בימים ההם, בראשית המלחמה, עמדו המדינות בתור למסור לגרמניה הכרזות-מלחמה. הגרפיטי שיקף את היוהרה של המפקד העליון, הקיסר וילהלם, שסמך על תוכנית-המלחמה של המטכ"ל הגרמני האגדתי. זו הייתה תכנית-מלחמה מצוינת, וכמו שקורה לתוכניות-מלחמה מצוינות - היא נכשלה כבר בשלב הראשון.

הקיסר המטופש מצא לו יורשים נאותים. המשנה לראש-הממשלה שלנו, משה יעלון, רמטכ"ל-לשעבר שמנת-המשכל שלו ירודה אף מזו המקובלת בתפקיד זה, הכריז שישראל אינה יכולה להתנצל בפני תורכיה, גם כאשר אינטרסים לאומיים חיוניים מחייבים זאת, מפני שזה יפגע ב"יוקרה".

הרבה אויבים, הרבה יוקרה.

נדמה שעוד מעט ייגמרו לנו הידידים שניתן להפכם לאויבים - למען היוקרה.

בשבוע שעבר עבר חתול שחור בין ישראל וידידתנו השנייה העולם, גרמניה.

בכירים גרמניים מסרו לעמיתיהם הישראליים שהקאנצלרית, אנגלה מרקל, "רתחה מכעס" כאשר נודע לה שממשלת ישראל אישרה את בניינתן של 1100 יחידות-דיור בשכונת גילה במזרח ירושלים. רק כמה ימים לפני כן דרש הקוורטט מישראל ומהפלסטינים לפתוח מחדש במשא-ומתן ולהימנע מ"פרובוקציות". ואם זו לא פרובוקציה, מה כן?

מרקל, אישה מיושבת בדרך כלל. לא שמרה על זעמה לעצמה. היא טלפנה לבנימין נתניהו ונתנה לו על הראש, דבר שלא קרה עד כה.

עד כה שמרה גרמניה על הכללים שקבעה לעצמה: אחרי הפשעים הנוראים שביצעו הגרמנית נגד היהודים, אסור למתוח ביקורת כלשהי על ישראל, גרמניה צריכה לשלם עבור חלק חשוב של החימוש הישראלי, וגרמניה צריכה לוותר על אמות-מידה מוסריות ביחס לסכסוך הישראלי-פלסטיני.

נראה שלא עוד. יתכן שאנחנו מאבדים את ידידתנו השנייה בעולם.

הדוגמה הקלאסית לשיטה של "איך לאבד ידידים" היא, כמובן, פרשת יחסינו עם תורכיה.

דויד בן-גוריון, אדריכל המדינה, האמין שהשלום עם הערבים אינו אפשרי וגם אינו רצוי. הוא המציא אלטרנטיבה: כיתור העולם הערבי על-ידי טבעת של מדינות לא-ערביות. זה נקרא "ברית הפריפריה" וכלל את איראן (תחת שלטון השאה), אתיופיה, כמה מדינות אפריקאיות אחרות וכמובן - תורכיה.

היחסים עם תורכיה התפתחו במשך השנים לכדי חתונה מוצלחת, בייחוד בין הכוחות המזוינים. תרגילים משותפים, מכירת-נשק בממדים מאסיביים, חילופי מודיעין. כאשר עזרנו לכורדים בעיראק נגד סדאם חוסיין, עזרנו לאנקרה נגד הכורדים בתורכיה. בירושלים אף שקלו ברצינות להניח צינור תת-ימי מתורכיה לישראל, כדי להוביל מים הנמצאים בשפע בתורכיה והחסרים לישראל.

ולפתע השתנה הכול. יחסי תורכיה-ישראל דמו לאוניה שנפגעה על-ידי טורפדו.

זה התחיל כאשר ראש-ממשלת תורכיה, רג'פ טאיב ארדואן, קם ויצא באמצע דו-שיח עם שמעון פרס בעיר דאבוס. ישראלים יכלו להבין זאת. לא כל אחד יכול לסבול את פרס.

אבל משרד-החוץ של אביגדור ליברמן החליט לנקום. סגנו, גאון בשם דני איילון, זימן את השגריר התורכי והושיב אותו על ספה נמוכה, בעודו יושב בעצמו על כסא גבוה. השגריר לא שם לב לדבר, עד שדני הקטן הסביר את העלבון לעיתונאי מקומי מול מצלמות הטלוויזיה במילים הנשגבות "אתה לא הבנת את הקטע". השגריר קם וחזר הביתה.

