זה היה יום-כיפור הראשון שלי בלי רחל, והגלים האפלים שיקפו את מצב-רוחי.

חשבתי על מדינתנו, מדינת-ישראל. אני טוען שיש לי מניות-ייסוד בעסק הזה.

האם תחזיק מעמד? האם היא תהיה פה בעוד 100 שנה? או שזוהי אפיזודה חולפת, "פוקס" של ההיסטוריה?

כאשר נשאל לדעתו על תוצאות המהפכה הצרפתית, השיב צ'ו אן-ליי, כידוע: "מוקדם לומר."

המהפכה הציונית – והיא הייתה כזאת – החלה יותר ממאה שנה אחרי המהפכה הצרפתית. בוודאי מוקדם לומר.

פעם, במצב-רוח מבודח, אמרתי לידידיי: "אולי כולנו טועים. אולי ישראל כלל אינה הצורה הסופית של המפעל הציוני. אלא, כמו המתכננים של כל מיזם גדול, החליטו הציונים ליצור קודם כל 'פיילוט', כדי לבחון את תוכניותיהם. אנחנו, הישראלים, איננו אלא חיות-מעבדה. עוד מעט יופיע עוד בנימין זאב הרצל, ואחרי שיבחן את השגיאות שעשינו בניסוי הזה, הוא ישרטט תכנית למדינה האמיתית, שתהיה מושלמת!"

הרצל 2 יתחיל בשאלה: איפה התחיל הכישלון של הרצל 1?

הרצל 1 ביקר רק פעם אחת בארץ, וגם זאת רק כדי לפגוש כאן את הקיסר הגרמני, שאותו רצה לגייס לעניינו. הקיסר התעקש לפגוש אותו דווקא בשערי ירושלים. הוא הקשיב למה שהיה להרצל לומר, ואז העיר לאחד מעוזריו: "זה רעיון גדול, אבל אי-אפשר לבצע אותו עם יהודים!"

הוא התכוון ליהודים שהכיר – חברי קהילה דתית-אתנית הפזורה בעולם. את אלה התכוון הרצל להפוך ללאום מן הסוג המודרני, לאום כשאר הלאומים של אירופה.

הרצל לא היה הוגה-דעות מעמיק, אלא עיתונאי ומחזאי. הוא – ויורשיו – ראו את השינוי הדרוש בעיקר כבעיה של תחבורה. נביא את היהודים לארץ-ישראל, וכל השאר יבוא על מקום בשלום, ממש באופן אוטומטי. היהודים יהפכו לעם נורמאלי, עם ככל העמים, אומה ככל האומות.

אבל היהודים לא היו לא עם ולא אומה. הם היו משהו אחר לגמרי.

הפזורה היהודים הייתה תופעה לא-נורמאלית באירופה של המאה ה-19, אבל לפני 2000 שנה היא הייתה נורמאלית לגמרי. התרבות השלטת של הימים ההם הייתה רשת של פזורות – יחידות דתיות-אתניות אוטונומיות שהיו פזורות בעולם ה"תרבותי" (סביב הים התיכון). האימפריות השולטות, בזו אחר זו – הממלכה הפרסית, ממלכת אלכסנדר הגדול, האימפריה הרומאית, הממלכה הביזנטית, הממלכה העות'מאנית – ראו בקהילות פזורות אלה לבנים של בניין החברה.

לא ניתן היה אז לחשוב על "לאומים", גופים טריטוריאליים כמו בימינו. יהודי בירושלים לא השתייך לאותה הישות כמו "יווני" בקיסריה. גבר נוצרי באלכסנדריה לא יכול היה להתחתן עם היהודייה שגרה בבית ממול, אך זו יכלה בהחלט להתחתן עם יהודי באנטיוכיה הרחוקה.

מאז השתנתה אירופה פעמים רבות, עד שהופיעו הלאומים המודרניים. רק היהודים לא השתנו. כאשר חיפש הרצל פיתרון ל"שאלה היהודית", הם היו עדיין פזורה אתנית-דתית.

אין בעיה, הוא חשב. כשאביא אותן לפלסטינה, הם יהיו למשהו אחר.

אולם קהילה אתנית-דתית, המתקיימת אלפי שנים כמיעוט נרדף בסביבה עוינת, מפתחת מנטאליות משלה. היא חוששת מפני ממשלת הגויים, מקור אינסופי של גזירות. כל אדם שאינו שייך לקהילה נראה לה כאויב, אלא אם כן הוכח ההיפך (וגם אז). היא מפתחת צורה קיצונית של סולידריות עם שאר אנשי הקהילה, גם במרחק של אלפי קילומטרים, ותומכת בהם בכל מחיר, יעשו אשרי יעשו. כמיעוט חסר-ישע חולמת הקהילה על יום נקם ושילם, כאשר היא תוכל לעשות לאחרים מה שהאחרים עשו לה.

כל זה מעצב את השקפת-העם שלה, את דתה ומסורותיה, המועברות מדור לדור. במשך מאות שנים התפללו היהודים בערב פסח לאלוהים: "שפוך חמתך על הגויים..."

כאשר התחילו הציונים להגיע לארץ ולהקים את היישוב, נראה היה כאילו הרצל צדק. הם התחילו להתנהג כמו עובר של אומה אמיתית. הם השילו מעצמם את הדת ובזו לפזורה ("הגולה"). המילה "גלותי" הפך בפיה לגרועה שבקללות. הם קראו למפעל החדש שלהם "עברי", לא "יהודי". הם התחילו ליצור חברה חדשה ותרבות חדשה.

