|
||
בארצות אחרות הם פועלים יותר בסתר. הם מודיעים למנהיגים הנבחרים שאם אינם משנים את מדיניותם, הקצינים יפנו אל הציבור ויגרמו לסילוקם. לקצינים כאלה קוראים "חונטה", מילה ספרדית שפירושה "מועצה" ושבה השתמשו בדרום-אמריקה מוכת-ההפיכות. למרידה שלהם קוראים "פוטש", מילה גרמנית-שווייצית שפירושה מכה פתאומית. (כן, גם לשווייצים היו מרידות לפני כ-170 שנה.) הדבר המשותף כמעט לכל ההפיכות מסוג זה הוא שמחולליהן משתמשים בדמגוגיה מלחמתית. מאשימים את הפוליטיקאים בהאשמות שונות כמו בתבוסתנות מול האויב, בהפקרת הכבוד הלאומי, וכיוצא באלה. לא אצלנו. במדינה שלנו יש עכשיו התקוממות מילולית נגד הפוליטיקאים הנבחרים מצד קבוצה גדולה של אלופים, ראשי מוסד וראשי שב"כ לשעבר. כולם מגנים את כוונת הממשלה לפתוח במלחמה נגד איראן, ואחדים מהם מגנים גם את כוונת הממשלה למנוע כל משא-ומתן לשלום עם הפלסטינים. גנרלים נגד מלחמה. רק בישראל. קשה להעלות על הדעת אדם המתאים פחות לתפקיד של מנהיג המרד מאשר מאיר דגן. במשך שמונה שנים, תקופה ארוכה מזו של רוב קודמיו, עמד דגן בראש המוסד. איש לא האשים אותו אי-פעם בפציפיזם. בתקופת כהונתו, המוסד ביצע התנקשויות בחיי אנשים רבים, וביניהם מדענים איראניים. הוא היה בן-חסותו של אריאל שרון ותמך ביוזמות התוקפניות ביותר. עכשיו, אחרי שנגמרה תקופת-כהונתו, דגן מתבטא במלים בוטות נגד הכנות הממשלה להתקפה על מתקני הגרעין באיראן. מבלי לנקוט בלשון המעטה אמר: "זהו הרעיון הטיפשי ביותר ששמעתי בחיי!" השבוע בא ראש-השב"כ-לשעבר ועלה על ראש-המוסד-לשעבר. במשך שש שנים היה יובל דיסקין המנהיג השותק של השרות החשאי. ראשו המגולח נראה נכנס ויוצא מישיבות של ועדות חשאיות. הוא נחשב לאבי שיטת "החיסולים הממוקדים", והשרות שלו הואשם בשימוש נרחב בעינויים. איש לא האשים אותו מעולם בגישה רכה מדי כלפי הערבים. דיסקין חשף עכשיו את דעתו האמיתית. הוא השתמש במקום הכי מוזר שאפשר – "שולחן" קבוע של גמלאים קשישים אחדים בבית-קפה בכפר-סבא. דווקא שם פתח את חרצובות לשונו. לפי דיסקין – ומי מיטיב לדעת ממנו? – עומדים בראש המדינה שני פוליטיקאים בלתי-כשירים, המאמינים שהם "משיחים" והמנותקים מהמציאות. כוונתם לתקוף את איראן תביא עלינו אסון. לא בלבד שההתקפה לא תמנע את יצור הפצצה הגרעינית האיראנית, אלא להיפך – היא תזרז אותה, והפעם בתמיכת העולם. דיסקין הרחיק לכת מדגן. הוא קבע שנתניהו הוא הגורם היחיד להפסקת המשא-והמתן לשלום עם הפלסטינים. ישראל יכולה, לדעתו, לעשות שלום עם אבו-מאזן בכל עת. החמצת ההזדמנות היא מחדל היסטורי. כראש השב"כ, דיסקין הוא המומחה הרשמי מס' אחד לעניינים פלסטיניים. השרות שלו אוסף את כל העובדות באמצעים כמו דו"חות של מרגלים, תוצאות