תוכן המסר הזה עשוי להפוך למצע החדש של תנועת-השחרור הפלסטינית.

פגשתי את מרואן לראשונה בשיא הימים מלאי-אופטימיות שלאחר אוסלו. הוא התגלה כנציג של דור פלסטיני חדש, דור של גברים ונשים שהגיעו לבשלות באינתיפאדה הראשונה.

ברגותי נמוך-קומה ובעל אישיות חזקה ובוטחת. כאשר פגשתיו, הוא היה כבר מנהיג ה"תנזים" ("ארגון"בערבית), תנועת הדור הצעיר של פת"ח.

נושא שיחתנו היה ארגון הפגנות ופעולות לא-אלימות אחרות, תוך שיתוף-פעולה הדוק בין הפלסטינים ותנועות-השלום הישראליות. היעד היה שלום בין מדינת-ישראל והמדינה הפלסטינית שתקום.

כאשר מת תהליך אוסלו אחרי רצח יצחק רבין ורצח יאסר ערפאת, מרואן וארגונו הפכו למטרה.

בזה אחר זה החליטו שלושת ראשי-הממשלה – בנימין נתניהו, אהוד ברק ואריאל שרון – לשים קץ לפתרון שתי-המדינות. במבצע "חומת מגן" הברוטאלי הותקפה הרשות הפלסטינית, נהרסו שרותיה ונאסרו פעיליה.

מרואן ברגותי הובא למשפט. נטען שהוא אחראי, כראש התנזים, לשורה של פיגועים בישראל. המשפט היה הצגה אומללה, שהתאימה יותר לזירה רומאית מאשר לתהליך משפטי. באולם הידהדו הצריחות של אנשי-הימין, שהציגו את עצמם כ"קרבנות הטרור". אנשי "גוש שלום" ערכו הפגנת-מחאה בבניין בית-המשפט, אך לא ניתן לנו להתקרב לאולם.

מרואן נידון לחמשה מאסרי-עולם. התצלום שלו באולם בית-המשפט, כשהוא מרים את ידיו הכבולות מעל לראשו, הפך לסמל פלסטיני לאומי. כאשר ביקרתי את משפחתו ברמאללה, תצלום זה היה תלוי על הקיר.

בבית-הסוהר הפך ברגותי מיד למנהיג של אסירי פת"ח. גם אנשי החמאס התייחסו אליו בכבוד. מנהיגי פת"ח וחמאס בכלא פרסמו ביחד כמה גילויי-דעת, שקראו להתפייסות ולאחדות פלסטינית. הם פורסמו מחוץ לכלא והתקבלו בהערכה ובהערצה.

(אגב, חברי משפחת ברגותי המורחבת ממלאים תפקיד חשוב בענייני פלסטין. הם שייכים לכל הפלגים, מן המתונים עד לקיצונים. אחד מהם הוא מוסטפה ברגותי, רופא העומד בראש מפלגה פלסטינית מתונה, שיש לו קשרים רבים בחו"ל. פגשתי אותו פעמים רבות בהפגנות, בבילעין ובמקומות אחרים. התלוצצתי פעם: תמיד כשאנחנו נפגשים אנחנו בוכים – בגלל הגז המדמיע. שרשי המשפחה בקבוצת כפרים מצפון לירושלים.)

כיום נחשב מרואן ברגותי למועמד הבולט לתפקיד מנהיג פת"ח ונשיא הרשות הפלסטינית אחרי אבו-מאזן. הוא אחד האישים המעטים שכל הפלסטינים, ובכללם אנשי החמאס, יכולים להתאחד סביבו.

אחרי נפילת גלעד שליט בשבי, כאשר הגיש חמאס את רשימת האסירים הפלסטינים ששחרורם נדרש תמורתו, הופיע ברגותי בראש הרשימה. זו הייתה מחווה נדירה, מכיוון שברגותי שייך לפלג המתחרה.

ממשלת-ישראל מחקה את שמו של מרואן מייד מהרשימה, והתעקשה בעניין זה עד הסוף. כאשר שוחרר שליט, מרואן נשאר בכלא. נראה שהוא נחשב למסוכן יותר ממאות אנשי החמאס עם "דם על הידיים".

מדוע?

ציניקנים יגידו: מפני שהוא רוצה בשלום. מפני שהוא דבק בפיתרון שתי-המדינות. מפני שהוא מסוגל לאחד את העם הפלסטיני למען המטרה הזאת. כל אלה סיבות טובות לנתניהו להחזיק אותו בכלא.

אז מה אמר מרואן השבוע לעמו?

ברור שעמדתו הוקשחה. יש להניח שכך קרה לעם הפלסטיני כולו.

הוא קורא לאינתיפאדה שלישית, התקוממות לא-אלימה של ההמונים, ברוח האביב הערבי.

המנשר של ברגותי מהווה דחייה ברורה של מדיניות אבו-מאזן, המקיים שיתוף-פעולה מוגבל אך חשוב מאוד עם שלטונות-הכיבוש הישראליים. מרואן דורש לנתק כל צורה של שיתוף-פעולה – צבאי, כלכלי או אחר עם שלטון הכיבוש.

מוקד שיתוף-הפעולה הוא התיאום היומיומי בין כוחות-הביטחון הפלסטיניים, שאומנו על-ידי האמריקאים, ושרותי-הביטחון הישראליים. תיאום זה גרם, למעשה, להפסקת הפיגועים בשטחים הכבושים ובישראל עצמה. הוא מבטיח את ביטחון ההתנחלויות.

