מישהו – בדרך כלל האם הקשישה – פותח את הדלת. חיילים חמושים פורצים פנימה וגוררים את הקורבן ממיטתו. הם זורקים אותו על הרצפה לעיני אשתו וילדיו (או הוריו ואחיו), חובשים את עיניו, אוזקים את ידיו מאחורי גבו, וגוררים אותו לג'יפ. הקורבן יכול להיות בן 15 או בן 70 או בן כל גיל אחר.

אחרי כמה ימים של חקירות, עם או בלי "לחץ פיסי מתון" (כפי שהגדיר זאת שופט עליון אנין-נפש), ואם אין הודאה מספקת, העציר מושם ב"מעצר מנהלי", שיכול להימשך שישה חודשים, ושניתן להאריכו שנים על גבי שנים. הפיקוח השיפוטי הוא בדיחה. לעציר לא נאמר במה הוא מואשם ומי המאשים. העדויות חסויות ולא מראים אותן לעציר או לפרקליטו.

במרוצת שנות הכיבוש, רבבות פלסטינים חוו את החוויה הזאת. כעת נמצאים כ-300 בני-אדם במעצר מנהלי, לצד כרבבת אסירים שנשפטו בבתי-המשפט הצבאיים והאזרחיים.

עכשיו אחד מהם אמר: די!

חדר עדנאן נעצר כמה פעמים בעבר.

הפעיל בן ה-34 מהכפר עראבה ליד ג'נין פעיל בארגון הג'יהאד האסלאמי מאז שהיה סטודנט באוניברסיטת ביר-זית. הוא עלה לצמרת הארגון בגדה המערבית. הוא בעל זקן שחור ארוך במיוחד.

הג'יהאד האסלאמי הוא הקיצוני שבין הארגונים הפלסטינים החשובים. עדנאן תמך בפומבי, לעיני המצלמות, בהתנגדות מזוינת. הוא קרא במפורש לפלסטינים צעירים לשים עליהם חגורות-נפץ ולבצע פיגועי התאבדות בישראל.

זמן רב סומן עדנאן על-ידי שלטונות הכיבוש מצד אחד, ומהצד שכנגד על-ידי שרותי-הביטחון של הרשות הפלסטינית, שכן הוא האשים אותם בשיתוף פעולה עם האויב הישראלי ובציות לפקודותיו.

כאשר נעצר שוב בדצמבר, הוא דרש להעמידו לדין או לשחררו. כשזה לא נעשה, הכריז על שביתת-רעב.

בדרך כלל, שביתת-רעב הנמשכת 28 יום נחשבת לארוכה מאוד. עדנאן שבת 66 יום, ויתכן שזה שיא עולמי, חוץ מאשר השביתה של לוחם-השחרור (או ה"טרוריסט") האירי שמרגרט תאצ'ר נתנה לו למות. אם שביתת-רעב נמשכת 70 יום, המוות כתוצאה מכך כמעט בטוח.

בסוף הועבר עדנאן לבית-החולים בצפת, שם שכב כשהוא כבול בשתי רגליו ובאחת מידיו למיטתו, אף שכבר לא יכול היה כמעט לעמוד. שביתתו משכה תשומת-לב עולמית. בישראל, אזכור השביתה בתקשורת היה מזערי, אך ארגוני שלום וזכויות-האדם תמכו בה. "רופאים לזכויות האדם", ארגון ישראלי שנוסד לפני שנים על-ידי הפסיכיאטרית רוחמה מרטון, הנהיג את המאבק. כלי-התקשורת החשובים בעולם, וביניהם "ניו-יורק טיימס", דנו בעניין שביתת-הרעב בהרחבה.

דיפלומטים ואנשי-ביטחון ישראליים התחילו להיבהל. אי-אפשר היה לנבא מה היה קורה אילו צם עדנאן עד מוות. ניתן היה לצפות למהומות נרחבות בשטחים הכבושים, אולי למקרי מוות נוספים. העצירים והאסירים הפלסטיניים בבתי-הכלא היו עלולים להכריז על שביתת-רעב כללית, וזה היה עלול להדביק את האוכלוסייה בחוץ. התקשורת העולמית הייתה משווה את ישראל לסוריה ואיראן. גרוע מזה, העולם היה מתחיל להתעניין בעצם הנוהל של מעצר מינהלי.

לכן בלע הממסד הפוליטי והביטחוני את גאוותו והציע פשרה: אם עדנאן יפסיק את שביתת-הרעב, הרשויות לא יאריכו את צו המעצר מעבר לתוקפו הנוכחי, שיסתיים באפריל.

עדנאן, שכבר הפך לגיבור לאומי, הסכים. הוא השיג את מטרתו העיקרית: למשוך תשומת-לב לנוהל עצמו.

המעצר המנהלי אינו המצאה ישראלית. ירשנו אותו מהמנדט הבריטי, כחלק מתקנות החירום שיעקב שמשון שפירא, לימים שר-המשפטים, אמר עליהן שהן "גרועות מהחוקים הנאציים". כאשר קמה מדינת-ישראל, התקנות הושארו בתוקפן או הוחלפו בחוקים זהים "תוצרת ישראל".

כול ראשי שרותי-הביטחון טענו שהמעצר המנהלי חיוני למלחמה בטרור.

אפשר להדגים את נקודת-ההשקפה שלהם במקרה שהייתי מעורב בו. בימי כהונתי כעורך הראשי של "העולם הזה", נעלם עיתונאי ערבי-ישראלי – נקרא לו אחמד – שעבד במהדורה הערבית של השבועון. כאשר חיפשנו אחריו נודע לנו שהוא מוחזק במעצר מנהלי. מכיוון שהייתי אז חבר-כנסת, הורשה לי לדבר עם אחד מראשי השב"כ, שגילה לי בסוד את סיבות המעצר.

