עצה זו, המתוקנת במקצת, של דברי אברהם לינקולן לא הופנמה על-ידי בנימין נתניהו. נדמה לו שהוא יכול גם יכול. זוהי, בעצם, תמצית מישנתו.

השבוע למד (או לא למד) לקח. אחרי שצופי הטלוויזיה ראו עשרות מפגשים מחויכים שלו עם ניקולא סרקוזי, ניתן להם לראות קטע קטן מן המציאות. זה בא בצורת חילופי-דברים בין נשיאי צרפת וארצות-הברית.

סרקוזי: "אני לא יכול לסבול אותו (את נתניהו). הוא שקרן!"

אובמה: "לך הוא נמאס? אני צריך להתעסק איתו יום-יום!"

זה בא אחרי שהודלף שהקנצלרית הגרמנית, אנגלה מרקל, אמרה בישיבת הממשלה שלה: "כל מילה היוצאת מפיו של נתניהו היא שקר."

כך שזה פחות או יותר פה-אחד.

לפני שאמשיך, עלי לומר משהו על הצד התקשורתי של הפרשה.

הדו-שיח שודר בזמן אמת לקבוצה של אנשי-תקשורת צרפתיים בכירים, מפני שמישהו שכח לסגור את המיקרופון. זהו מזל שכל עיתונאי חולם עליו.

אך העיתונאים שישבו באולם ושמעו את הדברים לא פירסמו אף מילה. הם שמרו על זה בסוד, ורק סיפרו את זה לעמיתיהם, שסיפרו את זה לחבריהם, שאחד מהם סיפר את זה לבלוגר, שפירסם את זה.

מדוע? מפני שהעיתונאים הבכירים שנכחו במקום הם ידידיהם ובני-חסותם של אנשי-השררה. בדרך זו הם משיגים את הסקופים שלהם. המחיר הוא שהם מעלימים כל דבר העלול לפגוע בבעלי-חסותם או להביך אותם. בפועל הם הופכים לעבדים נרצעים של אנשי-השררה במקום למלא את חובתם ולשרת את הציבור.

אני מכיר את התופעה הזאת מקרוב. כשהייתי עורך "העולם הזה" חשבתי שחובתי (וגם הנאתי) היא לשבור קשרי-השתקה. כמה מן הסקופים העסיסיים ביותר שלנו ניתנו לנו על-ידי עמיתים בעיתונים אחרים, שלא יכלו לפרסם אותם בעצמם בגלל אותה הסיבה.

למרבה המזל יש כעת אינטרנט, ואין כמעט אפשרות להשתיק דברים. ברוך אתה אלוהי האינטרנט.

כמה שבועות אחרי שיצחק רבין נבחר ב-1992 לתקופת-כהונה שנייה בראשות-הממשלה נפגשתי עם יאסר ערפאת בתוניס.

הוא היה, כמובן, סקרן לגבי אופיו של המנהיג הישראלי שנבחר זה עתה. מכיוון שידע שאני נפגש עם רבין מדי פעם, הוא שאל מה דעתי עליו.

"הוא אדם ישר," עניתי. ואז הוספתי: "עד כמה שפוליטיקאי יכול להיות כזה."

ערפאת פרץ בצחוק, וכך גם כל הנוכחים בחדר, וביניהם אבו-מאזן ויאסר עבד-רבו.

לפני כארבע מאות שנה אמר הדיפלומט הבריטי סר הנרי ווטון ש"שגריר הוא אדם ישר הנשלח לחו"ל כדי לשקר למען ארצו". מאז ההנחה הכללית היא שדיפלומטים ופוליטיקאים עלולים לשקר, ולא רק בחו"ל. יש שעושים זאת רק כשזה דרוש, יש שעושים זאת לעיתים קרובות, ויש – כמו נתניהו – העושים זאת בדרך כלל.

למרות היחס הסלחני לשקרנות, לא טוב למנהיג להיחשב לשקרן כפייתי. כאשר מנהיגים פוגשים זה את זה בארבע עיניים, הם אמורים להגיד זה לזה את האמת, אם כי לא בהכרח את כל האמת. יש חשיבות רבה לאמון אישי. כשמנהיג מאבד אותו, הוא מאבד נכס יקר.

וינסטון צ'רצ'יל אמר על אחת מקודמיו: "הג'נטלמן הנכבד נתקל לפעמים באמת, אבל בכל פעם הוא ממהר להמשיך בדרכו כאילו לא קרה כלום." שר-האוצר שלנו, שמחה ארליך, אמר על אריאל שרון שהוא אומר לפעמים את האמת, אבל רק בטעות. אמנון רובינשטיין אמר על שרון ש"האיש הזה מסמיק כשהוא אומר אמת." על ריצ'רד ניקסון נאמר: "איך יודעים מתי הוא משקר? כשהוא מזיז את השפתיים."

רבין היא איש ישר מיסודו. הוא שנא לשקר ונמנע מכך ככל יכולתו. הוא נשאר איש-צבא ולא הפך מעולם לפוליטיקאי אמיתי.

השבוע מלאו 16 שנה להירצחו.

האירוע צוין בבתי-הספר. ניתנו שיעורים וננאמו נאומים. מה למדו אזרחי-העתיד? שזה ממש לא בסדר לרצוח ראש-ממשלה. וזה הכול.

