הטור של אורי אבנרי 

אנחנו, הבוגדים


כתב עיתונאים גרמני בכיר, רודולף אוגשטיין המנוח, בביקורת על אחד מספריי. הספר, "אויבי, אחי", תיאר בין השאר את פגישתי עם יאסר ערפאת, הפגישה הראשונה בין ישראלי לבין מנהיג "ארגון השחרור הפלסטיני". הפגישה נערכה בעיצומו של הקרב על ביירות, וכדי לקיימה חציתי את הקווים.

שמעתי ברדיו שארבעה שרים תבעו להעמיד אותי לדין בעוון בגידה. ואכן, ממשלת בגין-שרון החליטה רשמית להטיל על היועץ המשפטי לפתוח בחקירה פלילית. אבל אחרי חקירה קבע היועץ, יצחק זמיר, שלא עברתי שום עבירה. בין השאר, מפני ששהיתי בביירות כאורח צה"ל, ומפני שלא היה קיים הבדל משפטי בין מזרח העיר (שבו שלט צה"ל) ומערב העיר (שהיה בידי אש"ף).

ב-14 השנים הקודמות קיימתם מגעים קבועים עם צמרת אש"ף, שהוגר אז רשמית כארגון-טרור, ובעקיפין עם הארכי-מחבל, ערפאת. על מגעים אלה דיווחתי ליצחק רבין, כל עוד היה ראש-הממשלה.

למותר להזכיר שכעבור 11 שנה כרתה ישראל ברית עם אש"ף, ראשי ממשלתנו התחבקו עם ערפאת וגם אותם השרים שרצו לשפוט אותי כבוגד עלו אליו לרגל.

כאשר כתב אוגשטיין את המלים הנ"ל, הוא חשב במיוחד על המקרה המפורסם ביותר של בגידה: ההתנקשות של אלוף-מישנה קלאוס פון-שטופנברג בחיי אדולף היטלר.

פון-שטאופנברג, גיבור-מלחמה שאיבד עין וכמה מאצבעות ידיו, התלבט קשות לפני שהחליט לעשות את המעשה. כפטריוט אמיתי הגיע למסקנה שרק הריגת היטלר יכולה להציל את גרמניה מהאסון המתקרב ומאובדן חייהם של מאות אלפים במלחמה אבודה. אך הוא נשבע אמונים לפיהרר, וכקתולי אדוק התייחס בחומרה רבה להפרת שבועה. מרד בעיצומה של מלחמה הייתה, כמובן, בגידה.

כמעט כל הגרמנים מסכימים כיום שמעשה-הבגידה הזה היה מוסרי ומוצדק. הרחוב שבו שכן בניין המטכ"ל הגרמני, שבחצרו הוצא פון-שטאופנברג להורג, נקרא היום על שמו. הנה כי כן, בגידה ופטריוטיזם שכנו בכפיפה אחת.

הרוזן קלאוס שנק פון-שטאופנברג לא היה שמאלן. להיפך, הוא היה איש ימין, שמרני מאוד, בן למשפחת אצולה בת דורות רבים.

אך ההאשמה בבגידה מכוונת לרוב כלפי אנשי-שמאל. יתכן שזוהי הקללה השגורה ביותר בפי אנשי-ימין בכל העולם – ובפרט בישראל - כלפי השמאלנים: הם בוגדים בעמם ובמולדתם.

לפי ההשקפה הימנית: השמאל חותר תחת החוסן הלאומי ומסייע לאויב הזומם השמידנו. הוא מתנגד כמעט תמיד להגדלת תקציב-הביטחון, בטענה שהכסף דרוש לשירותים חברתיים, כגון חינוך, בריאות ורווחה. הוא מעלה את ערך האדם מעל לערך הלאום והמדינה. הוא רודף שלום ומוכן לעשות ויתורים לאויב. בזירה הישראלית-פלסטינית, הוא מוכן לוותר על חלקי הארץ, שהקדוש-ברוך-הוא בכבודו ובעצמו הבטיח לנו.

בקיצור: בוגדים נתעבים.

תשובת השמאלנים – בארץ ובעולם – היא שהם-הם הפטריוטים האמיתיים, השואפים לחברה בריאה, שהיא הבסיס האמיתי לביטחון הלאומי. הרי רק אזרחים המרגישים שיש להם חלק במולדת ונחלה במדינה מוכנים להילחם עליה בלב ובנפש. יתר על כן, שום מדינה אינה מסוגלת לנהל מלחמות עד אין סוף. השלום דרוש למדינה ולאדם, ורק בשלום יכולה האומה לפתח את מלוא משאביה הרוחניים והחומריים.

לדעת השמאל, אנשי הימין מטפחים רגשות של שנאה, פחד ודעות קדומות נגד הזר מבחוץ ומיעוטים מבית, כדי לכבוש את לב ההמונים הפרימיטיביים. הימין מעוניין בקיום מתיחות ביטחונית מתמדת ובהרפתקאות מלחמתיות, כדי להגשים את השקפת-עולמו המעוותת. לכן מהווה הימין סכנה למדינה ולאזרחיה, ובסופו של דבר הוא מביא לאסון לאומי. ובמקרה שלנו: לחורבן בית שלישי.

בקיצור: גזענים נתעבים.

בהיסטוריה שלנו יש מקרה של בגידה, שקדם בהרבה למעשהו של פון-שטאופנברג הגרמני.