של חקירות (עם ובלי עינויים), ידיעות המתקבלות ממכשירי-האזנה ועוד. דיסקין גם לא השאיר מקום לספק. הוא אמר שהוא מכיר את נתניהו וברק מקרוב, אינו מאמין בהם ומשוכנע שאינם כשירים להנהיג את המדינה בעת משבר. לדבריו, הם מרמים את הציבור בכוונה. הוא לא שכח להזכיר שהם חיים בעושר מופלג בקיסריה (נתניהו) ובמגדלי אקירוב (ברק). מי שחשב שאלה הם שני קולות בודדים, ושכל אנשי-הביטחון בעבר ובהווה יקומו עליהם, טעה. בזה אחר זה הם צוטטו בכלי-התקשורת כמי שמסכימים עם השניים בעניין המהותי, אם כי לא בסגנון דבריהם. אף לא אחד מהם אמר את ההיפך. הרמטכ"ל המכהן וראשי המוסד והשב"כ הנוכחיים הדליפו שהם מסכימים עם השניים בעניין איראן. כמעט כל קודמיהם בתפקידים אלה, ובכלל זה רוב הרמטכ"לים האחרונים, מסכימים גם הם. לפתע הסתבר שיש חזית אחידה של ראשי-הביטחון המנוסים נגד ההתקפה על איראן. התקפת-הנגד לא איחרה לבוא. סוללת הפוליטיקאים וסוכניהם בתקשורת פתחה באש. הם עשו מה שתמיד עושים במקומותינו: כשיש בעיה חמורה או טענות חמורות, לא מתמודדים עם העניין עצמו, אלא נתפסים לפרט שולי כלשהו ומתווכחים עליו בלי סוף וללא הרף. כמעט איש לא ניסה להפריך את טענות אנשי-הביטחון, לא ביחס להתקפה על איראן ולא בעניין הפלסטיני. ההתקפה הייתה על אישיות הדוברים וסגנונם. מי הם בכלל, דגן ודיסקין? נאמר שמפני שלא האריכו את תקופת-השירות שלהם הם מושפלים ומרי-נפש, מכאן שהתגובה לתסכול האישי שלהם היא נקמה. ובכלל, אם הם לא מאמינים בראש-הממשלה, מדוע לא קמו והתפטרו כשעוד היו בתפקיד? מדוע שתקו עד עכשיו? אם זה עניין של חיים ומוות, למה חיכו? ולחילופין, מדוע אינם ממשיכים לשתוק? איפה חוש האחריות שלהם? מדוע הם עוזרים לאויב? מדוע לא הסתפקו בהבעת דעתם בישיבות סגורות? או להיפך: מדוע דיבר דיסקין באיזה חוג מצ'וקמק ולא בפני קהל ראוי? דיסקין, כך נאמר, אינו מבין בענייני איראן. זה לא היה בכלל בתחום-האחריות שלו. ואילו דגן אמנם מכיר את איראן, אבל מזווית-ראייה מצומצמת. רק נתניהו וברק יודעים את כל העובדות ואת מלוא קשת הסיכויים והסכנות. למקורות ה"קרובים ללשכת ראש-הממשלה" יש גם הסבר אחר: דגן ודיסקין הם פשוט אנשים טיפשים. אם מצרפים טענה זו לטענות של דגן ו/או דיסקין שנתניהו וברק אינם רציונאליים (ואולי לא כל-כך מאוזנים מבחינה נפשית) פירוש הדבר הוא שביטחוננו הלאומי תלוי בקבוצה של מנהיגים פוליטיים וצבאיים אי-רציונאליים ו/או טיפשים – ולא מהיום. מחשבה מבהילה: אולי כל אלה צודקים במה שהם אומרים זה על זה? האיש, שיועציו הביטחוניים טוענים שהוא חושב את עצמו למשיח, נחשף השבוע למבחן אישי גם בעקבות אירוע אחר. אביו, בן-ציון נתניהו, נפטר בגיל 102, כשהוא עדיין במלוא כוחותיו הרוחניים. בלוויה