ואז קרה הדבר הנורא: השואה.

השואה החזירה את כל המנטאליות היהודית הישנה לקדמותה, ועוד איך. לא רק הגרמנים היו הפושעים, אלא כל העמים שעמדו מנגד ולא נקפו אצבע להציל את הקורבנות. הסתבר שאחרי הכול, היהודים צדקו: העולם כולו נגדנו, היהודים צריכים להגן על עצמם בכל מחיר. היישוב טעה טעות נוראה ביחסו ליהדות ולפזורה, אנחנו צריכים לחבק מחדש את כל אשר בזנו לו רק אתמול: הדת היהודית, המסורת היהודית, השטעטל היהודי.

הפרופסור ישעיהו ליבוביץ, יהודי שומר-מצוות, אמר שהדת היהודית כבר מתה לפני 200 שנה, ושהדבר האחד המאחד את יהודי העולם הוא השואה. ואכן, מיום היווסדה הפכה מדינת-ישראל למדינת-השואה. אבל היא כבר לא גטו חסר-ישע – יש לנו צבא אדיר, אנחנו יכולים סוף-סוף לעשות לאחרים מה שהאחרים עשו לנו.

התסמינים של הגטו השתלטו על המדינה החדשה. הפחדים הקיומיים הישנים, אי-האמון בזולת, הדעות הקדומות, הרגשת הקורבנות, חלומות הנקם. הם יצרו תערובת נפיצה של עוצמה וקרבנות, כוחנות ומזוכיזם, מיליטריזם והאמונה שכל העולם נגדנו. גטו עם פצצות-גרעין.

האם מדינה כזאת יכולה להחזיק מעמד ולשגשג בעולם המודרני?

אומות אירופה לחמו הרבה מלחמות. אבל הן ידעו תמיד שאחרי המלחמה בא השלום, שהאויבים של היום יכולים בהחלט להיות הידידים של מחר. מדינות-הלאום נשארו קיימות, אבל הן הופכות יותר ויותר תלויות זו בזו. הן מצטרפות למבנים מרחביים, תוך ויתור על נתחים גדולים של ריבונותן.

ישראל אינה מסוגלת לכך. סקרי דעת-הקהל מראים שרוב מוחץ בישראל מאמין שלעולם לא יהיה שלום. לא מחר, לא תוך מאה שנה. הם משוכנעים ש"הערבים" רוצים לזרוק אותנו לים. הם רואים בישראל אדירת-הכוח קורבן מוקף אויבים, כשגם ידידינו עלולים לתקוע לנו בכל עת סכין בגב. הם רואים בכיבוש הנצחי של השטחים הפלסטיניים ובהקמת התנחלויות לוחמניות בכל הארץ תוצאה של התוקפנות הערבית, ולא הסיבה שלה. רוב רובם של יהודי העולם תומכים בהם בסולידריות עיוורת.

כמעט כל המפלגות הישראליות, ובכללן האופוזיציה הראשית, עומדות על כך שיש להכיר בישראל כב"מדינת-הלאום של העם היהודי". פירוש הדבר שישראל אינה שייכת לישראלים (הממשלה דוחה רשמית את קיומו של "לאום ישראלי") אלה לעדה היהודית האתנית-דתית העולמית. זהו כמובן הניגוד המוחלט למדינת-לאום אמיתית, המסוגלת לחיות בשלום עם שכנותיה ולהצטרף לאיחודים מרחביים.

מעולם לא היה לי ספק לגבי גודל התפקיד שחבריי ואני נטלנו על עצמנו לפני עשרות שנים.

לא קיבלנו על עצמנו לשנות היבט זה או אחר של מדינת ישראל, אלא לשנות את יסודות המדינה עצמה.

זה חורג הרבה מעבר לתחום הפוליטי, או להחלפת מפלגה אחת באחרת. זה חורג אפילו מן הצורך לעשות שלום עם העם הפלסטיני, לסיים את הכיבוש, לפנות את ההתנחלויות. הכוונה היא לשנות מן היסוד את התודעה הלאומית, את התודעה של כל ישראלי וישראלית.

נאמר ש"אפשר להוציא את היהודים מהגטו, אבל אי-אפשר להוציא את הגטו מהיהודים." אבל את זאת בדיוק עלינו לעשות.

האם זה ניתן? אני חושב שכן. אני מקווה שכן.

אולי אנחנו זקוקים לשם כך להלם – הלם חיובי או הלם שלילי. ביקורו של אנואר סאדאת לירושלים ב-1977 יכול לשמש כדגם מוקטן: כאשר בא לירושלים בעוד מצב-המלחמה עדיין בתוקפו, הוא שינה בן-יום את תודעת הישראלית. כך עשתה גם לחיצת-הידיים של יצחק רבין ויאסר ערפאת על מדשאת הבית הלבן ב-1993. ובדרך השלילית, כך עשתה לפני 38 שנים מלחמת יום-כיפור, שזיעזעה את ישראל עד היסוד. אבל כל אלה גרמו להלם קטן, בלם זמני, בהשוואה למה שדרוש באמת.

הרצל שני יוכל, אולי, לחולל נס כזה, גם נגד כל הסיכויים. אולי יאמץ לעצמו את סיסמת קודמו: "אם תרצו, אין זה אגדה."