הפעם, הסיבה היא תמימה למדי: הטיולים המאורגנים של תלמידי בתי-ספר במערת המכפלה, המקום שבו קבורים – כביכול – אבותינו הקדמונים.

העיר חברון הייתה צריכה להיות סמל לאחווה ולפיוס. העיר קשורה לדמותו האגדתית של אברהם, האב המשותף לעברים ולערבים כאחד. אכן, השם עצמו מסמל ידידות: השם העברי חברון בא מהשורש "חבר", והשם הערבי, אל-חליל, פירושו "ידיד". שני השמות בשתי השפות מתארים את אברהם כידיד אלוהים.

הבן הבכור של אברהם, ישמעאל, בן הפילגש הגר, נשלח למדבר למות כאשר נולד יצחק, בנה של שרה. ישמעאל, אבי הערבים, ויצחק, אבי העברים, היו אויבים, אבל כאשר מת אביהם, הם התאחדו והתפייסו. כפי שנאמר (בראשית, כ"ה): "ויגווע וימת אברהם בשיבה טובה, זקן ושבע, וייאסף אל עמיו. ויקברו אותו יצחק וישמעאל בניו אל מערת המכפלה..."

בדורות האחרונים יצא לחברון שם שונה מאוד.

קהילה יהודית קטנה חייתה שם מאות שנים בשלום ובאחווה עם התושבים המוסלמים. אך ב-1929 קרה משהו נורא. קבוצה של קנאים יהודים גרמה לתקרית, כאשר ניסתה לשנות את הסטאטוס קוו העדין ליד הכותל המערבי בירושלים. בכל הארץ פרצו מהומות דתיות. בחברון טבחו מוסלמים 59 יהודים, גברים, נשים וטף, מאורע שטבע סימן בל-יימחה בזיכרון היהודי. (פחות ידועה העובדה ש-263 יהודים ניצלו באותו יום אומלל על-ידי שכניהם הערביים.)

זמן קצר אחרי כיבוש חברון במלחמת ששת-הימים הסתננה בדרכי-עורמה קבוצה של קנאים יהודים לחברון והקימה בה את ההתנחלות היהודית הראשונה. היא גדלה והפכה לקן של קיצונים, וביניהם פאשיסטים גמורים. אחד מהם היה הרוצח ברוך גולדשטיין, שטבח 29 מוסלמים בשעת תפילתם במערת המכפלה (שאיננה מערה כלל, אלא בניין דמוי-מבצר שנבנה, אולי, על-ידי המלך הורדוס.)

מאז הקמת ההתנחלות אין סוף לצרות בין 500 המתנחלים, הנהנים מהגנת הצבא, ו-165,000 התושבים הערבים, הנתונים לגמרי לחסדיהם, ללא זכויות אזרח וללא זכויות אדם בכלל.

אילו נשלחו התלמידים לשם כדי להקשיב לשני הצדדים וללמוד משהו על הפנים הרבות של הסכסוך, זה היה טוב. אך לא זאת כוונתו של שר-החינוך, גדעון סער.

אישית, סער הוא אדם טוב. עובדה, הוא התחיל את דרכו ב"העולם הזה". אולם הוא איש-ימין קיצוני, המאמין שתפקידו הוא לטהר את ילדי ישראל מהליברליזם הקוסמופוליטי הרקוב שבו שקועים, לדעתו, מוריהם, ולהפכם לפטריוטים נאמנים ואחידים, המוכנים למות למען המולדת. שר-החינוך שולח קציני-צבא לכיתות, דורש שהמורים ישתלו בראש התלמידים "ערכים יהודיים" (כלומר,לאומנות דתית) גם בבתי-הספר החילוניים, ועכשיו הוא רוצה לשלוח אותם לחברון ולמקומות אחרים כדי להעמיק את "שורשיהם היהודיים".

