השבוע הכריז על כוונתו להיכנס לפוליטיקה ולהקים מפלגה חדשה.

זאת ממש לא הפתעה. זה חודשים מרחפת השמועה בחלל האוויר. לפיד רמז יותר מפעם שזו כוונתו, אך שידחה את ההודעה עד קרוב לערב הבחירות. זה היה טכסיס מחוכם. למה לוותר על היתרון העצום שנתנה לו ההופעה השבועית בטלוויזיה, כמנחה התכנית הפופולאריות ביותר בערוץ המוביל בשעת-שיא? (שלא להזכיר את המשכורת הנאה.)

עכשיו הכריחו אותו מעסיקיו, כנראה תחת לחץ פוליטי, לבחור: או טלוויזיה, או פוליטיקה.

לפני 2061 שנה חצה יוליוס קיסר את הנהר הקטן רוביקון ופתח במצעד לרומא. הוא הכריז "יקטה אליה אסט" – הקובייה הוטלה. לפיד אינו קיסר ואינו מדבר לטינית, אך הרגשתו הייתה, מן הסתם, דומה.

למחרת היום הטיל איש מפורסם אחר קובייה שנייה. נועם שליט, אביו של גלעד, החייל השבוי ששוחרר תמורת 1027 אסירים פלסטיניים, הכריז שירוץ לכנסת ברשימת מפלגת-העבודה. אחרי שניהל במשך חמש שנים מערכה ציבורית מוצלחת והכריע את בנימין נתניהו, הוא החליט לנצל את היציאה שלו מאלמוניות לידוענות למען מטרה פוליטית.

שורה שלמה של אקסים – אקס-גנרלים, אקס-ראשי-מוסד, אקס-מנכ"לים – מחכים בתור.

מה זה אומר? זה אומר שיש באוויר ריח של בחירות, למרות שהבחירות אמורות להיערך רק בעוד שנה וחצי, ולמרות שאין כל סימן לכך שהקואליציה הימנית-קיצונית מתכוונת להקדים אותן.

קשה להבין את כוח-המשיכה שיש למושב בכנסת. רוב האזרחים בזים לכנסת, אך כמעט כל אחד מוכן למכור את הסבתא שלו כדי להגיע לשם.

(הבדיחה מספרת על זר הבא לשטעטל ושואל את העוברים-והשבים היכן גר הגבאי. "מה, הנבל הזה?" קורא אחד, וכמוהו האחרים: "הנוכל הזה?", "הבן-זונה זה?" "הקמצן הזה?" כשהאיש מגיע לבסוף אל הגבאי, הוא שואל אותו מדוע הוא דבק בתפקידו. "בגלל הכבוד!" עונה הגבאי.)

אך זה לא לעניין. השאלה היא מדוע מאמינים כל-כך הרבה אנשים שיש למפלגה חדשה סיכוי לקבל הרבה מנדטים. מדוע מאמין יאיר לפיד שמפלגה חדשה בראשותו תהפוך לסיעה חשובה בכנסת הבאה, ואולי אף תצליח לשגר אותו למשרד ראש-הממשלה?

ובכן: קיים עכשיו חור שחור גדול במערכת הפוליטית, חור כל-כך גדול שאי-אפשר להתעלם ממנו.

בצד הימני של הבמה יש הקואליציה הממשלתית, ובה הליכוד, אביגדור ליברמן וכמה פלגים לאומניים-קיצוניים, תומכי ההתנחלויות, חרדים ודתיים למיניהם.

ומה יש במרכז ובצד השמאלי של הבמה? כמעט אפס.

מפלגת-האופוזיציה העיקרית, קדימה, שבורה לרסיסים. היא נכשלה בכל. ציפי לבני אינה מוכשרת, ונראה כי המעלה היחידה של היריב העיקרי שלה במפלגה, הרמטכ"ל לשעבר, היא מוצאו המזרחי. הסקרים האחרונים גוזלים מקדימה את מחצית מושביה בכנסת.

נדמה היה שמפלגת-העבודה תתאושש אחרי בחירת שלי יחימוביץ ליו"ר, אך בינתיים היא ירדה בסקרים למקומה העלוב הקודם. גם המניות של מרצ לא עלו בהרבה. הוא הדין לגבי המפלגה הקומוניסטית והמפלגות הערביות, הנמצאות בשולי המערכת, אם לא מחוצה לה. כולם ביחד אינם מסוגלים לסלק את הימין מהשלטון.

הפער זועק לשמיים. הוא קורא לכוח חדש שימלא את החלל הריק. לא פלא שמופיעים משיחים שונים ומשונים, שקול פנימי אומר להם שהגיע זמנם.

הצרה היא שלאיש מן המשיחים האלה אין בשורה. תפיסתם הפוליטית דומה לספר-בישול: לוקחים כמה סיסמאות פופולאריות, מוסיפים 3 ידוענים, 2 גנרלים, 4 נשים, 1 רוסי, 1 אתיופי, ובעזרת יחצ"ן ממולח ושני "יועצים אסטרטגיים" יוצאים לדרך.

הסיסמאות הפופולאריות הן: לקחת כסף מהטייקונים הבלתי-אחראיים (מי הם? ומי הטייקונים האחראים שמהם הוא לא מתכוון לקחת את הכסף), ממחלקות-הממשלה המנופחות (מי הן? האם משרד-הביטחון הוא אחת מהן?), ומהתנחלויות מרוחקות (כמה מרוחקות? ומה עם ההתנחלויות הפחות מרוחקות?)

