כשהעיתונאי חזר, הוא טילפן לידידי ודיווח לו בהתרגשות: "אתה יודע מה גיליתי? גם בישראל יש יהודים!"

הוא התכוון, כמובן, לחרדים בעלי הבגדים השחורים והמגבעות השחורות הגדולות, הנראים כמו היהודים הטבועים בזיכרון הפולני. אפשר לראות פסלונים שלהם בכל חנות-מזכרות בפולין, לצד דמויות אחרות מהפולקלור הפולני, כגון המלך, האציל, החייל וכד'.

הזר הזה שם לב לכך שהיהודים האלה אינם דומים כלל לישראלים הרגילים, הנראים כמו צרפתים רגילים, גרמנים רגילים וכן - פולנים רגילים.

החרדים אינם – וגם אינם רוצים להיות - חלק מהמדינה הישראלית.

רובם חיים בגטאות סגורים, מתבדלים, כמו בשכונות החרדיות בירושלים, בבני-ברק ובהתנחלויות-הענק בשטחים הכבושים – מודיעין-עילית, שגזלה את אדמות בילעין, ביתר, עמנואל ועוד.

כאשר חושבים על גטו (במקור, שכונה בוונציה), חושבים על הבידוד המשפיל שנכפה על היהודים בשעתו על-ידי שליטים נוצריים. אך בהתחלה זה היה בידוד מרצון. היהודים רצו לחיות ביחד, בנפרד מהאוכלוסייה הכללית, לא רק מפני שזה העניק להם הרגשה של ביטחון, אלא בעיקר בגלל הצורך בקיום המצוות של אמונתם. הם היו זקוקים לבית-כנסת שניתן להגיע אליו בשבת ברגל, למקווה, למזון כשר ולהרבה צרכים דתיים אחרים. הם עדיין זקוקים להם בישראל ובכל מקום אחר.

אך יותר מכל צריכים החרדים להימנע ממגע עם אחרים. בזמנים המודרניים, כשהסביבה מלאה בפיתויים קטלניים, הם זקוקים לכך יותר – הרבה יותר – מאשר אי-פעם. הרחובות מלאים במודעות-ענק של נשים חשופות, הטלוויזיה מתיזה זרם בלתי-פוסק של פורנוגראפיה רכה (ולפעמים גם לא כל-כך רכה), האינטרנט מלא במידע פסול ומאפשר מגעים אישיים אסורים. לכן צריכים החרדים לשמור על ילדיהם ולהרחיק אותם מצורת-החיים הישראלית המשחיתה.

זהו עניין להישרדות פשוטה לקהילה הקיימת כבר 2500 שנים, ושעד לפני כ-250 שנה כללה את כל היהודים כולם.

הציונות, כפי שציינתי הרבה פעמים, הייתה בין השאר מרד נגד היהדות, לא פחות מאשר המרד של מרטין לותר נגד הקתוליות.

כאשר הניף בנימין זאב הרצל את דגלו, כמעט כל היהודים במזרח אירופה חיו עדיין בתנאי גטו, בשליטת הרבנים. כל הרבנים האלה, כמעט בלי יוצא-מהכלל, ראו בציונות אויב גדול ומסוכן.

ולא בלי סיבה. הציונים היו לאומנים – חסידי התורה האירופית החדשה שאמרה שקיבוץ אנושי מבוסס קודם כל על שותפות של מוצא אתני, שפה ושטח, לא על שותפות של אמונה ודת. זה היה ההיפך מהאמונה היהודית שהיהודים הם העם של אלוהים, ומאוחדים בציות למצוותיו.

כפי שכל אחד יודע, אלוהים הגלה מארצו את העם הנבחר שלו כעונש על חטאיו. ביום מן הימים אלוהים יסלח לעם וישלח את המשיח, שיוביל את היהודים – החיים והמתים – לירושלים. הציונים, בתשוקתם המטורפת לעשות זאת בעצמם, לא רק חטאו חטא חמור, אלא שהם מרדו בקדוש-ברוך-הוא, שאסר במפורש "לעלות בחומה" – כלומר, להגיע לארץ בהמוניהם.

הרצל, וכמוהו כמעט כל שאר אבות הציונות, היו אתיאיסטים. הם התייחסו לרבנים בזלזול. הרצל כתב בספרו "מדינת היהודים" ש"נדע להחזיק את הרבנים בבתי-הכנסת" (ואת הקצינים במחנות-הצבא). כל הרבנים החשובים של דורו קיללו את הרצל קללות נמרצות.

