הוא גם הראה שבפוליטיקה הכול יכול להשתנות בן-לילה – פשוטו כמשמעו.

בשעה 2 בלילה עסקה הכנסת בהשלמת החוק לפיזור עצמה – דבר שיגרום למחצית חבריה לשקוע בתהום הנשייה.

בשעה 3 בלילה הייתה קואליציה ענקית. אין בחירות, תודה לאל.

אופרטה בחמש מערכות.

מערכה ראשונה: הכול שקט. סקרי דעת-הקהל מראים שבנימין נתניהו שולט במצב באופן מוחלט. הפופולאריות שלו קרובה ל-50%, אף אחד אחר אינו מתקרב ל-20%.

המפלגה הגדולה ביותר בכנסת, קדימה, מתדרדרת בסקרים מ-28 מושבים ל-11, וכל הסימנים מעידים שהיא תמשיך לרדת. מנהיגה החדש, הרמטכ"ל לשעבר שאול מופז, מקבל אחוזים מעטים עוד יותר כמועמד לראש-הממשלה.

ראש-הממשלה בנימין נתניהו יכול להשתזף על גג הווילה המפוארת שלו בקיסריה ולחשוב בשלווה על העתיד.

מערכה שנייה: לפתע מסתירים עננים את השמש.

בית-המשפט העליון, בראשות הנשיא החדש שנבחר בקפידה על-ידי המתנחלים והימין הקיצוני, מחליט: יש להרוס את שכונת גבעת-האולפנה בהתנחלות בית-אל. אין "אם" ואין "אבל". ההחלטה סופית. גם התנחלות אחרת, מיגרון, צריכה להתפנות תוך חודשיים.

בפני נתניהו עומדת הברירה בין כמה אפשרויות רעות: לבצע את החלטת בית-המשפט, דבר שיביא לפירוק הקואליציה; לחוקק חוק חדש שיעקוף את בית-המשפט ויהיה בלתי-חוקתי בעליל; או פשוט להתעלם מהחלטת בית-המשפט, דבר שפירושו סוף הדמוקרטיה ב"דמוקרטיה היחידה במזרח התיכון".

כמו בספר איוב, "עוד זה מדבר וזה בא". התוקף של חוק טל, המשחרר את בחורי-הישיבות משרות צבאי – השנה כ-7000 איש – עומד לפוג. הרוב העצום במדינה רוצה בביטולו לצמיתות. זה יביא בהכרח לפירוק הקואליציה.

נתניהו מגיע לפתיחת ועידת-הליכוד. הוועידה היא תמיד סצנה המונית של בוקה ומבולקה, כמו הזירה ברומא העתיקה. נתניהו שולט בה היטב. גם הפעם הוא מתקבל בחמימות ומודיע לאומה, לעיני המצלמות, על ההישגים המופלאים של ממשלתו בשלוש השנים מאז הקמתה. הוא מבקש להיבחר כיו"ר הוועידה, דבר שהיה מקנה לו השפעה על הרכב רשימת המועמדים בבחירות הבאות.

ואז קורה הדבר שלא ייאמן. חצי מהחברים באולם קופצים על רגליהם ומתחילים לצרוח לעברו. כמו ניקולה צ'אושסקו במצב דומה, נתניהו מסתכל באנשיו ואינו מאמין למראה עיניו.

מסתבר שבמיפקד האחרון בליכוד עשו המתנחלים מאמץ מאורגן למלא את הוועידה באנשיהם. לאלה אין כל כוונה להצביע בעד הליכוד (הם מצביעים בעד מפלגות הימין הקיצוני עוד יותר) אבל הם רוצים לסחוט את נתניהו. הם גם הקדימו את האחרים בבואם, וכך מילאו את האולם הקטן-מדי שבו נערכה הוועידה. קל להכיר אותם, מפני שכולם חובשים כיפות. הם צורחים בכל כוחם ודורשים הצבעה חשאית. נתניהו נכנע והמושב כולו נדחה למועד אחר.

כשהוא מוכה ומושפל, נתניהו זומם נקמה.

מערכה שלישית: באופן מפתיע מכריז נתניהו על החלטתו לפזר את הכנסת ולקיים בחירות חדשות.

הכול נדהמים. נותרו עוד שנה וחצי עד לסיום תקופת-הכהונה של הכנסת. בסצנה היתולית, מנהיגי האופוזיציה מתנגדים לבחירות חדשות, אך נתניהו נחוש בהחלטתו.

התחזית עגומה: ברור שנתניהו ינצח, וינצח בגדול. אין מועמד סביר שיוכל להתחרות בו על כס ראש-הממשלה. קדימה על הקרשים ועלולה להיעלם כמעט לגמרי. מפלגת-העבודה צפויה לגדול קצת, אך זה לא חשוב. המפלגה החדשה של יאיר לפיד (הנקראת "יש עתיד") מרחפת סביב ה-10%. בכנסת הבאה לא תהיה שום אופוזיציה משמעותית.

לגבי השמאל, זה אסון נחרץ. עוד ארבע שנים תחת שלטון הקואליציה של הימין הקיצוני, הדתיים והמתנחלים.

מערכה רביעית: בעוד שהכול מקנאים בנתניהו ונצחונו הגדול מובטח, נתניהו שרוי במצב-רוח עכור.