אף לא מילה אחת על השאלה המתבקשת: מדוע נרצח? ובוודאי לא על הציבור שאליו השתייך הרוצח, ועל מערכת השינאה וההסתה שקדמה לרצח.

משרד-החינוך נתון עתה בידי שר מאנשי הליכוד, אחד הקיצוניים שבהם. אבל מגמת ההשתקה אינה מוגבלת למערכת-החינוך דווקא.

לא ניתן להשיג בישראל תמונה של לחיצת-היד של רבין עם ערפאת. רבין והמלך חוסיין? כמה גלויות-דואר שרוצים. אבל השלום של רבין עם ירדן היה אירוע זניח, כמו השלום בין ארצות-הברית וקנדה. הסכם-אוסלו, לעומת זאת, היה מאורע היסטורי.

רק אנשים המוגדרים כ"שמאלנים קיצונים" – היש השמצה גרועה מזו? – מעזים להציג את השאלות המתבקשות על הרצח: מי? מדוע?

יש הסכמה אילמת על כך שרק אדם אחד ויחיד אשם: הרוצח בפועל, יגאל עמיר, בנו של הורים יוצאי-תימן, מתנחל לשעבר, תלמיד באוניברסיטת בר-אילן הדתית-לאומנית.

האם היה פועל ללא ברכה של רב אחד לפחות? בוודאי שלא.

עמיר נדחף למעשהו על-ידי מערכת הסתה קיצונית וחסרת-תקדים, שנמשכה כמה חודשים. כרזות הראו את רבין במדי הס"ס. קבוצות דתיות גזרו עליו דין מוות בטכסים מימי-הביניים. מפגינים מול ביתו צעקו: "בדם ואש / את רבין נגרש!"

בהפגנה המפורסמת ביותר במרכז ירושלים הובילו ארון-מתים עם הכתובת "רבין", בשעה שנתניהו ושאר ראשי הימין הסתכלו בהנאה מהמרפסת.

ובעיקר: אף לא מנהיג אחד מקרב הימין והציבור הדתי לא הרים את קולו נגד ההטפה הרצחנית הזאת.

השבוע, בהסכמה כללית ואילמת, לא הוזכר דבר מכל אלה. זה לא יפה. זה עלול "לפלג את העם". אזרחים מכובדים לא עושים כדבר הזה.

קשה לשחרר את רבין עצמן מן האחריות. אחרי שהכיר, באומץ-לב שכמעט לא-ייאמן, באש"ף ובעם הפלסטיני, ואחרי שלחץ את ידו של ערפאת, הוא לא אץ קדימה כדי ליצור עובדה-מוגמרת של שלום. הוא היסס, השתהה, עיכב – וכך נתן לכוחות המלחמה והגזענות להתארגן ולפתוח בהתקפה נגדית.

כאשר המתנחל ברוך גולדשטיין מקריית-ארבע ביצע את הטבח המחריד במערכת-המכפלה, הייתה לרבין הזדמנות-פז לטהר את קן-השרצים הפשיסטי בחברון. הוא נרתע מלהתעמת עם הימין. הימין לא נרתע מלהרוג אותו.

מה קרה אחרי-זה?השבוע הודלף מסמך חשוב.

מסתבר שביום הרצח דיבר נתניהו עם השגריר האמריקאי (והיהודי הציוני) מרטין אינדיק. נתניהו, שזכר היטב את חלקו במערכת-ההסתה, היה בפאניקה. הוא אמר לשגריר שאם תתקיימנה בחירות מיד, הימין הישראלי יימחק מהמפה.

אבל שמעון פרס, ראש-הממשלה החדש, לא הכריז על בחירות מיד, למרות שכמה אנשים (ואני ביניהם) קראו לו פומבית לעשות כן. הערכת נתניהו הייתה נכונה – הארץ כולה סערה, הכול האשימו את הימין. אילו התקיימו הבחירות מיד, היה הימין נדחק לשוליים. כל ההיסטוריה של מדינת-ישראל הייתה שונה.

מדוע סירב פרס לעשות זאת? מפני ששנא את רבין. הוא לא רצה להיבחר כ"מוציא לפועל של צוואת רבין", אלא בזכות עצמו. למרבה הצער, הציבור לא הכיר בזכות הזאת.

בחודשים הבאים עשה פרס את כל השגיאות האפשריות (והבלתי-אפשרויות). היא אישר את הריגתו של יחיא עייאש, מראשי חמאס, דבר שגרם להצפת הארץ כולה בפיגועי-התאבדות עקובים מדם. הוא פלש ללבנון, דבר שגרם לטבח בכפר-קנא ולנסיגה מבוהלת. רק אז הכריז על בחירות מוקדמות. רבין לא הוזכר כלל במערכת-הבחירות שלו. כך הצליח פרס להעלות את נתניהו לשלטון.

כתבתי פעם שפרס ספג את העלבון הצורב ביותר שלו כמה דקות לפני רצח רבין. יגאל עמיר חיכה לרגלי המדרגות, כשהאקדח מוכן לירי. פרס ירד במדרגות, והרוצח נתן לו לעבור, כמו שדייג זורק דג קטן בבוז בחזרה לים. הוא המתין לרבין.

ונשאר – היסטוריה.