ללא הסיוע – הן הפעיל, הן הסביל של ממשלות-ישראל לדורותיהן, הם לא היו יכולים להגשים את חלומם.

זה נכון בעזה, בביירות, בקהיר ואף בטהראן.

נקח לדוגמה את חמאס.

בכל הארצות הערביות עמדו הרודנים בפני דילמה. הם יכלו לסגור את כל הפעילויות הפוליטיות והאזרחיות, אך הם לא יכלו לסגור את המסגדים. במסגד יכלו האנשים להתכנס כדי להתפלל ולארגן פעולות-צדקה – ובנוסף לתכנן פעילות פוליטית חשאית. לפני עידן הטוויטר ןוהפייסבוק, זאת הייתה הדרך היחידה להגיע אל ההמונים.

אחד הרודנים שעמדו בפני הדילמה הזאת היה המושל הצבאי הישראלי בשטחים הפלסטיניים הכבושים. מאז ראשית הכיבוש הוא אסר על כל פעילות פוליטית. גם פעילי-שלום נשלחו לכלא. מרכזים אזרחיים נסגרו. רק המסגדים נותרו פתוחים. שם יכלו האנשים להיפגש.

סובלנות זו לא הייתה רק פסיבית. לשב"כ היה עניין פעיל בשגשוג המסגדים. בשב"כ חשבו שאנשים המתפללים חמש פעמים ביום לא ירכיבו פצצות.

השב"כ קבע אז שהאויב העיקרי הוא אש"ף הנוראי, בראשות המפלצת יאסר ערפאת. אש"ף היה ארגון חילוני. כמה מחבריו הבולטים היו נוצרים. הארגון שאף להקמת מדינה פלסטינית ש"אינה שייכת לשום קהילה דתית". משום כך היה אש"ף אויבם של האסלאמיסטים, שדגלו בהקמת ח'ליפאת כל-אסלאמית.

כדי לפגוע באש"ף, כך חשבו אצלנו, צריך להפנות את הפלסטינים לעבר הדת. לכן עשה הממשל הצבאי את הכול כדי לסייע, בחשאי, לתנועה האסלאמית.

זאת הייתה מדיניות ממש מוצלחת, ואנשי-הביטחון שלנו טפחו לעצמם על השכם על חוכמתם. אבל אז קרה משהו ממש לא-נעים: בדצמבר 1987 פרצה האינתיפאדה הראשונה. התנועה האסלאמית הייתה צריכה להתחרות עם פלגים קיצוניים יותר. תוך כמה ימים היא הפכה את עצמה ל"תנועת ההתנגדות האסלאמית" (ראשי-התיבות: חמא"ס) והייתה לאויבת המסוכנת ביותר של ישראל. בכל זאת החל השב"כ לפעול נגדה רק כעבור שנה, כאשר אסר את מנהיגה, השייח' אחמד יסין. מדינת-ישראל חברה לאש"ף באוסלו, כדי להילחם באויב החדש - חמאס.

עכשיו, למרבה האירוניה, חמאס עומד להצטרף לאש"ף ולהשתתף בממשלת-אחדות פלסטינית. מגיע לממשלת-ישראל שחמאס ישלח לה מסר של שוקראן ("תודה רבה").

חלקנו בעליית חיזבאללה היה פחות ישיר, אך לא פחות יעיל.

כאשר פלש אריאל שרון ללבנון בקיץ 1982, היה על צה"ל לעבור בשטחים השיעיים בדרום לבנון. חיילינו התקבלו כמשחררים. משחררים מאש"ף, שהקים שם מדינה-בתוך-מדינה.

נסעתי במכוניתי בעקבות החיילים, כדי להגיע לחזית. היה עלי לעבור בתריסר כפרים שיעיים, ובכל אחד מהם עיכבו אותי בני-הכפר ודרשו שאשתה קפה בבתיהם.

איש לא שם, אז, לב לשיעים. בפדרציה של קהילות אתניות-דתיות אוטונומיות, הידועה בשם לבנון, השיעים היו מאז ומתמיד הקהילה המדוכאת וחסרת-הישע ביותר.