הילדים הנשלחים לשם רואים את מערת-המכפלה "היהודית" (שהייתה במשך 1300 שנה מסגד מוסלמי), את המתנחלים ואת הרחובות שהתרוקנו מערבים, ומקשיבים לדברי-ההטפה של מדריכים לאומניים. אין מגע עם ערבים, אין צד שני, אין אחרים.

כאשר מנהל בית-ספר מרדני אחד הזמין את חברי "שוברים שתיקה", ארגון של חיילים-לשעבר המתעד את הנעשה בשטחים הכבושים, כדי שילוו את התלמידים ויראו להם את הצד השני של המטבע, המשטרה התערבה ומנעה את הביקור. עכשיו חתמו כמאתיים מורות ומורים על מחאה רשמית נגד המיזם כולו ודרשו את ביטולו.

סער נסער. כשעיניו בורקות מאחורי משקפיו היא גינה את המורים בלהט. האם נניח לבוגדים כאלה לחנך את ילדינו היקרים?

כל זה מזכיר לי את רחל אשתי. יתכן שכבר סיפרתי את הסיפור בעבר. אם כך, אני מבקש סליחה. אני פשוט לא יכול להתאפק מלספר אותו שוב.

רחל הייתה במשך שנים רבות מורה של כיתות א' וב'. היא האמינה שלאחר מכן כבר לא ניתן לעשות דבר כדי לעצב את אופיו של אדם.

כמוני, אהבה גם רחל את התנ"ך – לא כספר קדוש ולא כספר היסטוריה (הוא רחוק מאוד מלהיות כזה) אלא כיצירה ספרותית יחידה במינה, יפה מכל אחרת.

המקרא מספר לנו איך קנה אברהם האגדתי את מערת-המכפלה כדי לקבור את שרה אשתו. זהו סיפור נפלא, ורחל, כדרכה, הפכה אותו למחזה בכיתה. שיטה זה לא רק הפיחה חיים במלים הכתובות, אלא גם אפשרה לה לדחוף קדימה ילדות וילדים ביישנים, חסרי ביטחון עצמי. כאשר נבחרו אלה לתפקידים חשובים באחד המחזות המאולתרים האלה, רכשו ביטחון עצמי והתחילו לפרוח. אצל אחדים מהם זה ממש שינה את חייהם (כפי שהודו לפניי כעבור עשרות שנים.)

התנ"ך (בראשית כ"ג) מספר ששרה מתה בשיבה טובה - "מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנה...בקריית-ארבע, היא חברון בארץ כנען". וכך מסופר: "ויקם אברהם מעל פני מתו וידבר אל בני-חת לאמור: גר ותושב אנוכי עימכם, תנו לי אחוזת-קבר עימכם ואקברה מתי מלפניי." בני-חת השיבו לו: "שמענו אדוני, נשיא אלוהים, אתה בתוכנו, במבחר קברינו קבור את מתך. איש ממנו את קברו לא יכלה ממך מקבור מתך!"

אבל אברהם השתחווה לעם-הארץ וביקש שאחד מהם, עפרון בן-צוהר, "ייתן לי את מערת-המכפלה אשר לו אשר בקצה שדהו, בכסף מלא יתננה לי בתוככם לאחוזת-קבר." עפרון הציע לאברהם לקחת את השדה בחינם, אך אברהם התעקש לשלם. בסוף נענה עפרון ואמר: "אדוני שמעני ארץ - ארבע מאות שקל כסף בינך וביני מה הוא?"

הילדים שיחקו את המעמד כראוי, כשילד בן 7, בעל זקן ארוך, משחק את תפקידו של אברהם, ואחר את תפקיד עפרון. שאר הכיתה שיחקו את אנשי חברון, שהיו עדים למשא-ומתן כדרישת אברהם.

רחל הסבירה לילדים שזוהי שיטה עתיקה של ניהול עסקים. לא באים ישר לגועל-נפש, לעניין הכסף, אלא מחליפים תחילה דברי נימוסים נעימים, מציעים את הסחורה כמתנה ומסרבים, ורק בסוף מגיעים בהדרגה למחיר. היא הוסיפה שנוהג תרבותי זה קיים עד היום בעולם הערבי, ובמיוחד אצל הבדואים, גם בישראל. זאת הייתה תגלית לילדים, שמן הסתם לא שמעו מעולם מילה טובה על ערבים.

