יתכן מאוד שזה נכון לגבי כל מדינה, מאז שקמה הדמוקרטיה המודרנית. אך נראה שבישראל זה עוד יותר נכון מאשר במדינות אחרות. (ליצן יכול לטעון שלארצות-הברית אין מדיניות-חוץ, יש לה רק מדיניות-הפנים של ישראל.)

כדי להבין את מדיניות-החוץ שלנו, עלינו להסתכל במראה. מי אנחנו? איך נראית החברה שלנו?

במערכון קלאסי המוכר לכל ישראלי ותיק, עומדים שני ערבים על חוף הים ומסתכלים בסירה המביאה חלוצים יהודים מרוסיה. "יחרב ביתכ!" הם מקללים.

בתמונה השנייה, אותם שני האנשים, הפעם חלוצים יהודים מרוסיה, עומדים באותו המקום ומקללים ברוסית סירה המלאה בעולים מתימן.

בתמונה הבאה, שני תימנים מקללים את הפליטים הגרמנים הבורחים מהנאצים. אחר-כך, שני יהודים גרמנים מקללים את העולים ממרוקו. בשעתו, זאת הייתה התמונה האחרונה. עכשיו ניתן להוסיף שני מרוקאים המקללים את העולים מברית-המועצות לשעבר, ואחר-כך שני עולים מרוסיה המקללים את העולים החדשים ביותר: היהודים מאתיופיה.

יתכן שזה נכון לגבי כל ארצות-ההגירה, מארצות-הברית עד אוסטרליה. כל גל חדש של עליה מתקבל על-ידי הגל הקודם בלעג, בבוז ואף בעוינות. (כשהייתי ילד, שמעתי לא אחת מפי ותיקים: "תחזרו להיטלר!")

בכל זאת, המיתוס השליט היה "כור ההיתוך". כל העולים ייזרקו לכור הזה, שיטהר אותם מכל התכונות ה"גלותיות". הם ייצאו ממנו כאומה אחת ומלוכדת.

המיתוס הזה מת מזמן. ישראל היא כעת מעין פדרציה של כמה גושים דמוגרפיים-תרבותיים, השולטים בחיינו החברתיים והפוליטיים.

יש חמש קבוצות בולטות: (1) האשכנזים; (2) המזרחיים, הנקראים גם "ספרדים"; (3) הדתיים, חלקם אשכנזים וחלקם מזרחים; (4) ה"רוסים" שבאו מכל ארצות ברית-המועצות לשעבר; (5) האזרחים הערבים-פלסטינים.

מובן שזוהי הצגה סכמטית. אף אחד מהגושים האלה אינו הומוגני לגמרי. לכל גוש יש גושי-משנה. שולי הגושים חופפים, ויש נשואי-תערובת – אך באופן כללי, תמונה זו נכונה. המגדרים אינם חשובים בהקשר זה.

המערכת הפוליטית משקפת את החלוקה הזאת כמעט באופן מדויק. מפלגת-העבודה הייתה, בימי השיא שלה, המכשיר העיקרי של העוצמה האשכנזית. שרידיה, יחד עם קדימה ומרצ, הם עדיין מבצרים אשכנזיים. מפלגתו של אביגדור ליברמן מורכבת כמעט כולה מרוסים. יש שלוש או ארבע מפלגות דתיות. יש שתי מפלגות ערביות טהורות, בתוספת המפלגה הקומוניסטית שגם היא, ברובה, ערבית. הליכוד מייצג את רוב הציבור המזרחי, למרות שכמעט כל מנהיגיו אשכנזים.

היחסים בין הגושים מתוחים לעיתים קרובות. זה עתה סערה המדינה כולה מפני שבעלי-בתים בקריית-מלאכי הדרומית, שכמעט כולה מזרחית, חתמו על התחייבות שלא למכור דירות לאתיופים – ואילו בצפת הצפונית הורה הרב המקומי לצאן-מרעיתו לא להשכיר דירות לערבים.

אך מלבד התהום שבין היהודים והערבים, הבעיה העיקרית היא השנאה שרוחשים המזרחיים, הרוסים והדתיים – כולם יחד וכל אחד מהם לחוד - למה שנקרא בפיהם "העילית האשכנזית".

מכיוון שהם היו העולים הראשונים שבאו ארצה, שולטים האשכנזים ברוב עמדות-הכוח בחברה - הפוליטיות, הכלכליות, התרבותיות ועוד ועוד. בדרך כלל הם שייכים לשכבות המבוססות, בעוד שהמזרחיים, החרדים, הרוסים והערבים שייכים ברובם לשכבות החברתיות-כלכליות הנמוכות.

