בפעם הראשונה סיפרתי את הבדיחה הזאת לקבוצה של גרמנים שביקרה בכנסת וביקשה להיפגש עם ח"כים יוצאי גרמניה, ואני ביניהם.

הם יצאו מגדרם לקלס ולשבח את ישראל, להלל את כל מעשינו ולגנות כל ביקורת על מדינת-ישראל, מתונה ככל שתהיה. זה היה ממש מביך, כי אחדים מאיתנו חברי-הכנסת מתחו ביקורת חריפה על מדיניות הממשלה בשטחים הכבושים.

בעיני, סוג זה של פרו-שמיות קיצונית אינה אלא אנטי-שמיות מוסווית. לשתיהן משותפת האמונה שהיהודים – ולכן גם ישראל – הם משהו מיוחד, ושאין למדוד אותנו באמות-המידה החלות על כל האחרים.

מה זה אנטישמי? מישהו השונא את היהודי מפני שהוא יהודי. הוא לא שונא אותו בגלל תכונותיו האישיות, אלא בגלל מוצאו. יהודי יכול להיות טוב או רע, נחמד או דוחה, עשיר או עני – היינו הך. יש לשנוא אותו על היותו יהודי.

זה נכון, כמובן, לכל סוגי הגזענות, ובכלל זה שנאת-נשים, שנאת-מוסלמים, שנאת-זרים ומה לא.

הגרמנים, כדרכם, שיטתיים קצת יותר מאחרים. המילה "אנטישמיות" הומצאה על-ידי גרמני (כמה שנים לפני שהומצאו המלים "ציונות" ו"פמיניזם"). האנטישמיות הייתה האידיאולוגיה הרשמית של גרמניה הנאצית. עכשיו האידיאולוגיה הגרמנית הרשמית היא פרו-שמיות, וגם היא קיצונית.

מונח נאצי אחר היה "זונדר-בהנדלונג", שפירושו "טיפול מיוחד". זאת הייתה הגדרה מכובסת למשהו מבחיל: הריגת אסירים ושבויים. אבל ל"טיפול מיוחד" יכולה להיות גם משמעות הפוכה: להעניק לאנשים או לארצות טיפול אוהד במיוחד, לא בגלל מעשיהם, אלא בגלל היותם יהודים.

אני לא אוהב את זה, אפילו כשזה לטובתי. אני שמח כשמשבחים אותי על משהו טוב שעשיתי, ואני מוכן שינזפו בי אם עשיתי משהו רע. אבל אני לא אוהב שישבחו (או יגנו) אותי מפני שנולדתי, במקרה, להורים יהודים.

וזה מביא אותי, כמובן, לגינטר גראס.

גילוי נאות: פגשתי אותו רק פעם אחת, כששנינו הוזמנו לוועידה של אגודת הסופרים "פן" בגרמניה. בהפסקה נפגשנו במסעדה טובה מאוד. סיפרתי לו בכנות, שאני אוהב את יצירותיו, ובמיוחד את ספרו האנטי-נאצי הנהדר "תוף הפח", ושגם פעילותו הפוליטית השמאלנית מוצאת חן בעיניי. זה הכול.

לא פגשתי אותו בעת ביקוריו בישראל. באחד מהם הוא קשר קשרים עם משוררת ישראלית ידועה.

עכשיו עשה גראס מעשה שלא ייעשה: הוא מתח ביקורת גלויה על מדינת-ישראל. גרמני!!!

התגובה הייתה אוטומטית. הודבקה לו מיד תווית של אנטישמי. ולא סתם אנטישמי, אלא נאצי מוסווה, שיכול היה בקלות להיות עוזרו של אדולף אייכמן. ולראייה: בגיל 17, לקראת סוף מלחמת-העולם השנייה, הוא גויס לוואפן-ס"ס, כמו רבבות צעירים אחרים. משום-מה, הוא הסתיר עובדה זו במשך עשרות שנים. היא הנותנת.

פוליטיקאים גרמנים וישראלים התחרו זה בזה בגידוף הסופר, כשהגרמנים עלו בקלות על הישראלים. אך את השיא השיג דווקא שר-הפנים שלנו, אלי ישי, שהכריז על גראס כעל "אישיות בלתי רצויה" ואסר על כניסתו לישראל לכל ימי חייו, לפחות.

ישי הוא עסקן מן הסוג הירוד, שלא כתב מימיו שורה שראוי לזכור אותה. הוא מנהיג מפלגה חרדית לא בזכות בחירות, אלא בזכות מינוי של הדיקטטור המפלגתי, הרב עובדיה יוסף. עכשיו מאשים אותו מבקר-המדינה במחדל נורא שהוביל לשריפת-הענק בכרמל. הקריירה שלו נתונה בסכנה. השיר של גינטר גראס הופיע בדיוק ברגע הנכון כדי להציל את עורו של שר-הפנים.

אז מה בכל זאת אמר גראס באמת? בשיר בן 69 שורות – למעשה כתב-פולמוס בצורה של שיר – תחת הכותרת "מה שצריך להיאמר", הוא תוקף את ישראל בעניין הפצצה האטומית.

