אחד מכתבי הטלוויזיה המתחכמים שאל אותי: "אז למה שחררנו 1027 מחבלים תמורת חייל אחד?" הוא ציפה, מן הסתם, לתשובה הסטנדרטית: "מפני שישראלי אחד שווה אלף ערבים."

הילד הקטן ענה: "מפני שאנחנו תפסנו הרבה והם תפסו רק אחד."

במשך יותר משבוע הייתה כל ישראל במצב של שיכרון. שליט אכן שלט במדינה. תמונותיו היו דבוקות בכל מקום, כמו תמונות החבר קים בצפון-קוריאה.

זה היה אחד מאותם הרגעים הנדירים שבהם יכלו אזרחי ישראל להתגאות במדינתם. מדינות מעטות, אם בכלל, היו מוכנות להחליף 1027 אסירים תמורת חייל אחד. ברוב המקומות, ובכללם ארצות-הברית, לא יכול היה מנהיג לקבל החלטה כזאת.

מבחינה מסוימת, זה תאם את המסורת של הגטו היהודי. "פדיון שבויים" הוא מצווה דתית מקודשת, תולדת הנסיבות המיוחדות שבהן חיה עדה נרדפת, המפוזרת בעולם. אם נלכד יהודי ממרסיי על-ידי שודדי-ים מוסלמים ועתיד היה להימכר בשוק-העבדים של אלכסנדריה, היו יהודי קהיר חייבים לפדות אותו.

כמו שאמרו חז"ל: "כל ישראל ערבים זה לזה."

אזרחי ישראל יכלו להסתכל במראה ולומר: "כמה שאנחנו נהדרים!"

מיד אחרי הסכם אוסלו פירסם "גוש שלום" קריאה לשחרר את כל האסירים הפלסטיניים לאלתר. אלה הם שבויי-מלחמה, אמרנו, ודינם להשתחרר בגמר הלחימה. זה היה שולח מסר אנושי מחשמל לכל עיר וכפר פלסטיני. בשיתוף עם פייצל חוסייני, המנהיג הפלסטיני המנוח, ערכנו הפגנת-ענק מול כלא ג'נייד ליד שכם, בהשתתפות של יותר מעשרת אלפים ישראלים ופלסטינים.

אך ממשלות-ישראל לא הסכימו מעולם שהאסירים הפלסטיניים הם שבויי-מלחמה. הם הוגדרו כפושעים פליליים רגילים, רק גרועים יותר.

השבוע לא נקראו המשוחררים "לוחמים פלסטיניים", או "פעילים", או סתם "פלסטינים". כל העיתונים וכל תוכניות-טלוויזיה, מ"הארץ" האליטיסטי ועד לאחרון הצהובונים, קראו להם "רוצחים", לרוב עם התוספת "מנוולים".

אחת מצורות העריצות הגרועות בעולם היא עריצות המלים. כשמילה מכה שרשים, היא מכוונת את המחשבה ואת המעשה. כמו שנאמר בתנ"ך: "מוות וחיים ביד לשון". אפשר בהחלט לשחרר אלף לוחמי אויב. אבל לשחרר אלף רוצחים מנוולים - זה דבר אחר לגמרי.

כמה מהאסירים האלה עזרו למתאבדים להרוג עשרות בני-אדם. אחדים ביצעו מעשים זוועתיים ממש – כמו אותה צעירה יפה שפיתתה נער ישראלי מוכה-אהבה להיכנס למלכודת, שם ניקבו חבריה את גופו בעשרות כדורים. אך אחרים נדונו למאסר-עולם בגלל השתייכותם לארגון אסור והחזקת נשק, או בגלל השלכת רימון-יד עקר לעבר אוטובוס, מבלי לפגוע באיש.

כמעט כולם נידונו על-ידי בתי-דין צבאיים. וכבר נאמר שבית-דין צבאי דומה לבית-משפט רגיל כמו שמוסיקה צבאית דומה למוסיקה רגילה.

בלשון המקובלת אצלנו, לכל האסירים האלה יש "דם על הידיים". אך למי מאיתנו, אזרחי ישראל, אין דם על הידיים? נכון, חיילת צעירה, המכוונת מרחוק מזל"ט ההורג חשוד פלסטיני יחד עם כל משפחתו, אין לה דם על הידיים. גם לא לטייס המשחרר פצצה על שכונת-מגורים ומרגיש רק "מכה קלה בכנף", כפי שהתבטא דן חלוץ. (פלסטיני אמר לי פעם: "תנו לי טנק או מטוס-קרב, ואני אפסיק את הטרור.")