ואולם, הישראלים האריכו את שהותם. לקח לשיעים רק כמה שבועות להבין שהישראלים אינם מתכוונים כלל לעזוב, גם אחרי שגירשו את הפלסטינים. לכן, בפעם הראשונה בהיסטוריה שלהם, הם התמרדו. הפלג השיעי העיקרי, עמל ("תקווה"), החל בביצוע פיגועים קטנים. כאשר צה"ל לא הבין את הרמז, התעצמו הפיגועים והפכו למלחמת-גרילה של ממש.

כדי לאגוף את עמל, ישראל עודדה מתחרה קטנה, אם כי יותר רדיקלית: מפלגת-אלוהים, חיזבאללה.

אילו יצאה ישראל מלבנון אז (כפי שדרש "העולם הזה") לא היה נגרם נזק רב. אך צה"ל נשאר שם 18 שנים נוספות. בזמן הזה הפך חיזבאללה למכונת-מלחמה יעילה, עורר את הערצת ההמונים הערביים בכל מקום, קיבל לידיו את השלטון בציבור השיעי והפך לכוח החזק ביותר בלבנון.

גם מחיזבאללה מגיע לנו שוקראן גדול.

פרשת "האחים המוסלמים" מסובכת עוד יותר.

הארגון נוסד ב-1928, עשרים שנה לפני מדינת-ישראל. בתש"ח התנדבו חבריו להילחם בנו. הם דוגלים בלהט ברעיון האחדות האסלאמית, והעניין הפלסטיני קרוב מאוד לליבם.

ככל שהסכסוך הישראלי-פלסטיני מחמיר, כן גוברת הפופולאריות של האחים. מאז מלחמת ששת-הימים, שבה איבדה מצריים את חצי-האי סיני, ועוד יותר אחרי חתימת השלום הנפרד עם ישראל, הם הזינו את ההתמרמרות העמוקה של המוני האזרחים במצריים ושל העולם הערבי כולו עלינו. הם לא היו אחראים להתנקשות בחייו של אנואר סאדאת, אבל הם צהלו ביום מותו.

התנגדותם להסכם-השלום עם ישראל לא הייתה רק תגובה אסלאמית, אלא גם תגובה מצרית אותנטית. רוב המצרים הרגישו שישראל רימתה אותם. הסכמי קמפ-דייוויד כללו רכיב פלסטיני חשוב, שבלעדיו לא היה סאדאת יכול לחתום עליהם. סאדאת, איש חזון, הסתכל בתמונה הכללית והאמין שההסכם יביא במהרה להקמת מדינה פלסטינית. מנחם בגין, עורך-דין במקצועו, דאג לאותיות הקטנות. דורות של יהודים התחנכו על ברכי התלמוד, שהוא בעיקר אוסף של תקדימים משפטיים, וכך חידדו את כישרונם המשפטי. לא לחינם מפורסמים עורכי-הדין היהודיים בכל העולם.

למעשה לא הוזכרה המדינה הפלסטינית כלל בהסכם. דובר בו רק על אוטונומיה, והניסוח איפשר לבגין להמשיך בכיבוש. לא לכך ציפו המצרים, וזעמם גבר. המצרים משוכנעים שארצם היא מנהיגת העולם הערבי, ושרובצת עליהם אחריות מיוחדת לשלום כל הערבים. הם לא יכולים לסבול מצב שבו הם נראים כאילו בגדו בבני-דודם הפלסטיניים, המסכנים וחסרי-הישע.

הרבה זמן לפני שחוסני מוברק הופל, רחשו לו המצרים בוז עמוק. הם ראו בו משרת של ישראל ושכיר של ארצות-הברית. הם לא יכלו לסלוח לו על חלקו הבזוי במצור הישראלי על מיליון וחצי אחים ערבים ברצועת-עזה.

מאז ראשית תנועת האחים המוסלמים נתלו, נאסרו ועונו מנהיגיה ופעיליה. יש להם מוניטין כלוחמים במשטר השנוא. תמיכתם האיתנה בפלסטינים תורמת הרבה לתדמיתם.

אילו הייתה ישראל עושה שלום עם הפלסטינים אי-שם לאורך הדרך, היו האחים מאבדים הרבה מזוהרם. עכשיו הם הופכים לכוח המרכזי במצריים החדשה.

שוקראן, ישראל.

ואל נשכח ,חלילה, את איראן.

גם היא חייבת לנו לא מעט. די הרבה, בעצם.