לאחר-מכן שאלה רחל את המורה של הכיתה המקבילה איך לימדה את הפרק."מה זאת אומרת," השיבה המורה, "אמרתי להם את האמת, שהערבים תמיד משקרים ומרמים. אם רצה עפרון 400 משקל, למה לא אמר זאת מלכתחילה, במקום להעמיד פנים כאילו הוא מוכן לתת את השדה במתנה?"

אילו יכלו מורים כמו רחל לקחת את תלמידיהם לחברון ולהראות להם את כול גווניה, את שוק-התבלינים הערבי והסדנאות לייצור הזכוכית הכחולה האופיינית לעיר, זה היה נפלא. אילו יכלו הילדים לדבר עם יהודים וערבים, גם עם הקנאים בשני הצדדים, זה יכול היה להיות חינוכי מאוד. אילו יכלו לבקר אצל קברי האבות (שלדעת רוב המדענים הרציניים הם למעשה קברים של שייח'ים מוסלמים), שהם קדושים למוסלמים וליהודים גם יחד, זה יכול היה להעביר מסר חינוכי מאוד חשוב. רוב הישראלים אינם יודעים כלל שאברהם מוזכר בקוראן כנביא.

לפני שהמלך דויד המיתולוגי (שגם הוא נחשב באסלאם כנביא) כבש את ירושלים והפך אותה לבירתו, הייתה בירתו חברון. העיר, ששוכנת בגובה 930 מ' מעל פני הים, נהנית מאוויר צח להפליא ומזג-אוויר מצוין בקיץ ובחורף.

הפרשה כולה מחזירה אותי לעניין הקרוב ללבי זה שבעים שנה: הדרישה שכל תלמידי בתי-הספר בישראל, יהודים וערבים, ילמדו את ההיסטוריה של הארץ.

זה נשמע כדבר מובן מאליו, אבל זה לא כך. רחוק מזה. ילדים ערבים בישראל לומדים היסטוריה ערבית, המתחילה עם לידת האסלאם במכה הרחוקה. ילדים יהודיים לומדים היסטוריה יהודית, שנעדרה מהארץ במשך כמעט 2000 שנה. פרקים רבים בהיסטוריה של הארץ אינם ידועים לאחד הצדדים, וגם לשניהם. תלמידים יהודיים אינם יודעים דבר על הממלוכים, וכמעט שום דבר על הצלבנים (מלבד שהם טבחו יהודים בגרמניה בדרכם לארץ). תלמידים ערביים יודעים אך מעט על הכנענים ועל המכבים.

לימוד ההיסטוריה של הארץ בשלמותה, ובכללה הפרקים היהודיים והערביים, היה יוצר תפיסה מאוחדת, מקרב את שני העמים זה לזה ומקל על השגת שלום והתפייסות. אך זה רחוק היום כמו שהיה לפני 40 שנה, כאשר העליתי את הרעיון בפעם הראשונה בכנסת, דבר שהנחיל לי את הכינוי "הממלוך" בפי שר-החינוך של אז, איש מפא"י זלמן ארן. (בעניין זה, אגב, הייתה הסכמה ביני ובין רחבעם זאבי, איש הימין הקיצוני.)

באווירה אחרת יכלה חברון להיות מה שראוי היה שתהיה: עיר מרתקת, קדושה לשני העמים, העיר הקדושה השנייה ליהודים (אחרי ירושלים), ואחת מארבע הערים הקדושות למוסלמים (עם מכה, מדינה וירושלים). עיר רבת-יופי, ללא קנאים משני העמים, עיר שיש בה סובלנות הדדית, עיר נהדרת לטיולים מאורגנים של תלמידי בתי-ספר!