הוא חייב לסלק את ההתנחלויות באמצע מערכת-הבחירות. בליכוד, מפלגתו שלו, למרות מגמתו להוביל את המפלגה לעבר המרכז, גובר הימין הקיצוני, בניצוח המתנחלים. פצצת-הזמן של השתמטות החרדים עלולה להתפוצץ בכל רגע.

ואז בא רעיון מהמם – משהו שימשוך את השטיח מתחת לרגלי כול האחרים וייצור נוף פוליטי חדש לגמרי.

באיזשהו מקום מונחים 28 חברי-כנסת ללא שימוש, ובראשם מנהיג רעב. לכולם צפוי אבדון פוליטי. אפשר לקנות אותם בחצי-חינם – די בהענקת שנה וחצי של חיים נוספים.

ואז זה קורה: בעוד שקבוצה אחת של ליכודניקים עמלה בכנסת לסיום חקיקת החוק לפיזור הכנסת, קבוצה אחרת של ליכודניקים חותמת בחדר סמוך על הסכם עם קדימה. הקואליציה המורחבת כולל 75% של הכנסת. איש אינו עוזב את הקואליציה, 26 חברים חדשים מצטרפים. זה משאיר לאופוזיציה 28 חברים בלבד (8 עבודה, 3 מרצ, 7 הסיעות הערביות, 4 קומוניסטים, 4 החזית הלאומית).

מערכה חמישית: זה משנה את התמונה הפוליטית לחלוטין. הימין הקיצוני, גם מחוץ לליכוד וגם בתוכו, מאבד את כוח-הווטו שלו. כך גם הדתיים והחרדים. הלפיד של יאיר לפיד כבה בטרם נדלק.

בשנה וחצי הבאות, נתניהו יכול לעשות כרצונו, לשחק זה נגד זה, לתמרן כראות-עיניו. האופוזיציה השמאלית חסרת-ישע עוד יותר מכפי שהייתה עד עכשיו. המלך ביבי שולט.

סוף. (לפי שעה.)

ברגע הראשון חששו רבים שהתרגיל כולו מכוון נגד איראן.

בדרך כלל מקימים ממשלת-אחדות במלחמה. בריטניה ב-1939, ישראל ב-1967. אבל, כמו כמעט כל האלופים והאלופים-לשעבר, מופז הכריז חד-משמעית שהוא מתנגד להתקפה על איראן. נו, הוא הרי מחליף את דעותיו כמו שהוא מחליף גרביים.

לדעת המצדדים במלחמה, ההזדמנות קיימת. רוב עצום בכנסת יתמוך בהחלטה. ברק אובמה נתון באמצע מערכת-בחירות ולא יעז להתנגד. הרפובליקאים הולכים אחרי נתניהו באש ובמים.

(בישראל זוהי הנחה אסטרטגית מושרשת. הרבה יוזמות מסוכנות כוונו מראש לתקופה שלפני הבחירות בארצות-הברית. המדינה קמה ב-1948 בשעה שהנשיא הארי טרומן לחם על חיים הפוליטיים. מלחמת 1956 נפתחה בשעה שהנשיא אייזנהואר היה באמצע מערכת-בחירות. ניסיון זה, אגב, נכשל: אייזנהואר התרגז ולא היה זקוק לקולות ולכסף של היהודים. הוא גירש את ישראל מהשטחים שכבשה.)

אך ניתן לומר בוודאות שלצעדו של נתניהו אין קשר לאיראן – למרות שהאנטי-גיבור שלו הוא יליד איראן. (מופז אינו נראה כגנרל, אך הוא נראה ומתנועע כמו סוחר בבזאר.)

הפוליטיקאים האמריקאיים משני הצדדים נשמעים כחסרי-אחריות, אך כאשר מונחים על כף המאזניים האינטרסים הביטחוניים החיוניים של ארצות-הברית, דיבורים לחוד ומעשים לחוד. גם בשיא מערכת-הבחירות, אמריקה לא תרשה לישראל לדחוף אותה לעבר אסון עולמי.

נתניהו נשמע יותר ויותר כאדם שהשלים עם מציאות זו. אין מלחמה בטווח הראייה. בכל מערכות האופרטה, איראן הוזכרה רק בקושי. לא היה אקדח מעשן במערכה הראשונה.

רוב העיתונאים והפוליטיקאים גינו את הסכם נתניהו-מופז כדבר מכוער. "תרגיל מסריח" היה כינוי מתון.

אינני שותף לגינוי זה. תרגילים מסריחים הם לחם חוקם של פוליטיקאים, והתרגיל הזה אינו מסריח יותר מאחרים.

בסך הכול, הממשלה המורחבת מתונה יותר ופחות חשופה לסחטנות המתנחלים והחרדים מאשר הממשלה המצומצמת הקודמת. יש פחות סיכויים לחקיקת חוקים פאשיסטיים. מעמדו של בית-המשפט העליון מאוים עכשיו פחות. אם ייבחר אובמה מחדש בנובמבר, הוא עשוי להפעיל לחץ אמיתי על הממשלה.

העיקר שהבחירות נדחו. אחרי שעמדו מול האסון שהיה צפוי בבחירות המיידיות, ואחרי שהרוויחו זמן יקר, ראוי שאנשי השלום והצדק החברתי יתאחדו ויקימו כוח פוליטי אמיתי וחזק כדי לנצח במאבק.

ואם יש המוכנים לחבר מנגינה לאופרטה זאת, יבורכו.