ב-1951 נבחר מוחמד מוצדק בבחירות הדמוקרטיות הראשונות שהתקיימו אי-פעם בארץ מוסלמית במרחב. השאה, מוחמד ריזה פהלווי, שהוכתר על-ידי הבריטים במלחמת-העולם השנייה, גורש. מוצדק הלאים את אוצרות הנפט של ארצו, שנשדדו עד אז באופן חופשי על-ידי הבריטים, תמורת פרוטות.

כעבור שנתיים ביצעו השירותים החשאיים של בריטניה וארצות-הברית הפיכה. הם החזירו את השאה לשלטון ואת הנפט לבריטים. נראה שלא היה לנו חלק בהפיכה, אבל הישראלים שגשגו בחסות השאה. ישראלים צברו הון ממכירת נשק לצבא האיראני. סוכני השב"כ הדריכו את המשטרה החשאית המתועבת של השאה, הסאוואק, ורבים באיראן האמינו שאנשי השב"כ לימדו אותם טכניקות של עינויים. השאה עזר לבנות ולממן את קו-הנפט אילת-אשקלון להובלת הנפט האיראני. קצינים בכירים של צה"ל עברו דרך איראן בדרכם לחבל הכורדי בעיראק, שם עזרו למוסטפה ברזאני למרוד בבגדאד.

באותה עת שיתפו מנהיגינו את משטר-האפרטהייד בדרום-אפריקה בפיתוח הנשק הגרעיני. שתי הממשלות הציעו לשאה להצטרף אליהם, כך שגם לאיראן תהיה פצצה אטומית.

לפני ששותפות זו יכלה לשאת פרי, הופל השאה השנוא במהפכה האסלאמית של פברואר 1979. מאז טיפח המשטר האיראני את השנאה לשטן הגדול (ארצות-הברית) ולשטן הקטן (אנחנו). תעמולה זו עזרה לו להבטיח את הנאמנות של ההמונים. עכשיו משתמש בה מחמוד אחמדינג'ד לביסוס שלטונו.

נראה שכל הסיעות האיראניות – ובכללן האופוזיציה – תומכות עכשיו בייצור פצצת-הגרעין האיראנית, כדי להרתיע את ישראל.

לאן היה המשטר האיראני מגיע ללא ישראל? כך שגם הוא חייב לנו שוקראן.

אך אל לנו להגזים במגלומניה שלנו. נכון שישראל תרמה הרבה להתעוררות האסלאמית. אבל היא לא הגורם היחיד, או העיקרי, לתופעה זו.

עד כמה שזה נראה מוזר, נראה שהפונדמנטליזם הדתי הנבער מבטא את רוח הזמן, ה"צייטגייסט". נזירה בריטית שהפכה להיסטוריונית, קרן ארמסטרונג, כתבה ספר מעניין שבו עקבה אחרי עליית הפונדמנטליזם בשלושה מקומות שונים: בעולם המוסלמי, בארצות-הברית ובישראל. היא הוכיחה שכל שלוש התנועות השונות האלה – המוסלמית, הנוצרית והיהודית – עברו את אותם השלבים ובאותו הזמן בדיוק.

כיום יש מהומת-אימים בישראל, מפני שהקהילה החרדית רבת-הכוח רוצה להכריח את הנשים במקומות רבים בארץ לשבת בנפרד בחלק האחורי של האוטובוסים, כמו השחורים באלבמה בשעתו. היא גם דורשת שהנשים תלכנה ברחוב במדרכות נפרדות. הרבנים אוסרים על חיילים דתיים להאזין לשירתן של חיילות. בשכונות החרדיות, אסור לנשים להופיע בציבור אלא כשהן לבושות במלבושים המכסים את כל חלקי גופן, מלבד הפנים והידיים, גם בחום של 30 מעלות ויותר. חרדים ירקו על ילדה בת 8 ממשפחה דתית, מפני שלא הייתה לבושה ב"צניעות" די הצורך. בהפגנות-הנגד החילוניות קראו הנשים "טהראן זה כאן!"

יתכן שבאחד הימים תעשה ישראל הפונדמנטליסטית שלום עם העולם המוסלמי הפונדמנטליסטי, בחסותו של נשיא אמריקאי פונדמנטליסטי.

אלא אם כן נעשה עכשיו מעשה כדי לעצור את התהליך.