למזרחיים יש טענות רבות ומרות כלפי האשכנזים. הם מאמינים – ולא בלי צדק – שהם הושפלו וקופחו מאז יומם הראשון בארץ, ושזה נמשך גם עכשיו, למרות שאחדים מהם הגיעו לעמדות פוליטיות וכלכליות בכירות. לפני כמה ימים גרם מנהל בכיר באחד המוסדות הכלכליים החשובים ביותר לשערורייה, כאשר טען ש"הלבנים" (קרי: האשכנזים) שולטים בבנקים, בבתי-המשפט ובתקשורת. הוא פוטר מיד, וזה גרם לשערורייה נוספת.

הליכוד עלה לשלטון ב-1977. מאז הוא נשאר בשלטון, בהפסקת קצרות. אך רוב אנשי הליכוד עדיין מרגישים שהאשכנזים שולטים במדינה ושהם נותרו מאחור. כעבור 34 שנים מצדיקים עכשיו הח"כים של הליכוד את הגל העכור של חוקים אנטי-דמוקרטיים בסיסמה "אנחנו צריכים להתחיל לשלוט!"

המערכת כולה מזכירה לי מגרש-בנייה בחו"ל, המוקף בגדר גבוהה של קרשים. קבלן ממולח השאיר בקרשים כמה חורים, כדי שעוברים-ושבים יוכלו להציץ פנימה ולספק את סקרנותם. בחברה שלנו, כל הגושים מרגישים שהם "בחוץ" ומסתכלים פנימה, כשהם מקנאים ב"עילית האשכנזית" בפנים, הנהנית מכל טוב. הם שונאים כל מה ששייך, לדעתם, ל"עילית" – בית-המשפט העליון, התקשורת, ארגוני זכויות-האדם, ובעיקר מחנה-השלום. כל אלה מכונים "שמאלנים" – מילה הקשורה, למרבה הפלא, ל"עילית".

איך הפכה המילה "שלום" שם-נרדף לאשכנזים?

זוהי אחת הטרגדיות של המדינה.

במשך הרבה מאות שנים חיו יהודים בארצות האסלאם. מעולם לא חוו שם את מעשי-הזוועה שהיו מנת-חלקם של היהודים באירופה הנוצרית, אכולת האנטישמיות. העוינות המוסלמית-יהודית החלה רק עם עליית הציונות והמאבק על הארץ.

כאשר התחילו היהודים מארצות האסלאם להגיע בהמוניהם לישראל, הם הביאו איתם את תרבותם, שהייתה חלק מהתרבות הערבית. אולם החברה שקיבלה אותם בארץ רחשה בוז עמוק לכל דבר ערבי. נאמר שהתרבות המזרחית היא "פרימיטיבית", שהתרבות האמיתית היא אירופית. זיהו אותם עם המוסלמים "הרצחניים". על כן נדרשו העולים המזרחיים להיפרד מתרבותם, ממסורתם, מהמבטא שלהם, מזיכרונותיהם ומהמוסקה שלהם, כתנאי לקבלתם לחברה הישראלית. כדי להוכיח עד כמה שהפכו לישראלים אמיתיים, היה עליהם גם לשנוא את הערבים.

בכל המדינות שיש בהן יותר מאומה אחת, אנשי השכבה הכי מקופחת של האומה השלטת הם גם האויבים הקיצוניים ביותר של המיעוטים הלאומיים. השתייכותם לגזע-האדונים היא, לעיתים קרובות, מקור-הגאווה היחידי שנותר להם. התוצאה היא גזענות שלוחת-רסן ושנאת-זרים מהסוג הקיצוני ביותר.

זוהי אחת הסיבות של משיכת המזרחיים לליכוד, המצטיין בהתנגדות לשלום ובשנאת הערבים. יתר על כן, מכיוון שהליכוד בילה עשרות שנים באופוזיציה, הוא נראה כמי שמייצג את כל מי שהושאר "בחוץ", כנגד מי שהיה "בפנים". זה נכון גם כיום.

התנגדות "הרוסים" לשלום נובעת ממקור אחר. הרוסים גדלו בחברה שבזה לדמוקרטיה (ולא ידעה כלל מה זה), חברה שהעריצה מנהיגים חזקים. ה"לבנים" – רוסים ואוקראינים – בזו ושנאו את העמים "כהי-העור" בדרום ובמזרח המדינה – ארמנים, טטארים, אוזבקים ועוד ועוד. (פעם המצאתי נוסחה: "בולשביזם - מרקסיזם = פאשיזם".)