הציבורית הספיד אותו בנו בנימין. כצפוי, הוא נשא נאום שכולו קיטש. הבן פנה אל גופת אביו בגוף שני ("אתה לימדת אותי", "אתה עיצבת אותי") – מנהג וולגארי שאני מתעב אותו במיוחד. הוא גם ניגב את דמעותיו לעיני המצלמה. אין ספק שלאב הייתה השפעה גדולה על בנו. בן-ציון נתניהו היה פרופסור להיסטוריה, שכל חייו האינטלקטואליים התמקדו בנושא אחד ויחיד: האינקוויזיציה הספרדית, פרק טראומטי בהיסטוריה היהודית, שניתן להשוותו רק לשואה. בן-ציון נתניהו היה בעל השקפת ימנית קיצונית, שהאמין באופן כפייתי שהיהודים צפויים להשמדה בכל רגע, ושאסור להם על כן לבטוח בגויים. (הוא בז למנחם בגין, שהיה בעיניו רכרוכי מדי.) גישה אינטלקטואלית זו התחזקה בעקבות טראומה אישית: נפילת בנו יוני במבצע אנטבה. יוני פיקד על המבצע והיה החייל היחידי שנהרג בו. נראה שהערצת האב לבנו בנימין הייתה פחותה. הוא העיר פעם בפומבי שבנימין אינו מתאים להיות ראש-הממשלה, אך שהוא יכול להיות שר-חוץ טוב. זה נכון מאוד – אם רואים בשר-החוץ את איש-השיווק הראשי של המדינה. הבית שבו גדל "ביבי" לא היה רווי אושר. בן-ציון היה אדם ממורמר. כהיסטוריון לא התקבל מעולם על-ידי המושבה האקדמית בירושלים, שדחתה את התיאוריות שלו מכל וכל. (תיאוריה לדוגמה: שה"אנוסים" לא נרדפו על-ידי האינקוויזיציה מפני שדבקו בחשאי ביהדותם, אלא מתוך אנטישמיות בלבד. זאת הייתה התקפה על אחד המיתוסים היהודיים היקרים ביותר: שהאנוסים נשארו נאמנים לדתם ונשרפו על קידוש השם.) כשלא הוענקה לו פרופסורה באוניברסיטה העברית, היגרה המשפחה לארצות-הברית, שם גדל בנימין ואימץ לעצמו את השם בנימין גיתאי. האב לא סלח למימסד הישראלי מעולם. האגדה על ההיסטוריון הגדול העוסק בעבודת-הענק שלו היא שקבעה את המציאות בבית, תחילה בארצות-הברית ואחר-כך בירושלים. שלושת הבנים הסתובבו בבית על בהונות הרגליים כדי שלא להפריע לאדם הדגול. אסור היה להם לעשות רעש או להזמין ידידים. כל אלה עיצבו את אופיו ואת תפיסתו של "ביבי" – האיום בהשמדה לאומית בכל רגע, הדוגמה של האב הלאומני-קיצוני, הצל של האח המוערך יותר ממנו. כאשר בנימין נתניהו מדבר עכשיו בלי סוף על "שואה שנייה" ועל תפקידו ההיסטוריה למנוע אותה, אין זה רק טכסיס להסחת הדעת מן הבעיה הפלסטינית או למען שרידותו הפוליטית. הוא באמת מאמין בזה. מחשבה מבהילה! התמונה שמקבלת מזה חופפת את התמונה שצייר דיסקין: אדם המשועבד באופן כפייתי לסיוט "השואה השנייה", המנותק מן המציאות, הרוחש אי-אמון לכל הגויים, המנסה ללכת בעקבותיו של אב קיצוני ונוקשה. בסך הכול: אדם מסוכן מאוד בתפקיד של מנהיג לאומי בשעת משבר. זה מבנה האישיות של האיש שלפי כל הסקרים עומד לנחול ניצחון אדיר בעוד ארבעה חודשים, בבחירות. |