לפני הרבה שנים אכלתי ארוחת-צהריים בחברתו של אחד מאילי המשק הישראלי. במהלך השיחה השמעתי את הדעה שבר-כוכבא היה הרפתקן מטורף, שהקנאים היו פושעים ושגם המכבים לחמו מלחמת-אחים רצחנית.

הבנקאי פתח זוג-עיניים כחולות בתימהון אין-קץ. מעולם לא שמע כאלה דעות חריגות. בו במקום החלטתי לכתוב על כך סדרת-מאמרים. היא התפרסמה בכמה גיליונות רצופים של "העולם הזה", ולא עוררו הדים. אבל כעבור-זמן כתב יהושפט הרכבי ספר ברוח זו. והסכר נפרץ.

מרד הקנאים היה מעשה-טירוף. במושגים של ימינו, חוללו אותו אנשי הימין הקיצוני. אנשים נבונים, כמו המלך אגריפס, הזהירו מפני הרפתקה חסרת-תוחלת מול הכוח הצבאי האדיר של מעצמת-העל הרומאית. אבל הקנאים שיתקו את הקולות האלה, רצחו את כל מי שהרים קולו נגד המורד והשתלטו על הישוב היהודי. כאשר הרומאים הטילו מצור על ירושלים, כתות הקנאים שרפו את מחסני-התבואה זו של זו, בביטחון שאין בהם צורך – הרי הקדוש-ברוך-הוא יגאל את עירו הקדושה.

אחד האנשים הנבונים שנותרו בעיר המשוגעת, יוחנן ב-זכאי, ראה בבירור את הנולד. הוא התחפש למת והוצא אל מחוץ לעיר בארון-מתים. שם התייצב לפני המצביא הרומאי וביקש ממנו רשות להתיישב ביבנה ולהקים שם מרכז רוחני.

זה היה מעשה-בגידה חמור מאין כמוהו. עריקה מהחזית, פחדנות, קיום מגע עם האויב, משת"פיות. כנער הייתי חבר באצ"ל, וערכנו לו משפט-דמה. הוא נמצא אשם ונידון למיתה. הקנאים היו גיבורינו.

אבל החוכמה הקולקטיבית של העם היהודי דווקא העלתה על נס את מעשה-הבגידה של בן-זכאי. מקובל לחשוב שהוא הציל את היהדות במשך אלפיים שנות "גלות". משמע: ה"בגידה" שלו הצילה את העם. זה היה המעשה הפטריוטי. הישוב היהודי נשאר על אדמתו ופרח, עד להופעתו של המשוגע התורן הבא: בר-כוכבא, גם הוא איש הימין הקיצוני, בלשון ימינו.

גורלם של המכבים שפר יותר. הם זכורים לטובה בתודעה היהודית. בעוד שמעשי הקנאים נזכרים באבל תשעה באב, מעשי המכבים נחוגים בחג-החנוכה. הציונות העלתה אותם על נס כלוחמי-שחרור, שגאלו את היהודים משלטון זר ודורסני. ואכן, בניגוד לקנאים ולבר-כוכבא, הייתה למכבים ראייה ריאליסטית של המפה הפוליטית. הם כרתו בריתות וניווטו את המרד בחוכמה.

אבל מלחמת המכבים הייתה בראש-וראשונה מלחמת-אחים. המכבים ניהלו מסע רצחני נגד ה"מתייוונים". ומי היו ה"מתייוונים"? אלה שאימצו לעצמם את התרבות הכי נאורה, הכי מתקדמת בעולם של אז – משהו דומה לתרבות האמריקאית, או לתרבות המערבית בכלל, במציאות ימינו. הם נחשבו לבוגדים בעיני "נוער הגבעות" והמחנה הדתי-לאומי של אז, כמו שהשמאלנים נחשבים בעיני יורשיהם של אלה היום. (זה לא הפריע למלכי החשמונאים, יורשי המכבים, "להתייוון" בעצמם, כפי שמעידים כמה משמותיהם.)

בתקופה יותר מאוחרת עבר שרביט המשיחיות המטורפת לידי שבתאי צבי. היא כבשה בסערה את המוני היהודים ברחבי העולם. רק קומץ קטן של יהודים העזו להתנגד לטירוף הזה, והם היו ה"בוגדים" התורניים. כאשר התפוצצה הבועה הזאת וה"משיח" התאסלם, הוכח שהמתנגדים צדקו. אבל זה לא גרם להמונים לחבב אותם. להיפך. כפי שמספר גרשום שלום, אחרי נפילת שבתאי צבאי שנאו את מתנגדיו עוד יותר.

ועוד לא הזכרנו את הארכי-בוגד: ירמיהו הנביא, האיש שהטיף לכניעה, ממש "תבוסתן" מבטן ומלידה, שהשלטון הימני זרק אותו לבור של טיט. דבריו נכנסו לתנ"ך, ואילו דברי שונאיו נשכחו.

אפשר להביא דוגמאות אין-ספור מתולדותיהם של עמים אחרים. בעיתות משבר, הפטריוטים האמיתיים, הקוראים לשלום ולפשרה – בקיצור, ה"שמאלנים" - נחשבים לבוגדים, והלאומנים מכל הסוגים, מחרחרי המלחמה מלהיטי השנאה, נחשבים לפטריוטים. עליהם אמר הפילוסוף הבריטי הד"ר סמואל ג'ונסון, ש"הפטריוטיזם הוא המפלט האחרון של הנבל."

פורסם ב"הארץ" - 7 באוקטובר, 2011

בגידה שהצילה את העם