הסתבר שהשב"כ תפס איש-פת"ח שנשלח מירדן ושנשא עימו מסר לשני ערבים תושבי ישראל, שהתבקשו להקים תאים של פת"ח במדינה. באותה עת נחשב פת"ח לארגון-טרור מסוכן. אחמד היה אחד משני הנמענים.

"אגיד לך בכנות," אחר לי איש השב"כ, "אין לנו מושג אם האיש שלך הוא מחבל או שנבחר על-ידי פת"ח בירדן באופן סתמי. אין לנו עדות שתעמוד בבית-המשפט. מובן שאיננו יכולים לגלות בבית-המשפט שתפסנו את השליח. אבל אנחנו גם לא יכולים לשחרר את אחמד, מפני שהוא יכול להיות מחבל מסוכן. מה היית אתה עושה במקומנו, אילו הייתה מוטלת עליך האחריות הרובצת עלינו?"

למען האמת, אינני נהנה מהרעיון שמתאבד יפוצץ אותי לרסיסים. אך עניתי שבנסיבות הנתונות, צריך לשחרר את אחמד מיד.

בכל זאת הוחזק האיש בכלא במשך חודשים ארוכים. כאשר שוחרר, הוא היגר לאמריקה. יתכן מאוד שזה היה תנאי לשחרורו.

כבר סיפרתי על מקרה שונה, שנגע בי במישרין. למדתי ממנו מהי הסכנה הטמונה בנוהל פסול זה.

בראיון הנרחב הראשון שנתן מנחם בגין אחרי שהגיע לשלטון ב-1977, הוא גילה ש-20 שנה לפני כן פנה הממונה על שרותי-הביטחון, ישראל הראל ("איסר הקטן"), לראש-הממשלה דויד בן-גוריון והציע לשים אותי במעצר מנהלי בתור מרגל סובייטי. איסר שנא אותי שנאה פתולוגית, ולימים אף כתב על זה ספר שלם.

הטענה הייתה מגוחכת לגמרי, מכיוון שמעולם לא הייתי קומוניסט, ואפילו לא מרכסיסט. עוד לפני שארתור קסטלר כתב את ספרו "אפלה בצהריים", אני – הייתי אז כבן 15 – הגעתי למסקנה שמשהו מאוד-מאוד לא בסדר במשטר המאשים את רוב מייסדיו בריגול למען האויב. לימים, בכל פעם שהוזמנה משלחת ישראלית למוסקבה, הקג"ב מחק את שמי מרשימת המוזמנים. (צופי סידרת הטלוויזיה הבריטית המצוינת "ספוקס" יבינו מיד כי אלה הם בדיוק סימני-ההיכר של מרגל-על.)

בן-גוריו לא היה מגדולי מעריציי. במלים פשוטות: הוא תיעב אותי. אולם הוא גם היה פוליטיקאי משופשף וחשש שמעצרי יהפוך לשערורייה לאומית. לכן הוא אמר לאיסר הקטן לפנות למנחם בגין, אז ראש מפלגת-האופוזיציה הגדולה ביותר, ולבקש את תמיכתו לפני שיעצור אותי.

בגין אמר לו: "אם יש לך הוכחות, אנא הראה לי אותן. אם אין לך, אני אלחם בזה בכל כוחי." בן-גוריון ויתר על הרעיון, ובגין שלח אלי את חברו הנאמן ביותר, יעקב מרידור, כדי להזהיר אותי בסודי-סודות.

אילו היה בגין תומך במעצרי, מי היה מטיל ספק בכך שיש לשב"כ הוכחות חותכות לבגידתי? קולי היה נאלם ו"העולם הזה" היה נעלם.

במדינה דמוקרטית אין מקום למעצר מנהלי, ואפילו לא למשפטים שבהם נשלל מהנאשם ומפרקליטיו לראות את העדויות החיוניות הדרושות להגנתם. צריכות להיות שיטות אחרות כדי להגן על מודיעים ומקורות-מידע אחרים. למשל, אפשר לדרוש מהנאשמים במשפטים כאלה לבחור להם פרקליטים בעלי סיווג בטחוני מיוחד. כך נעשה, אגב, במשפט הביטחוני הרגיש ביותר, זה של מרדכי ואנונו, חושף הסודות האטומיים.

במקרה של חלד עדנאן, העסקה חושפת את חוסר-האחריות של השיטה. אם עדנאן הוא כל-כך מסוכן עד שהיה צורך לכלוא אותו ללא משפט, מדוע שוחרר? ואם לא היה כל-כך מסוכן, מדוע נעצר מלכתחילה?

בסופו של דבר יצר עדנאן פרדוקס לעצמו ולחבריו.

במרכז תורתו של הג'יהאד האסלאמי עומדת הקביעה שיש להילחם בכיבוש הישראלי באלימות הקיצונית ביותר. אי-אלימות היא, לדעתם, שטות. גרוע מזה, זוהי כניעה, אם לא בגידה. הג'יהאד האסלאמי מאשים עכשיו את חמאס בנטייה לאמץ דרך זו.

שביתת-הרעב היא שיא, זוהי פסגת אי-האלימות. גאנדי השתמש בשביתת-הרעב לעיתים קרובות. הוא בטח בה וסמך על עוצמתה המוסרית.

ההישג של חלד עדנאן מאשר זאת בדיוק: זהו ניצחון מזהיר לאי-האלימות.