה.

בתגובה הפציצה ישראל את ביירות. הפלסטינים הגיבו כצפוי. ראש-הממשלה מנחם בגין נתן לשרון רשות לפלוש ללבנון עד למרחק של 40 ק"מ מהגבול, "כדי להוציא את יישובי הגליל אל מחוץ לטווח הקטיושות."

כשהעיר אחד מראשי המודיעין לבגין בזמן הישיבה שאבו-נידאל אינו שייך לאש"ף, בגין השיב: "כולם אש"ף!"

האלוף מתי פלד, שותפי הפוליטי באותה עת, היה משוכנע שאבו-נידאל פעל לפי הזמנת שרון. גם כל הפלסטינים שאני מכיר מאמינים בכך.

השקר "הם ירו בנו בכל יום" תפס אחיזה כה חזקה בדעת-הקהל הישראלית שאין טעם להתווכח איתו. זוהי דוגמה מאלפת לתהליך שבו יכול מיתוס כוזב לחלוטין להשתלט על דעת הציבור, ואפילו על דעתם של מי שהיו אז בחיים וראו את האמת במו עיניהם.

תשעה חודשים לפני המלחמה גילה לי שרון את תוכניתו המהפכנית לשינוי פני המרחב.

"העולם הזה" בחר בו אז כאיש-השנה. כתבתי עליו מאמר ביוגראפי ארוך. הוא שיתף פעולה בחיבורו. נראה שהאמין ביושר העיתונאי שלי, כי הוא סיפר לי על תוכניתו "שלא לייחוס". כלומר, היה מותר לי לפרסם את התוכנית, אך מבלי לצטט אותו. כך עשיתי.

לשרון היה מערך נפשי מסוכן במיוחד: קו מחשבתי פרימיטיבי, חף מכל ידע היסטורי (מלבד היסטוריה יהודית), ונטייה ל"תוכניות גדולות". הוא בז לפוליטיקאים (ובכללם בגין) שהיו בעיניו אנשים קטנים, קצוצי-כנפיים, ללא חזון ודמיון.

תוכנית שרון למרחב, כפי שגילה לי (וכפי שפירסמתי, כאמור, תשעה חודשים לפני המלחמה), הייתה כזאת:

1. לפלוש ללבנון ולהשליט בה דיקטאטור נוצרי שישרת את ישראל,
2. להוציא את הסורים מלבנון,
3. לגרש את הפלסטינים מלבנון לתוך סוריה, כך שהסורים יצטרכו לגרש אותם הלאה לירדן,
4. לעודד את הפלסטינים לחולל מהפכה בירדן, לגרש את המלך חוסיין ולהפוך את ירדן למדינה פלסטינית,
5. להגיע להסדר עם המדינה הפלסטינית (בירדן) לחלוקה פונקציונאלית של השלטון בגדה המערבית.

שרון שיכנע את בגין לפתוח במלחמה. הוא אמר לו שהכוונה היא להרחיק את כוחות אש"ף עד 40 ק"מ מהגבול. זה היה אז טווח הקטיושות. הצבא הגיע לביירות והלאה. אחר-כך גרם לבשיר ג'ומאייל להיבחר כנשיא בלבנון. נוסף על כך התיר לפלנגות הנוצריות לבצע טבח במחנות סברה ושתילה, כדי להטיל אימה על הפלסטינים ולגרום להם לברוח לסוריה.

תוצאות המלחמה היו הפוכות מהמקווה. בשיר נרצח על-ידי הסורים, ואחיו אמין, שהומלך במקומו על-ידי ישראל, היה חלשלוש וחסר-תועלת. אחיזת הסורים בלבנון התחזקה, עד שהלבנונים גירשו אותם בעצמם. הטבח הנורא לא גרם לפלסטינים לברוח. הם נשארו במקומם. ירדן לא הפכה לפלסטין. ערפאת ואנשיו פונו, על נשקם, לתוניס ונחלו שם ניצחונות פוליטיים מרשימים. העולם הכיר באש"ף כב"נציג הבלעדי של העם הפלסטיני", ובסופו של דבר חזר ערפאת לפלסטין.

התוכנית הצבאית נכשלה לא פחות מאשר התוכנית הפוליטית. מכיוון שבישראל חשבו שזה ניצחון צבאי כביר, גם לא הוסקו לקחים מהכישלון. מלחמת-לבנון השנייה, כעבור 24 שנה, הייתה כישלון צבאי גדול עוד יותר.

העובדה הפשוטה היא שב-1982 לא הגיעה ולו יחידה אחת צבאית ליעדה – או שלא הגיעה כלל, או שהגיעה באיחור גורלי. ההתנגדות העיקשת של כוחות אש"ף בצידון גרמו לכך שצה"ל לא הגיע לביירות בזמן. כשנכנסה לתוקפה הפסקת-אש, צה"ל עדיין לא היה לשם. שרון פשוט הפר את הפסקת-האש, וכך הצליח צה"ל לכתר את העיר ולהיכנס לשכונות המזרחיות שלה.

בניגוד להבטחתו לבגין (ששמעתי עליה בזמן אמת מפי אחד השותפים הבכירים בקואליציה), שרון תקף את הצבא הסורי כדי להגיע לכביש ביירות-דמשק ולנתק אותו. אבל כוחות צה"ל בחזית הסורית נחלו תבוסה מכאיבה בסולטאן יעקוב וכלל לא הגיעו לכביש.

