דווקא הרבה מאוד.

ה"סבב" של השבוע, כפי שצה"ל קורא לזה, התאים לריטואל הרגיל, שהוא קבוע כמו טכס דתי.

זה התחיל בהריגתו ("חיסולו") של פעיל ("מחבל") פלסטיני ברצועת-עזה, שלא היה ידוע עד כה.

הפלסטינים השיבו במטר של טילים, שארך ארבע יממות. יותר ממיליון ישראלים, נשים וגברים, במקום לצאת לעבוד נשארו עם ילדיהם קרוב למקלט - במקרה הטוב שהיה להם מקלט - או במקרה הרע במרחב מוגן שאינו אלא חדר "בטוח" יחסית בדירתם. זה אחד מכול שמונה ישראלים, בדומה ל-10 מיליון גרמנים או 40 מיליון אמריקאים.

חלק מהטילים יורטו במעופם על-ידי שלוש הסוללות של "כיפת ברזל". ישראלים אחדים נפצעו ונגרם נזק חומרי מסוים. אף ישראלי אחד לא נהרג.

מטוסים ומזל"טים ישראליים תקפו את רצועת-עזה והרגו 26 פלסטינים.

אחרי ארבעה ימים ולילות זה הספיק לשני הצדדים, ומתווך מצרי השיג "תאהדיה" ("שקט" בערבית.)

הכול כרגיל.

מלבד הפרטים, כמובן.

הכול התחיל בהריגת אדם אחד, זוהייר אל-קיסי, מזכ"ל "הועדות העממיות". הוא הספיק למלא תפקיד זה חודשים אחדים בלבד.

"הוועדות העממיות" היא קבוצת התנגדות/טרור מישנית, השלישית בגודלה ברצועה. היא קיימת בצל החמאס, שלא לקח חלק בסבב הזה, והג'יהאד האסלאמי, שחש לעזרת ה"וועדות" ושיגר את רוב הטילים.

מספר השיגורים היווה הפתעה. במשך ארבע יממות שוגרו 200 טילים – ממוצע של 50 ביממה. 169 מהם נפלו בשטח ישראל. לא היה סימן שמלאי הג'יהאד נגמר. החמאס הוא, כמובן, ארגון הרבה יותר גדול, ויש לא מלאי הרבה יותר גדול. נראה שיש כעת ברצועה כמויות גדולות של טילים. המתוחכמים שבהם סופקו ברובם על-ידי איראן. אפשר רק לנחש איך הגיעו בדרך הארוכה.

יש להניח שבשטח חזבאללה בדרום לבנון יש מצבורים גדולים עוד יותר.

בצד השני (שלנו) נחלה "כיפת ברזל" הצלחה אדירה, מקור לגאווה גדולה לספקים, לצה"ל ולמדינה כולה.

מערכת מתוחכמת זו, תוצרת ישראל, עוררה תחילה ספק רב. בגלל הספק פועלות כעת רק שלוש סוללות, שכל אחת מהן מגינה על עיר אחת (באר-שבע, אשקלון, אשדוד). סוללה רביעית אמורה להיכנס לפעולה בקרוב.

המערכת אינה מיירטת כל טיל המשוגר לשטח ישראל – דבר שהיה עולה בהון עתק. במקום זה מחשבת המערכת עצמה אם ייפול הטיל בשטח ריק (ואז היא מתעלמת ממנו) או בשטח בנוי – כל זה בשניות. יותר מ-70% מאלה יורטו, הצלחה גדולה לכל הדעות.

העוקץ הוא שהטיל הפלסטיני עולה רק כמה מאות שקלים, ואילו טיל אחד של "כיפת ברזל" עולה 315.000 שקלים. במשך ארבעת הימים, הוצאנו 17.6 מיליון שקל על הטילים ששוגרו. כל זה נוסף על העלות הגבוהה מאד של הסוללות עצמן.

פעולות חיל-האוויר בשמי עזה עלו עוד כמה עשרות מיליונים – שעה אחת של טיסת מטוס-קרב עולה כמאה אלף שקל.

השאלה הראשונה שצריכה להישאל היא: האם כל זה היה כדאי?

בישראל נשאלת שאלה כזאת רק לעיתים נדירות מאוד. הציבור מאמין ש"אלה למעלה" יודעים מה שהם עושים.

האמנם?

זה הכול תלוי בנחיצות ההחלטה להרוג את אל-קיסי - אפילו מבחינתם של מי שמאמינים תועלת ב"חיסולים" כאלה.

אל-קיסי מילא את התפקיד של מנהיג "הוועדות העממיות" רק מאז שנהרג המנהיג הקודם בנסיבות דומות. אז נמצא בקלות מחליף, וכך יהיה גם הפעם. המחליף יכול להיות קצת יותר או קצת פחות מוכשר, אבל ההבדל יהיה קטן.