כאשר הצטרפו אלינו היהודים הרוסים, הם הביאו עימם לאומנות קיצונית, בוז תהומי לדמוקרטיה ושנאה אוטומטית לערבים. לא ברור להם מדוע אנחנו מרשים להם בכלל להישאר כאן. השבוע, כאשר ח"כית מסנט פטרבורג שפכה כוס מים על ראשו של ח"כ ערבי ממפלגת-העבודה, איש לא הופתע ממעשה הבריונות. (מישהו התלוצץ: "ערבי טוב הוא ערבי רטוב".) לאנשי ליברמן, "שלום" הוא מילה גסה, וכך גם "דמוקרטיה".

לדתיים מכל הסוגים – החל בחרדים וכלה בדתיים-לאומיים – אין בכלל בעיה. כבר מהעריסה הם לומדים שהיהודים הם עם נבחר, שהקדוש-ברוך-הוא בכבודו ובעצמו הבטיח לנו את הארץ, ושהגויים – ובכללם הערבים – הם בני-אדם נחותים (אם הם בכלל בני-אדם).

ניתן לומר - בצדק – שאלה הן הכללות. אני אכן מכליל כדי לפשט את הדברים. יש הרבה מזרחים, בייחוד בני הדור הצעיר, שהלאומנות הקיצונית של הליכוד דוחה אותם. מה גם שהניאו-ליברליזם של נתניהו (ששמעון פרס קרא לו פעם "קפיטליזם חזירי") נוגד לחלוטין את האינטרסים הבסיסיים שלהם. יש גם הרבה דתיים הגונים, ליברליים ושוחרי-שלום. (ישעיהו ליבוביץ היה אחד מהם.) יש רוסים המתחילים לפרוץ מתוך הגטו שהם יצרו לעצמם. אבל כל אלה הם מיעוט קטן בציבור שלהם. הרוב הגדול בשלושת הגושים – מזרחיים, רוסים ודתיים – מאוחדים בהתנגדותם לשלום, ואדישים (במקרה הטוב) לדמוקרטיה.

כל אלה ביחד מהווים את הקואליציה הימנית, המתנגדת לשלום והשולטת עכשיו במדינה. זאת איננה בעיה פוליטית בלבד. זוהי בעיה עמוקה הרבה יותר, והרבה-הרבה יותר קשה.

יש המאשימים אותנו, מחנה-השלום הדמוקרטי, על כי לא איתרנו את הבעיה במועד מוקדם ולא עשינו די כדי למשוך את בני הגושים השונים לערכי השלום והדמוקרטיה. יתר על כן, לא הסברנו את החיבור ההדוק בין הצדק החברתי, השלום והדמוקרטיה.

אני מודה באשמה, אם כי יכולתי לטעון שניסיתי להדגיש את הקשר למן ההתחלה. ביקשתי למקד את מאמצינו בקרב הציבור המזרחי, להזכיר את תפארת "תור הזהב" המוסלמי-יהודי בספרד ולהצביע על ההשפעה ההדדית העצומה של מוסלמים ויהודים - מדענים, משוררים והוגי-דעות דתיים - במרוצת הדורות.

לפני כמה ימים הוזמנתי לתת הרצאה בפני אנשי-סגל וסטודנטים באוניברסיטת בן-גוריון. תיארתי את המציאות פחות או יותר על פי הקווים האלה. השאלה הראשונה מצד הקהל, שהיה מורכב מיהודים – מזרחיים ואשכנזים, וערבים, כולל בדואים, הייתה: "איפה התקווה? נוכח מציאות זו, איך יכולים כוחות-השלום לנצח?"

אמרתי שאני תולה את תקוותי בדור החדש. בקיץ האחרון פרצה תנועת-מחאה אדירה, יש מאין, בפתאומיות גמורה, וסחפה איתה מאות אלפים. זה מוכיח שזה יכול לקרות כאן. התנועה איחדה אשכנזים ומזרחיים. מאהלי-המחאה קמו בכל רחבי הארץ, במרכז ובפריפריה, בשדרות רוטשילד ובשכונת התקווה, בירושלים ובבאר-שבע.

המשימה הראשונה שנידרש לה היא להפיל את המחיצות בין הגושים, לשנות את המציאות, ליצור חברה ישראלית חדשה.

כן, זה תפקיד קשה. אבל אני מאמין שזה אפשרי.