אין פלא. הרמטכ"ל היה רפאל "רפול" איתן. הוא מונה על-ידי עזר וייצמן, שקדם לשרון כשר-הביטחון. בעת המינוי שאלתי את וייצמן מדוע הוא ממנה טיפש גמור. הוא ענה, בסגנונו המיוחד: "יש לי מספיק שכל לשנינו. הוא רק ימלא פקודות." אבל וייצמן התפטר, ורפול נשאר.

אחת התוצאות החשובות ביותר של המלחמה הייתה עליית השיעים, עובדה שיצרה מצב חדש לגמרי, הנמשך עד היום.

מ-1949 עד 1970 היה הגבול הלבנוני הגבול השקט ביותר של ישראל. אנשים שחצו אותו בטעות הוחזרו הביתה. נאמר ש"לבנון תהיה המדינה הערבית השנייה שתעשה איתנו שלום" – בהנחה שהיא לא תעז להיות הראשונה.

האוכלוסייה בצד השני של הגבול היא ברובה שיעית. בעת ההיא היו השיעים העדה הכי מדוכאת והכי מופלית לרעה בלבנון. כאשר גירש המלך חוסיין, בעזרת ישראל, את כוחות אש"ף מירדן ב"ספטמבר השחור" של 1970, הקימו הפלסטינים מעין מיני-מדינה בדרום לבנון. בישראל קראו לה "פתחלנד".

האוכלוסייה השיעית לא אהבה את אדוניה הפלסטינים החדשים, שנהגו בה ביהירות, מה גם שהיו סונים. כאשר נכנסו כוחות צה"ל לשטח, השיעים קיבלו אותם בסוכריות ובאורז. (ראיתי זאת במו עיניי.) השיעים, שלא הכירו עדיין את ישראל, חשבו שהמשחררים יגרשו את הפלסטינים ואז יחזרו הביתה.

לא נדרש להם הרבה זמן כדי להיווכח שטעו. אז פתחו במלחמת-גרילה, שצה"ל לא היה מוכן לה.

העכבר השיעי הפך במהרה לאריה שיעי. מול מצב זה החליטה ממשלת-ישראל לנטוש את ביירות ואת רוב השטח, ולהחזיק רק ברצועת-ביטחון – שהפכה מיד לשדה-קרב של הגרילה השיעית. כעבור זמן התחלפו השיעים המתונים בחיזב-אללה ("מפלגת אלוהים") שהייתה תנועה הרבה יותר רדיקלית, ושהפכה בסוף לכוח הפוליטי והצבאי החשוב ביותר בלבנון.

כדי לעצור אותה, רצחה ישראל את מנהיגם, חסן אל-מוסאווי. את מקומו תפס אדם הרבה יותר מוכשר – חסן נצראללה.

באותו זמן פתחו כפיליו של שרון בוושינגטון במלחמה שהרסה את עיראק. עיראק הייתה תמיד המחסום של העולם הערבי נגד איראן. קם ציר חדש של איראן השיעית, חיזבאללה וסוריה העלאווית, שהפך לכוח דומיננטי. (העלאווים הם סוג של שיעים. שמם נגזר משמו של עלי, חתנו של הנביא מוחמד, שצאצאיו נדחו על-ידי הסונים והתקבלו על-ידי השיעים.)

אילו היה שרון מתעורר לפתע מהתרדמת, שבה הוא שקוע זה שש שנים, הוא היה נדהם למראה התוצאה הזאת – התוצאה המעשית היחידה של מלחמת-לבנון הראשונה.

אחד מקורבנות המלחמה היה מנחם בגין.

הרבה אגדות נקשרו לזכרו, הרבה מעבר לשיעור-קומתו האמיתי.

לבגין היו הרבה תכונות חיוביות. הוא היה איש-עקרונות, בעל יושר, יושרה ואומץ-לב אישי. הוא גם היה נואם גדול, כמיטב המסורת האירופית, וידע לסחוף את ההמון.

אך בגין היה הוגה-דעות בינוני מאוד, נעדר כל מחשבה מקורית. מורו הנערץ, זאב ז'בוטינסקי, התייחס אליו בזילזול. בדרכו היה אדם נאיבי. הוא הניח לשרון להונות אותו בקלות. מכיוון שהיה מסור למטרתו הבלעדית – לנצח את הפלסטינים ולכונן מדינה יהודית בארץ-ישראל השלמה – לא היה לו עניין בלבנון, בסיני ובגולן.

התנהגותו במהלך מלחמת-לבנון גבלה בגיחוך והפכה לבדיחה בעיני החיילים. בדיעבד אפשר לתהות אם כבר אז לקה בנפשו. מיד אחרי טבח סברה ושתילה, שזיעזע אותו על לעומק נפשו, הוא נסוג לתוך דיכאון עמוק, שנמשך עד מותו כעבור 10 שנים.

מוסר ההשכל של סיפור זה רלוונטי היום כתמיד:

כל טיפש יכול לפתוח במלחמה, ורק אדם נבון מאוד מסוגל למנוע אותה.