אולם להרצל ולעמיתיו הייתה בעיה. איך לשכנע מיליוני יהודים לוותר על דתם העתיקה למען הרעיון הלאומי החדש? הוא פתר את הבעיה בכך שהמציא את הבדיה כאילו האומה הציונית החדשה אינה אלא המשך של "העם" היהודי הישן בצורה חדשה. למטרה זו "גנב" את סמלי הדת היהודית והפך אותם לסמלים לאומיים: הטלית הפכה לדגל הציוני (והישראלי), מנורת בית-המקדש הפכה לסמל המדינה, המגן דויד הפך לסמל הציוני העליון. כמעט כל החגים הדתיים "נסחבו" על-ידי ההיסטוריה הלאומית החדשה.

שינוי זה נחל הצלחה אדירה. כיום, כמעט כל הישראלים ה"יהודים" רואים בזה אמת צרופה. כולם – חוץ מהחרדים.

החרדים טוענים שהם, והם בלבד, הם היהודים האמיתיים והיורשים האמיתיים של אלפי שנות היסטוריה יהודית.

הם צודקים לגמרי.

אבות הציונות רצו ליצור "יהודי חדש". למעשה הם יצרו אומה חדשה, האומה הישראלית.

דויד בן-גוריון, ציוני מובהק, אמר שההסתדרות הציונית העולמית הייתה הפיגום להקמת המדינה, ושהגיע הזמן לפרק אותה. אני מרחיק לכת: הציונות שלעצמה הייתה הפיגום, והגיע הזמן לפרק אותו. הטענה כאילו זוהי מדינה "יהודית" היא המשך לבדיה שאולי הייתה נחוצה בהתחלה, אך עכשיו היא מיותרת, ואף מזיקה.

העמדת-פנים זו יצרה את המצב הנוכחי: החרדים נחשבים על-ידי הישראלים כחלק של העם הישראלי-היהודי, בעוד שהם עצמם מתנהגים כאילו היו עם אחר. לא בלבד שאינם מצדיעים לדגל (כפי שאמרנו: הטלית עם המגן-דויד) ומסרבים לחגוג ביום-העצמאות (כמו האזרחים הערבים) – אלא שהם גם מסרבים לשרת בצבא ובכל שרות לאומי אחר.

זהו עכשיו סלע-המחלוקת העיקרי במדינה. החרדים טוענים שצעיריהם סרבני-השרות – כ-15 אלף בכל שנה – עסוקים בלימוד הגמרא ואינם יכולים להפסיק ליום, ולא כל שכן לשלוש שנים, כמו סטודנטים רגילים. רב אחד הכריז השבוע שהם משרתים את המדינה הרבה יותר מסתם חיילים קרביים, מפני שהם גורמים לקדוש-ברוך-הוא להגן עלינו.

בית-המשפט העליון, כך נדמה, אינו מתרשם מההגנה האלוהית וביטל לא מכבר את חוק-טל, המשחרר את החרדים. עכשיו מחפשים דרך איך להתחכם ולעקוף את בית-המשפט.

האמת היא שהחרדים לעולם לא יתנו לילדים שלהם לשרת בצבא, מפני שהם חוששים – לגמרי בצדק – שהם יידבקו שם מהישראלים הרגילים. הם ילמדו מהם על מועדוני-הלילה, הטלוויזיה וחשיש, וגרוע מכל – הם ייאלצו, שומו שמיים, להקשיב לשירת נשים, שהיא תועבה באוזני ה'.

ההפרדה בין החרדים והישראלים האחרים – אפשר לומר: בין היהודים והישראלים – היא כמעט מוחלטת. החרדים מדברים שפה אחרת ("יידיש", כלומר "יהודית"), יש להם שפת-גוף אחרת, לבוש אחר והשקפת-עולם שונה לחלוטין. במערכות-החינוך הנפרדות שלהם הם לומדים חומר אחר (לא אנגלית, לא מתמטיקה, לא ספרות חילונית, לא ההיסטוריה של עמים אחרים.)

לבוגרי בית-הספר הממלכתי אין שפה משותפת עם חניכי בית-הספר החרדי, מפני שלמדו סיפורים שונים לגמרי. דוגמה קיצונית: לפני כמה שנים פרסמו שני רבנים ספר בשם "דרך המלך", שקבע כי מותר להרוג ילדי-גויים אם יש חשש שהם ירדפו יהודים לכשיתבגרו. רבנים חשובים אחדים תמכו בספר בפומבי. קמה מחאה ציבורית והמשטרה נאלצה לפתוח בחקירה פלילית על הסתה. השבוע החליט היועץ המשפטי לממשלה לסגור את התיק באופן סופי, בטענה שהרבנים רק ציטטו את ההלכה.