הטענה העיקרית נגד העסקה התבססה על נתוני השב"כ, שלפיהם חזרו 15% של משוחררי העבר לעסוק בטרור. אולי. אך רובם הפכו דווקא לשוחרי-שלום. למעשה, כל ידידיי הפלסטיניים הם אסירים לשעבר, ששהו בכלא 12 שנים ויותר. בכלא הם למדו עברית, הכירו את חיי הישראלים מהטלוויזיה ואף התחילו להעריץ כמה דברים בישראל, כמו הדמוקרטיה. רוב האסירים רוצים פשוט לחזור הביתה, להקים משפחה ולחיות חיים נורמאליים.

אך בשעות האינסופיות של ההמתנה לבוא גלעד, כל תחנות הטלוויזיה הראו שוב ושוב את התמונות הנוראות של הפיגועים שבהם היו מעורבים האסירים שעמדו להשתחרר, כמו הצעירה שנהגה ברכב שהביא את המתאבד למקום. הייתה זאת מסכת מתמשכת של שנאה. ההערצה שלנו לאופי הנהדר שלנו התערבבה עם ההרגשה שאנחנו שוב הקורבנות, הנאלצים לשחרר רוצחים מנוולים, אשר ינסו מחר שוב לרצוח אותנו.

אך בעיני עצמם, כל האסירים האלה פעלו למען שחרור עמם, כמו בשיר האירי הידוע: "יירו בי כמו בחייל אירי / אל תתלו אותי כמו כלב / כי לחמתי למען חרות אירלנד..." כדאי לזכור שנלסון מנדלה הנהדר היה טרוריסט פעיל וישב בכלא במשך 28 שנים מפני שסירב לחתום על כתב-גינוי לטרור.

הישראלים (כמו רוב העמים, מן הסתם) אינם מסוגלים להיכנס לנעליהם של אויביהם. משום כך אין אנחנו מסוגלים לנהל מדיניות חכמה, גם בעניין זה.

איך שוכנע בנימין נתניהו להתקפל?

גיבור המערכה הוא נועם שליט. הוא אדם מופנם, מכונס בתוך עצמו ושונא פרסום, אך הוא יצא להילחם כאריה למען בנו, יום-יום, במשך חמש שנים וארבעה חודשים. אין ספק שהציל את חייו. כך עשתה גם אמו. הם הצליחו להקים תנועה המונית שאין לה תקדים בתולדות המדינה.

עזרה להם העובדה שגלעד נראה כמו הבן של כל אחד. הוא צעיר ביישן, בעל חיוך מלבב בכל תצלום ובכל סרט וידיאו מלפני נפילתו בשבי. הוא נראה צעיר מכפי גילו, רזה וחסר-יומרה. השבוע, כעבור יותר מחמש שנים, הוא עדיין נראה כך, רק חיוור יותר.

אילו הצליח השב"כ לאתר אותו, היו בלי ספק מנסים לשחרר אותו בכוח. זה היה עלול לעלות בחייו, כפי שקרה ברוב הניסיונות האלה בעבר – פרשת מעלות, פרשת הספורטאים במינכן, פרשת נחשון וקסמן, ועוד. למזלו של גלעד השב"כ לא הצליח, למרות שיש לו מאות סוכנים ברצועת-עזה. זה הישג ראוי-לציון של חמאס. זה הסביר גם מדוע הוחזק גלעד בבידוד מוחלט ולא הורשה להיפגש עם איש.

עם שחרורו שמחנו על כך שהוא נראה במצב טוב, בריא וערני. מהמשפטים המעטים שאמר בראיון במצריים, בדרך הביתה, למדנו ששוביו נתנו לו מכשירי רדיו וטלוויזיה, ושידע על מה שקורה.

מהרגע שדרך על אדמת ישראל, לא פורסם כמעט דבר על הצורה שבה טיפלו בו בשבי. באילו תנאים הוחזק? איך היה האוכל? האם שוביו דיברו איתו? מה הוא חושב עליהם? האם למד ערבית? עד כה לא דלפה מילה – אולי מפני שהתשובות עלולות להטיל אור חיובי מדי על חמאס. יש להניח שידריכו אותו היטב לפני שיפתח את פיו בציבור.