נראה שאין בסביבה אדם בעל אמונה עמוקה ובשורה הבוערת בעצמותיו. לשלי יחימוביץ יש אמנם מסר חברתי רציני, אך היא מסרבת בעקשנות לדבר על כל עניין אחר, ובייחוד לא על נושאים לא-נעימים כמו שלום וכיבוש. קדימה מטושטשת בכל נושא. ולפיד?

אז ככה - זה תלוי בסקרים. לפיד הוא כתבן חרוץ, שהתבטא בכמה וכמה ספרים ובטור שבועי ב"ידיעות אחרונות". אבל גם במיקרוסקופ אי-אפשר למצוא שם תשובה לאחת השאלות הלאומיות והחברתיות הבוערות.

אולי זה טכסיס חכם. אם אתה אומר משהוא נחרץ, מחוץ לקונסנזוס, אתה יוצר אויבים. פחות תשובות, פחות צרות. זהו כלל פוליטי בסיסי. אך זה לא החומר שממנו קורצו מנהיגים.

כבר נאמר על לפיד שהוא החתן שכל אם יהודיה מייחלת לעצמה. הוא יפה-תואר, בעל מראה צעיר מכפי 49 שנותיו וחזות של כוכב-קולנוע. נוסף על אמו, סופרת חשובה,היה לו גם אב מפורסם מאוד.

האב "טומי" לפיד היה ניצול-שואה. הוא נולד בחבל ההונגרי ביוגוסלביה-לשעבר. במלחמת-העולם השנייה היה כלוא בגטו בהונגריה של אדולף אייכמן. בארץ הפך לכותב-פיליטונים (אם כי פחות מצליח מעמיתו ההונגרי, אפריים קישון). הוא רכש לו מוניטין כאיש שהכניס סגנון חדש לגמרי לתוכניות המלל של הטלוויזיה, סגנון תוקפני, שלא לומר וולגארי. לדוגמה: כאשר התלוננה אישה ענייה על מצבה הדחוק, לפיד מחץ אותה בשאלה "אז איך שילמת בעד התספורת שלך?"

הייתה ללפיד-האב אישיות מפוצלת. במישור האישי היה אדם נחמד, אוהב-חיים, ואפילו מקסים. במישור הציבורי היה לוחמני ומחוספס.

כך גם בפוליטיקה. הוא התפרסם בשנאתו הלוהטת לחרדים. הוא גם היה לאומן קיצוני. כאשר הואשם הרודן הסרבי הלאומני סלובודן מילושביץ בפשעי-מלחמה, לפיד הגן עליו. אך בענייני-פנים היה ליברל אמיתי.

כמעט במקרה הפך לפיד-האב למנהיג של מפלגה גוססת, והוביל אותה לניצחון מדהים בבחירות. הוא זכה ב-15 מושבים בכנסת והפך לשר-משפטים טוב. אבל המפלגה התפרקה באותה המהירות שבה זינקה.

כל זה אומר לנו מעט מאוד על לפיד-הבן. מה יהיה מצעו, כאשר ייאלץ לספק תשובות? בניגוד לתוקפנות של אביו, הוא מטיף לפיוס, מתינות, "ואהבת לרעך כמוך". הוא ממקם את עצמו במרכז של המרכז ודבק בקונסנסוס הרחב ביותר. סיכוייו נראים מצוינים.

ואולם, מכאן ועד למועד הבחירות – יהיה אשר יהיה – יש הרבה זמן. הפוליטיקה הישראלית אכזרית, קרני הפופולאריות דוהים מהר. המבחן הראשון של לפיד יהיה ביכולתו לרתק את תשומת-הלב הציבורית לאורך זמן בלי תוכנית שבועית בטלוויזיה.

לדעתי, כניסתו לפוליטיקה היא תופעה חיובית. המערכת הפוליטית זקוקה מאוד-מאוד לדם חדש. ואני בוודאי לא יכול להסכים עם אלה הטוענים שאסור לעיתונאים להיכנס לפוליטיקה.

אז מה הם סיכוייו? קשה לנבא. זה תלוי בגורמים רבים: מתי תתקיימנה הבחירות? מה יקרה עד אז? האם תהיה מלחמה לפני כן? (לפיד לא היה חייל קרבי, ובעיני רבים זוהי בעיה). וקודם כל: מי יצטרף למאבק?

אני מקווה בכל ליבי שיופיע על הבמה כוח פוליטי חדש מסוג אחר – מפלגה מרכז-שמאלית בעלת מסר שיהיה גם ברור וגם כוללני: שינוי חברתי, צמצום הפער בין העשירים והעניים, פיתרון שתי המדינות, שלום עם הפלסטינים וסוף הכיבוש, שוויון בין כל האזרחים (בלי קשר למגדר, גזע, מוצא ואמונה) הפרדה מוחלטת בין המדינה והדת, זכויות-אדם מובטחות על-ידי בית-משפט חזק ובלתי-תלוי - וכל זה מעוגן בחוקה כתובה ומשוריינת.

בשביל זה צריך שיהיו מנהיגים בעלי עמוד-שדרה, המוכנים להילחם למען אמונתם.

אולי יאיר לפיד ימלא בסוף את התפקיד הזה, לפחות בחלקו. אולי הוא יקבל גם את הקולות של חלק ממצביעי הליכוד, הנגעלים מהמגמה הניאו-פאשיסטית של כמה ממנהיגיהם ובעלי-בריתם – די קולות כדי לשנות את מאזן-הכוחות של הגושים בכנסת, די קולות כדי לשים קץ לריצת-האמוק הימנית-קיצונית.

החודשים הבאים יגידו אם הלפיד של לפיד ימשיך להאיר – ואת מה יאיר הלפיד.