אדם חרדי אינו יכול לאכול בביתו של ישראל רגיל (לא כשר, או לא די כשר). מובן שלא ישיא את בתו לבחור ישראלי חילוני.

יתכן שההבדל העיקרי הוא ביחס לנשים. בדת היהודית אין זכר לשוויון בין המינים. גברים חרדים רואים את נשותיהם – והנשים החרדיות רואות את עצמן – כמכונות-רבייה. מעמדה החברתי של אישה חרדית נקבע על-ידי מספר הילדים שלה. בשכונות ירושלמיות מסוימת רגיל לגמרי לראות אישה הרה בשנות ה-30 שלה מוקפת על-ידי המון ילדיה, כשהיא נושאת את התינוק האחרון בזרועותיה. משפחות של 10, 12 ילדים מקובלות למדי.

לא מזמן כתב ירון לונדון מאמר שבו הציע "לכווץ" את החרדים. במאמר-תשובה האשים סופר חרדי בשם מוישה גוטמן אישים חילוניים – וביניהם "האידיאולוג הבלתי-נלאה אורי אבנרי" – בשתיקה מול מאמר מזעזע זה.

על כן, מוטב שאפרט את השקפתי בנידון.

כישראלי חילוני, אני מכבד את החרדים כפי שהם – ישות אחרת. אפשר לומר: עם אחר. הם חיים בישראל, אך בפועל אינם ישראלים. מבחינתם, המדינה הישראלית היא כמו כול מדינת גויים אחרת, והישראלים הם כמו כל אומה גוייה אחרת. ההבדל היחיד הוא שאזרחותם הישראלית מאפשרת להם לחלוב את המדינה ללא בושה. בפועל אנחנו, הישראלים, מממנים את כל הקיום של החרדים – את ילדיהם, את בתי-הספר שלהם, את חייהם ללא עבודה.

אני מציע דו-קיום הוגן, המבוסס על כבוד הדדי.

ראשית, הפרדה מוחלטת בין המדינה והדת. ביטול כל החוקים המבוססים על הדת.

שנית, הענקת אוטונומיה לחרדים. יבחרו-נא את מוסדותיהם המייצגים וישלטו-נא בעצמם בכל העניינים הדתיים, התרבותיים והחינוכיים שלהם. מובן שיש לשחרר אותם משרות צבאי. (מה גם שגיוסם יהיה אסון לצה"ל.)

שלישית, על החרדים לממן בעצמם את שרותיהם הדתיים, בעזרת אחיהם ברחבי העולם. יתכן שיש מקום למס-מרצון שישולם על-ידי מי שרוצה בכך, ואז תעביר המדינה את הכסף לרשות האוטונומית.

רביעית, יש לבטל את הרבנות הראשית ולפטר את כל הרבנים-מטעם, שמונו על-ידי המדינה. החרדים בין כה וכה מתעלמים מהם ובזים להם. (ישעיהו ליבוביץ המיוחד-במינו, שהיה יהודי שומר-מצוות, קרא לרב הראשי שלמה גורן "המוקיון עם השופר".)

אגב, הייתי מעניק אוטונומיה דומה גם לאזרחים הערביים, אם ירצו בכך.

נשארת הבעיה של "הדתיים-לאומיים". אלה הם ממשיכי המיעוט הדתי הזעיר שהצטרף לתנועה הציונית בראשית דרכה. עכשיו הם קהילה גדולה. לא בלבד שהם ציונים נלהבים, אלא שהם קיצונים שבקיצונים, מובילי מפעל ההתנחלות ומנהיגי הציונות הימנית האלימה. לא בלבד שהם מקבלים את המדינה והצבא, אלא שמטרתם היא להשתלט גם על זו וגם על זה. הם כבר עושים זאת בהצלחה רבה.

אולם הדתיים-הלאומיים מקצינים מאוד גם בעניינים דתיים, והם מתקרבים והולכים לחרדים. יש הקוראים לשתי הקהילות בשם משותף: חרד"לים, חרדים-דתיים-לאומים.

מה לעשות בחרדל הזה בתבשיל האוטונומי המוצע? תנו לי לחשוב על זה.

ואגב: כל ישראלי הנתקל באדם זר בכל מקום בעולם ונשאל: "מה אתה?" עונה בלי היסוס: "אני ישראלי". לעולם, לעולם לא יענה: "אני יהודי".

חוץ מהחרדים.