כתבים זרים שאלו אותי השבוע אם העיסקה פתחה את הדרך לחידוש תהליך השלום. עד כמה שזה נוגע למצב-רוח הציבור, ההיפך נכון.

העיתונאים האלה שאלו אותי אם זה לא הפריע לנתניהו שחילופי-השבויים מחזקים את חמאס ומנחיתים מכה קשה על אבו-מאזן. הם נדהמו מתשובתי: זאת הייתה אחת המטרות העיקריות, אם לא העיקרית.

פעולותיו של אבו-מאזן באו"ם הדאיגה את ממשלת-נתניהו מאוד. גם אם התוצאה המעשית היחידה תהיה החלטה של העצרת הכללית להכיר במדינת פלסטין ולהעניק לה מעמד של מדינה-משקיפה, יהיה זה צעד גדול לקראת הקמתה של המדינה הפלסטינית.

ממשלת נתניהו, כמו כל הממשלות שקדמו לה מאז קום המדינה – רק יותר - מתנגדת באופן מוחלט להקמת מדינה פלסטינית אמיתית. מדינה כזאת הייתה שמה קץ לחלום ארץ-ישראל השלמה, מכריחה אותנו להחזיר חלקים גדולים מהארץ שאלוהים בכבודו ובעצמו הבטיח לנו ולפנות עשרות התנחלויות.

בשביל נתניהו ושות', זוהי הסכנה האמיתית. חמאס אינה מהווה שום סכנה. מה הוא יכול לעשות? לשגר כמה טילים, להרוג כמה אזרחים – אז מה? ישראל יכולה לטפל בזה. הרי ממשלת חמאס ברצועת-עזה לא הייתה קמה כלל אלמלא ניתקה ישראל את הרצועה מהגדה המערבית, בניגוד מוחלט להתחייבות החגיגית שלנו באוסלו לפתוח ארבעה "מעברים בטוחים". אף מעבר לא נפתח.

אגב, זה מסביר גם את התיזמון. מדוע הסכים נתניהו דווקא עכשיו לדבר שהוא התנגד לו כל חייו? מפני שאבו-מאזן, האפרוח מרוט-הנוצות, התחיל לפתע לעוף כמו נשר.

ואכן, ביום ביצוע העסקה השמיע אבו-מאזן נאום עלוב. אין ספק שהוכה קשות. בעיני הפלסטיני המצוי, העניין פשוט לגמרי: אבו-מאזן, הדוגל בשלום, לא הצליח לשחרר איש. חמאס, הדוגל בכוח, שיחרר יותר מאלף אסירים, ביניהם אנשי פת"ח. המסקנה: "ישראל מבינה רק את שפת הכוח".

הרוב העצום של אזרחי ישראל תמך בעסקה, למרות שהם משוכנעים ש"הרוצחים המנוולים" יחזרו לרצוח.

מעולם לא היה הקו המפריד ברור יותר: כ-25% התנגדו. מחנה זה כולל את הימין הקיצוני, כל המתנחלים וכמעט כל הדתיים-לאומניים. כל האחרים – המחנה העצום של המרכז והשמאל, החילונים, הליברלים והדתיים המתונים, תמכו.

זהו הזרם המרכזי של ישראל, שבו טמונה התקווה לעתיד. אילו הציע נתניהו השבוע הסכם-שלום, והיה זוכה בתמיכת כל ראשי צה"ל, המוסד ושב"כ, כמו הפעם, אותו הרוב היה תומך גם בשלום.

אשר לאסירים – 4000 נשארו בכלא, והמספר יגדל מן הסתם שוב. מתנגדי העסקה צודקים באומרם שהעסקה מספקת תמריץ ללכוד עוד חיילים, כדי להשיג את שחרורם.

אם כל ישראל שיכורה מהתרגשות בגלל החזרתו של בן אחד למשפחתו – מה ביחס ל-4000 המשפחות בצד השני? למרבה הצער, הישראלי המצוי אינו מציג את השאלה כך. הוא רגיל לראות באסירים הפלסטינים רק אסימונים.

אז איך למנוע את לכידתם של חיילים נוספים? יש רק דרך אלטרנטיבית אחת: לפתוח אפשרות סבירה לשחרורם בהסכמה.

למשל, באמצעות שלום – אם תסלחו לי על השימוש במילה הגסה הזאת.