מרואן קורא גם לחרם מוחלט על ישראל, מוסדותיה ומוצריה, בשטחים הפלסטיניים ובעולם כולו. על מוצרי ישראל להיעלם ממדפי החנויות בגדה המערבית, ובמקומם יש לקדם מוצרים פלסטיניים.

יחד עם זה קורא מרואן לשים קץ להצגת-השווא הקרויה "משא-ומתן לשלום". אגב, מונח זה לא נשמע עוד במקומותינו. תחילה הוחלף במונח "תהליך השלום", אחר-כך ב"התהליך המדיני", ובאחרונה כבר שמעתי דיבורים על "העניין המדיני". המילה הפשוטה "שלום" הפכה לטאבו, אצל כל אנשי-הימין ורוב אנשי-השמאל גם יחד. עכשיו זה רעל פוליטי.

מרואן רוצה להטביע חותם רשמי על סוף המשא-והמתן לשלום. לא עוד דיבורים על "החייאת התהליך המדיני", לא עוד התרוצצות של אנשים מגוחכים כמו טוני בלייר, לא עוד הכרזות חלולות של הילרי קלינטון וקתרין אשטון, לא עוד הצהרות חסרות-תוכן של ה"רביעייה". מכיוון שממשלת ישראל נטשה בבירור את פיתרון שתי-המדינות – אם בכלל אי-פעם קיבלה פיתרון זה באמת – הרי המשך קיום האשליה מזיק לעניין הפלסטיני.

במקום הצביעות הזאת, מציע מרואן לחדש את המאבק באו"ם. כשלב ראשון, על הפלסטינים לפנות שוב למועצת-הביטחון ולדרוש החלטה על קבלת פלסטין כמדינה-חברה. זה יכריח את ארצות-הברית להשתמש בווטו שלה. אחרי דחיית הבקשה הפלסטינית על-ידי מועצת הביטחון, בעקבות הווטו, יפנו הפלסטינים לעצרת הכללית. שם תתקבל ההחלטה על-ידי רוב מוחץ. היא לא תהיה מחייבת, אבל היא תפגין את התמיכה המאסיבית של משפחת-העמים בשחרור פלסטין ותבודד עוד יותר את ישראל (וארצות-הברית).

במקביל להצעות אלה מעלה מרואן שוב את דרישתו לאחדות, תוך שימוש בכוחו המוסרי להפעלת לחץ על פת"ח וחמאס.

לסכם את המסר של מרואן: הוא ויתר על כל תקווה להשגת המטרות הפלסטיניות באמצעות שיתוף-פעולה עם ישראל, וגם עם כוחות אופוזיציוניים בישראל. תנועת-השלום הישראלית כלל לא מוזכרת. "נורמליזציה" הפכה למילת-גנאי.

כל זה אינו חדש. אך כשזה בא מפי האסיר הפלסטיני מס' 1, גיבור ההמונים הפלסטיניים, המועמד הבולט לרשת את אבו-מאזן, פירושו פנייה לקו-פעולה מיליטנטי יותר, גם במהות וגם בסגנון.

מרואן נשאר שוחר-שלום – באחרונה הוא הבהיר זאת שוב כאשר הופיע בבית-משפט ישראלי והודיע שם לעיתונאים שהוא ממשיך לתמוך בפיתרון שתי-המדינות. הוא גם נשאר מחויב לאי-אלימות, אחרי שהגיע למסקנה שהפיגועים האלימים בעבר הזיקו לעניין הפלסטיני במקום להועיל.

ברגותי רוצה לעצור את ההידרדרות, שלא מרצון, של הרשות הפלסטינית במדרון של משת"פיות נוסח וישי, בשעה שההתנחלויות מתרחבות באין מפריע.

לא במקרה פירסם מרואן את המנשר שלו ערב "יום האדמה", תנועת-המחאה העולמית נגד הכיבוש.

"יום האדמה" הוא יום-השנה למאורע שאירע ב-1975. אזרחי-ישראל הערביים הפגינו נגד החלטת הממשלה להפקיע שטחי-אדמה עצומים מבעליהם הערביים בגליל ובאזורים אחרים. הצבא והמשטרה פתחו באש והרגו שישה מפגינים. (למחרת היום הנחנו – המשורר יב"י, הצייר דן קדר ואני – זרים על קברי הקורבנות, דבר שגרם לגל של שנאה וגידופים נגדנו, שכמותו חוויתי מאז רק לעתים רחוקות.)

יום-האדמה היה מאורע מכונן לאזרחים הערביים בישראל, והפך לאחר-מכן לסמל בעולם הערבי כולו. השנה איימה ממשלת-נתניהו לירות בכל מי שאך יתקרב לגבולות ישראל. יום-האדמה יכול להיות אות המבשר את האינתיפאדה השלישית, כדרישת מרואן.

בזמן האחרון גברה בעולם האדישות כלפי העניין הפלסטיני. נדמה שהכול שקט. נתניהו הצליח להסיח את תשומת-לב העולם מפלסטין לאיראן. אבל בארץ הזאת שום דבר אינו סטאטי. בעוד שלכאורה נדמה כאילו שום דבר אינו קורה, למעשה מתעבות ומתרחבות ההתנחלויות בשטחים הכבושים מול עיני הפלסטינים, עובדה הגורמת להעצמה של הזעם והתסכול וההתמרמרות שלהם.

המנשר של מרואן ברגותי מבטא את הרגשות של כל הפלסטינים בגדה המערבית ובעולם. כמו נלסון מנדלה בימי האפרטהייד בדרום-אפריקה, יתכן שהאיש היושב בכלא, מרואן ברגותי, חשוב מכל המנהיגים הפלסטיניים בחוץ.