שר-הביטחון, אהוד ברק, נתן הסבר מאולץ, וקצת מוזר, להריגה. "(אל-קיסי) היה מראשי הוועדות העממיות ונדמה שעסק בהכנת פיגוע גדול. אינני יכול לומר עדיין אם פיגוע זה סוכל." נדמה. אינני יכול לומר: מלים חמקניות.

באופן בלתי-רשמי נאמר שאל-קיסי היה מעורב בשיגור חוליה מעזה לסיני, כדי לתקוף את ישראל משם. בשנה שעברה בוצע פיגוע כזה בגבול המצרי ליד אילת, וישראלים אחדים נהרגו. האשמה הוטלה על קודמו של אל-קיסי, והוא נהרג עוד לפני שהחלה החקירה.

אז האם היה כדאי בנסיבות האלה לסכן את חייהם של בני-אדם כה רבים, לשלוח מיליון בני-אדם למקלטים ולהוציא עשרות מיליוני שקלים?

הניחוש שלי הוא שאל-קיסי נהרג פשוט מפני שהייתה הזדמנות טובה לבצע "חיסול ממוקד" – יתכן שהתקבל מידע מדויק על תנועותיו ברגע מסוים.

מי החליט?

חיסולים ממוקדים מבוצעים על סמך מידע המתקבל מהשב"כ. למעשה, השב"כ הוא כל-יכול. הוא פועל כגוף אוסף-מידע, אחר-כך מעבד אותו, וגם שופט אותו ובסוף מחליט על ביצוע ההוצאה-להורג. אין ניתוח בלתי-תלוי של המידע, אין ערעור, אין שום תהליך משפטי בכלל. הטלת ספק בשיפוט השב"כ גובלת בבגידה. שום פוליטיקאי או עיתונאי לא היה מעז לעשות זאת, גם אילו היה רוצה – והוא בהחלט לא.

אחרי שהשב"כ החליט להרוג מישהו, העניין מובא לידיעת קומץ אנשים – ראש-הממשלה, שר-הביטחון, הרמטכ"ל, ואולי גם אלוף הפיקוד. אין במחליטים אדם בעל דעה עצמאית.

האם מישהו מאנשים אלה הציג את השאלות הרלוונטיות? מסופקני.

למשל: בנימין נתניהו מתפאר בהצלחתו האדירה בארצות-הברית, ולמעשה בעולם כולו, כאשר גרם לכך שכולם יעסקו בפצצה האיראנית (שעדיין אינה קיימת), ואילו העניין הפלסטיני נמחה לגמרי מהשולחן. והנה הוא מפעיל סיבוב חדש של לחימה המזכיר לכול שהעניין הפלסטיני חי ובועט, ושהוא יכול להתפוצץ בכל רגע. האם זה הגיוני אפילו מבחינת איש כמו נתניהו או איש כמו ברק?

היבט מדיני מעניין של ה"סבב" הזה הוא התפקיד שמילא בו – ובעצם, לא מילא – ארגון החמאס.

חמאס שולט ברצועת-עזה. ממשלת ישראל אמנם אינה מכירה רשמית בשלטון זה, אך היא בהחלט מטילה על חמאס את האחראיות לכל מה שקורה ברצועה - אם היה חמאס מעורב ואם לא.

עד כה נכנס חמאס ללחימה בכל פעם שישראל תקפה מטרות ברצועה. הפעם הוא נשאר מחוץ למאבק, וגם טרח להדגיש זאת בראיונות שנתן לטלוויזיה הישראלית.

מדוע? לחמאס קשר הדוק עם האחים המוסלמים, השולטים עכשיו בפרלמנט המצרי. מופעל על חמאס לחץ כבד להצטרף לממשלת-אחדות פלסטינית ולאש"ף. השתתפות בלחימה הייתה מסכנת מאמץ זה. מה גם שהג'יהאד קשור מאוד לאיראן, אויבת מצריים.

לכתבי הטלוויזיה שלנו יש מינהג מרגיז לסיים את כתבותיהם מהשטח במשפט באנאלי עד אימה. למשל, כתבה על תאונת-דרכים מסתיימת כמעט תמיד במלים: "...הוא (או היא) רצו בסך הכול להגיע הביתה בשלום!"

השבוע, כמעט כל הכתבות על סיום ה"סבב" בדרום הסתיימו במלים: "השקט חזר לדרום – עד הפעם הבאה!"

הכול מניחים שב"פעם הבאה" יהיה לטילים מעזה טווח הרבה יותר גדול, כך שיגיעו לפאתי גוש דן. והכול מקווים שטילי "כיפת ברזל" יצליחו עוד יותר.

עד אז, בדרום אין כל חדש.