התקפה-הנגד הפרועה התבססה כמעט כולה על הנחת-היסוד שאסור לגרמני למתוח ביקורת על ישראל בכל צורה שהיא.

הבה נתעלם מה"טענה" הזאת ונסתכל בשיר עצמו, ולא בהכרח כיצירת-מופת ספרותית.

אם מנתחים אותו בצורה הגיונית, האם הוא סביר?

גראס מניח שישראל מתכננת "מכה ראשונה" מונעת נגד איראן, מלחמה שבה "יימחק" העם האיראני. זה סביר רק אם, לדעת גראס, "המכה הראשונה" הישראלית תהיה התקפה בנשק גרעיני. עצם המושג "מכה ראשונה" שייך למילון של מלחמה גרעינית.

בהקשר זה הוא מגנה את ממשלת גרמניה על שהיא נותנת לישראל צוללת נוספת (שישית במספר) בעלת יכולת לשגר פצצה גרעינית. צוללות כאלה נועדות מטבען להנחית "מכה שנייה" מצד מדינה שנפגעה קשה על-ידי "מכה ראשונה". זהו בעיקרו נשק של הרתעה.

גראס מגנה את העובדה שגרמניה והעולם המערבי כולו אינם מעזים להזכיר בפה מלא שיש לישראל נשק גרעיני, ושלמעשה אסור "לקרוא לארץ המסוימת הזאת בשמה" בהקשר זה.

זה מביא אותו לקביעה ש"המעצמה האטומית ישראל מסכנת את שלום-העולם, השביר גם בלאו הכי".

כדי למנוע סכנה זו, הוא מציע ש"הפוטנציאל האטומי של ישראל והמתקנים האטומיים של איראן" יועמדו תחת פיקוח בינלאומי בלתי-מוגבל ותמידי, בהסכמת שתי הממשלות.

בסוף הוא גם מזכיר את הפלסטינים. רק בדרך זו, הוא אומר, יכולים הישראלים והפלסטינים, וכל תושבי "האזור מוכה-הטירוף הזה", לבוא אל המנוחה.

ובכן, לא נפלתי מהכסא כשקראתי את השיר. אפשר וצריך לבקר את אותו, אבל אין בו דבר המחייב גינוי קיצוני.

כפי שאמרתי קודם, אינני סבור שלגרמנים אסור למתוח ביקורת על ישראל. אין בשיר הזה דבר הקורא לדה-לגיטימציה של המדינה. להפך, גראס מכריז שהוא קשור לישראל. הוא מזכיר בפירוש את השואה כפשע בל יימחה. את האיראנים הוא מגדיר כ"עם המשועבד לרברבן בעל פה גדול".

ואולם, הרעיון של גראס שישראל עלולה "למחוק" את העם האיראני ב"מכה ראשונה" הוא הגזמה פרועה.

כבר כתבתי לא פעם שהבירבורים הישראליים והאמריקאיים על התקפה ישראלית על איראן אינם אלא חלק מהלוחמה הפסיכולוגית האמריקאית, שמטרתה להביא את מנהיגי איראן לוויתור על שאיפותיהם הגרעיניות. אין שום אפשרות שישראל תתקוף את איראן בלי הסכמה אמריקאית מפורשת מראש, ואין שום אפשרות שארצות-הברית תתקוף (או תניח לישראל לתקוף) בגלל התוצאות הרות-האסון: קריסת הכלכלה העולמית ומלחמה ארוכה ויקרה.

הבה נניח, רק למען הוויכוח, שממשלת ישראל אכן תחליט לתקוף את המתקנים הגרעיניים של איראן. גם אילו זה קרה, זה לא היה מביא ל"מחיקת" העם האיראני, כולו או חלקו. רק מטורף היה משתמש בפצצות גרעיניות למטרה זו. ונחשוב על מנהיגינו מה שנחשוב – מטורפים הם לא.

גם אילו הייתה לישראל (או אילו השיגה ישראל מאמריקה) פצצה גרעינית טקטית, בעלת עוצמה וטווח-פגיעה ממוקדים ומצומצמים, התגובה העולמית על השימוש בה תהיה קטלנית.

אגב, ממשלות ישראל שמרו על "עמימות" גרעינית לא מתוך רצונן החופשי. אילו יכלו, היו מנהיגינו מתפארים בעוצמתם הגרעינית בקולי-קולות. זו ארצות-הברית שמתעקשת על העמימות הישראלית, כדי שלא תיאלץ לעשות משהו בעניין זה.

על כן טענתו של גראס שישראל "מסכנת את שלום-העולם" מוגזמת במקצת.

אשר להצעתו הפוליטית של גראס להעמיד את המתקנים הגרעיניים של ישראל ושל איראן גם יחד תחת פיקוח בינלאומי – נראה לי שהיא ראוייה לשיקול. הקפאת המצב הקיים על-ידי שתי המדינות יכולה להיות רעיון לגמרי לא רע.

בסופו של דבר אנחנו זקוקים לאזור נקי לגמרי מנשק גרעיני כחלק משלום מרחבי כללי, שיכלול את ישראל, פלסטין, ארצות הליגה הערבית, תורכיה ואיראן.

אשר לגינטר גראס, אשמח לפגוש אותו שוב, הפעם במסעדה טובה בתל-אביב.