ב-29 בנובמבר 1947 קיבלה העצרת הכללית של האו"ם, ב-33 קולות נגד 13 (ו-10 נמנעים) את התכנית לחלוקת פלסטיין.

האירוע הזה הפך נושא לוויכוחים אינסופיים, לעיוותים ולסילופים. אולי כדאי לקלף אותו מן המיתוסים, ולראות אותו כפי שהיה.

בסוף 1947 חיו בארץ – שנקראה אז באופן רשמי פלסטיין, ובעברית פלשתינה (א"י), אם כי לא בפינו – כ-1.2 מיליון ערבים ו-635 אלף יהודים. הפער שהיה פעור בין שתי האוכלוסיות הפך כבר לתהום. אף שהיו מעורבבות מבחינה גיאוגרפית, הן חיו בפלנטות שונות. חוץ מכמה יוצאים מהכלל, הם ראו זה בזה אויבים-בנפש.

זאת הייתה המציאות שעמדה לנגד עיני ועדת האו"ם, שעליה הוטל למצוא פיתרון, כאשר באה לביקור בארץ.

אחד הרגעים הגדולים של חיי קשור בוועדה זו, שנקראה אונסקו"פ ("הוועדה המיוחדת של האו"ם לפלסטין"). במרומי הר הכרמל, ליד קיבוץ דליה, נכחתי בפסטיבל השנתי לריקודי-עם. ריקודי-עם מילאו תפקיד חשוב בתרבות העברית החדשה שניסינו אז לייסד. רוב הריקודים האלה היו די מלאכותיים, כמו רבים ממאמצינו, אך הם שיקפו את רצוננו ליצור משהו חדש, רענן, מושרש בארץ, שונה לגמרי מהתרבות היהודית של הורינו. אחדים מאיתנו דיברו על "אומה עברית" חדשה.

באמפיתיאטרון הענקי, מתחת לכיפת הכוכבים מבהיקים של כוכבי הקיץ, התכנסו אלפי צעירים וצעירות כדי למחוא כף ללהקות הרבות שהופיעו על הבמה. זה היה אירוע שמח, חדור רעות, שהקרין את תחושת-הכוח והביטחון העצמי שלנו.

איש לא יכול היה לנחש שתוך כמה חודשים ניפגש בשדות-הקרב של מלחמה לחיים ולמוות.

באמצע ההצגה הודיע קול נרגש ברמקול שכמה מהחברים של ועדת-האו"ם באו לבקר אותנו. ההמון קם כאיש אחד והתחיל לשיר את "התקווה". מעולם לא חיבבתי את השיר הזה, אך באותו רגע הוא נשמע כתפילה מעומק הנשמה, שמילאה את החלל והידהדה מן ההרים. אני מניח שכמעט כל 6000 הצעירים שמסרו את חייהם במלחמת תש"ח היו נוכחים שם באותו ערב ושרו ברגש עמוק.

זו הייתה האווירה שבה נדרשו חברי הוועדה, שייצגו אומות רבות ושונות, למצוא פיתרון.

כידוע לכול קיבלה הוועדה תוכנית לחלק את הארץ בין מדינה "ערבית" עצמאית ומדינה "יהודית" עצמאית. אבל זה לא הסיפור המלא.

מי שמסתכל כיום במפת תוכנית החלוקה צריך לתמוה על הגבולות. הם דומים לפאזל, שבו צורפו חתיכות יהודיות וערביות זה לזה בסדר בלתי-אפשרי, כשירושלים ובית-לחם מהוות יחידה עצמאית. הגבולות נראים כמטורפים. לשתי המדינות נקבעו גבולות שלא ניתן היה להגן עליהם.

ההסבר הוא שהוועדה לא התכוונה לשתי מדינות שהיינה עצמאיות ונפרדות לחלוטין. לפי התוכנית, אמור היה לקום ביניהן איחוד כלכלי. זה היה מחייב יחסים קרובים מאוד בין שתי הישויות המדיניות, משהו קרוב לפדרציה, עם גבולות פתוחים למעבר בני-אדם וסחורות. לולא כן היו הגבולות באמת בלתי-אפשריים.

זה היה תסריט אופטימי. מיד אחרי שהעצרת הכללית קיבלה את תוכנית החלוקה (תוך כפיפת הרבה ידיים על-ידי ההנהגה הציונית) פרצה המלחמה. היא החלה בהתקפות ערביות ספוראדיות בכבישים החיוניים.

כשנורתה הירייה הראשונה, תכנית החלוקה מתה. המסד, שעליו נבנה הבניין כולו, התפרק. לא עוד גבולות פתוחים, לא עוד איחוד כלכלי, לא עוד סיכוי לאיחוד מכל סוג שהוא. רק איבה תהומית, קטלנית.

תוכנית החלוקה לא הייתה מתקבלת לעולם לולא קדם לה מאורע היסטורי שנראה, בזמן אמת, כבלתי-אפשרי לחלוטין.

הנציג הסובייטי האו"ם, אנדריי גרומיקו, קם פתאום ונשא נאום שלא ניתן להגדירו אלא כווידוי ציוני נלהב. הוא טען שאחרי הייסורים שסבל העם היהודי בשואה מגיע לו מדינה משלו.

כדי להבין את התדהמה הגמורה שבה התקבל הנאום צריך לזכור שעד לאותו הרגע, הקומוניסטים והציונים היו אויבים בנפש. זאת לא הייתה רק התנגשות בין אידיאולוגיות, אלא ממש עניין משפחתי. ברוסיה הצארית, היהודים נרדפו על-ידי ממשלת אנטישמית. יהודים ויהודיות צעירות היוו את הגרעין של כול התנועות המהפכניות.

צעיר יהודי אידיאליסטי צריך היה לבחור בין הצטרפות לבולשביקים, ל"בונד" היהודי הסוציאל-דמוקרטי או לציונים. ההתחרות הייתה קיצונית והולידה שנאה הדדית לוהטת. לאחר-מכן נרדפו הציונים בברית-המועצות, והקומוניסטים בפלשתינה (א"י), יהודים וערבים, הואשמו בשיתוף-פעולה עם ה"פורעים" הערבים שתקפו את היהודים.

מה גרם לשינוי הפתאומי במדיניות הסובייטית? סטאלין לא הפך פתאום מאנטישמי לחובב-יהודים. רחוק מזה. אבל הוא היה מדינאי פרגמאטי. זו הייתה תקופת הטילים הבינוניים, וברית-המועצות הייתה מאוימת מכל הצדדים. פלסטין, שהייתה בפועל מושבה בריטית, יכלה בקלות להפוך לבסיס צבאי מערבי, שטיליו היו מאימים על אודסה ומעבר לה. מוטב היה מדינה יהודית ומדינה ערבית במקומו.

במלחמה שפרצה לאחר-מכן, כל הנשק שלי בא מהגוש הסובייטי, ובעיקר מצ'כוסלובקיה. ברית-המועצות הכירה במדינת-ישראל "דה יורה" (להלכה) הרבה זמן לפני ארצות-הברית.

סופו של ירח-דבש בלתי-טבעי זה בא בראשית שנות ה-50, כאשר החליט בן-גוריון להצטרף בלב ובנפש לגוש המערבי. באותו הזמן הכיר סטאלין בחשיבות התנועה הלאומית הכול-ערבית שמנהיגה היה גמאל עבד-אל-נאצר, והחליט לרכוב על גל זה. בכל אירופה המזרחית הוצאו הקומוניסטים היהודיים הוותיקים להורג כמרגלים ציונים-אימפריאליסטים-טרוצקיסטים, ורופאיו היהודיים של סטאלין הואשמו בניסיון להרעיל אותו. (למזלם מת סטאלין ברגע הנכון, והם ניצלו.)

כיום נזכרים אצלנו בתוכנית-החלוקה בעיקר בגלל שתי המילים "מדינה יהודית".

שום ישראלי אינו רוצה להיזכר בגבולות 1947, שנתנו למיעוט היהודי "רק" 55% מהארץ (אם כי צריך להזכיר שמידבר הנגב היווה את רוב השטח הזה, ושרוב הנגב כמעט ריק גם עכשיו). אצלנו גם לא אוהבים לזכור את העובדה שכמעט מחצית האוכלוסייה בשטח שהוקצה למדינה היהודית הייתה ערבית.

בזמן-אמת קיבל הציבור היהודי בארץ את החלטת-החלוקה של האו"ם בהתלהבות סוחפת. התצלומים המראים את הקהל רוקד ברחובות תל-אביב שייכים ליום זה, ולא – כפי שנטען לעתים קרובות – ליום הכרזת המדינה. (אז כבר סערה בארץ מלחמה עקובה מדם, ולאיש לא היה חשק לרקוד.)

אנחנו יודעים עכשיו שבן-גוריון לא חלם לקבל את גבולות תוכנית-החלוקה, ועוד פחות את נוכחותה של אוכלוסיה ערבית במדינה. "תכנית דל"ת" המפורסמת הייתה בבחינת הכרח אסטרטגי, אבל היא גם פתרה את שתי הבעיות: היא הוסיפה לישראל עוד 22% של הארץ והיא גרשה את האוכלוסייה הערבית. רק שריד קטן של אוכלוסיה זו נשאר – ובינתיים גדל ל-1.5 מיליון.

אבל כל זה שייך להיסטוריה. מה ששייך לעתיד, הוא השימוש בשתי המילים "מדינה יהודית". אנשי-הימין, המתעבים את תכנית-החלוקה בכל הקשר אחר, מתעקשים שנוסח זה מצדיק את תביעת ישראל להכיר בה כב"מדינה יהודית". כלומר, למעשה, כמדינה השייכת לכל היהודים בעולם אך לא לאזרחיה הערביים, שמשפחותיהם חיו כאן 1300 שנה, אם לא יותר (תלוי מי סופר).

אבל האו"ם השתמש במילה "יהודי" רק מחוסר הגדרה אחרת. בימי המנדט הבריטי נקראו שתי האוכלוסיות בארץ באנגלית "יהודית" ו"ערבית". אבל אנחנו עצמנו דיברנו על "מדינה עברית". בגזרי-עיתונים מהתקופה היא מופיע כמעט רק המונח הזה, ובהפגנות הרבות שבהן השתתפנו צעקנו "עליה חופ-שית! מדינה עב-רית!" צליל המילים האלה עדיין מתנגן באוזנינו.

האו"ם לא דן במבנה האידיאולוגי של המדינות שהיו אמורות לקום. הוא הניח, כמובן, שהן תהיינה דמוקרטיות ושייכות לכל אזרחיהן, שהרי אחרת לא היה האו"ם מתווה גבולות שהשאיר אוכלוסיה ערבית גדולה במדינה "היהודית". מגילת העצמאות מתבססת על החלטת האו"ם. הפסוק הרלוונטי אומר: “...ועל יסוד החלטת עצרת האומות המאוחדות אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל." אנשי הימין הקיצוני, השולטים עכשיו בכנסת, רוצים לנצל את המלים האלה כתירוץ להחלפת הדמוקרטיה השוויונית במשטר של עליונות לאומנית-דתית. אבי דיכטר, מפקד לשעבר של השב"כ, המכהן כעת כח"כ מטעם "קדימה", הגיש הצעת-חוק המבטלת את השוויון בין שני המונחים "יהודית" ו"דמוקרטית" בדוקטרינה המשפטית שלנו, והקובעת ש"יהדות" המדינה קודמת לאופייה הדמוקרטי. זה היה שולל מהאזרחים הערבים את שרידי שוויון-הזכויות. (מול פני ההתנגדות הציבורית החריפה, הכריחה "קדימה" ברגע האחרון את דיכטר למשוך את הצעתו.)

תכנית החלוקה מ-1947 הייתה מסמך אינטליגנטי במיוחד. אמנם, פרטיה התיישנו, אך הרעיון הבסיסי רלוונטי כיום כפי שהיה לפני 64 שנים: שתי אומות חיות בארץ הזאת, הן אינן יכולות לחיות במדינה משותפת מבלי שתתחולל בה מלחמת-אזרחים מתמדת, הן יכולות לחיות ביחד בשתי מדינות, ושתי המדינות צריכות לכונן יחסים הדוקים ביניהן. מהרגע הראשון היה מנוי וגמור עם בן-גוריון למנוע את הקמת המדינה הערבית הפלסטינית. בעזרת המלך עבדאללה מעבר-הירדן הוא גם הצליח בכך. כל יורשיו – אולי מלבד יצחק רבין – הלכו בעקבותיו, עכשיו יותר מתמיד. שילמנו – ואנחנו עדיין משלמים – מחיר כבד על שטות זו. ביום השנה ה-64 של מאורע היסטורי זה עלינו לחזור לעקרונותיו הבסיסיים: ישראל ופלסטין, שתי מדינות לשני עמים.