תורכיה הגיבה בשליחת האוניה "מאווי מרמרה" לשבירת המצור על עזה. תשעה תורכים נהרגו. תורכיה סערה. ארדואן דרש התנצלות. כאן נכנס עניין היוקרה.

אפשר לטעון, כמובן, שכל העניין אורגן על-ידי ארדואן במחשבה תחילה, כדי לשנות כיוון ולהחליף את ישראל בבעלי-ברית חדשים. אם כך, זה היה טפשי עוד יותר מצד ממשלתנו לשחק לידיו.

כאשר פרץ האביב הערבי קפצה תורכיה על העגלה והציעה ליצור ציר תורכי-מצרי, כמו בימים הטובים של הממלכה העות'מאנית.

ישראל, מצדה, דבקה בקו המסורתי שלה. תחת להבין את המתרחש, ממשלתנו דבקה בדיקטטורה המתמוטטת של חוסני מוברק. אילו ברכה את המהפכה מהרגע הראשון, בפה מלא ובלב שלם, יתכן שהייתה קונה לנו אחיזה בדעת-הקהל המצרית, שמאסה במוברק וראתה בו עבד נרצע של ארצות-הברית שעזר לממשלת ישראל להרעיב מיליון וחצי אחים ערביים ברצועת-עזה.

המודיעין שלנו לא תפס שמתרחשת במצריים רעידת-אדמה היסטורית, שתשנה את פני המרחב. הבוז שלו לערבים מכה אותו בסנוורים.

התוצאה הייתה שהמוני קהיר תקפו את השגרירות שלנו וגרמו לשגריר ולצוות לברוח בבהלה. מחבלים תקפו שוב ושוב את הצינור המוביל את הגז המצרי לישראל במחירים זולים מאוד (יש להניח ששולם שוחד מתאים לאנשים הנכונים).

נאמר שהציבור המצרי היה תמיד נגד השלום עם ישראל, ושזה לא באשמתנו. זה פשוט לא נכון. אני באתי לקהיר כמה ימים אחרי הביקור ההיסטורי של אנואר סאדאת בירושלים ומצאתי שבירת מצריים שיכורה מרוב התלהבות. ישראלים רבים ביקרו מאז במצריים והתקבלו בכל מקום בידידות מופלגת. רק כאשר החמיר הכיבוש שלנו בשטחים הפלסטיניים הרגיש הציבור המצרי שבגדנו בו.

ליברמן ושות' איבדו את תורכיה ומאבדים את מצריים, שתי בעלות-בריתנו העיקריות במרחב. הם העליבו, השפילו ודרכו על בהונות רגליהן של תריסר מדינות אחרות. אך אין ספק שרכשו הרבה-הרבה יוקרה.

אנשים המחפשים הגיון בפוליטיקה מגיעים לעיתים קרובות לתיאוריות של קונספירציה.

כאשר הוקמה הקואליציה הנוכחית, ליברמן דרש את המשרד לקליטת העלייה, משרד המשפטים, המשרד לביטחון-פנים ואת משרד-החוץ.

עלייה – זה היה טבעי; הרי רוב הבוחרים שלו הם עולים לברית-המועצות לשעבר. משפטים ומשטרה – גם זה טבעי. המשטרה מנהלת נגדו חקירה אינסופית על כספים מסתוריים שהגיעו אליו ואל בתו הצעירה ממזרח אירופה. אז כדאי להחזיק בשני תיקים אלה.

אבל משרד-החוץ? למה לא דרש את משרד-הביטחון היוקרתי או את משרד-האוצר אדיר-הכוח?

אחד ממכריי העלה תיאוריה: מה אם הרוסים...

ליברמן מבלה חלק גדול מזמנו ברוסיה, בלרוס, אוקראינה ומולדתו מולדביה. למי, חוץ מרוסיה, יש עניין בהריסת מעמדה הבינלאומי של ישראל, בעלת-הברית הכי קרובה של ארצות-הברית? האם זה לא הגיוני שפוטין...

אך זוהי, כמובן, בדיחה. לא זה בלבד שליברמן ידוע כפטריוט ישראלי זקוף-קומה, פטריוט כל-כך גדול ששום פטריוט אחר אינו יכול לעמוד לידו, אלא ששום מפעיל במוסקווה לא היה בוחר בסוכן בעל עיניים מתרוצצות, המדבר במבטא רוסי כבד.

לא, צריכה להיות סיבה אחרת. אבל מה היא?

עיתונאי זר שאל אותי לא מכבר: ""אבל מה הם חושבים?"

"הם" – נתניהו, ליברמן וכול האחרים – מאבדים את כל ידידינו שנותרו, ובדרך הם גם משפילים את ברק אובמה. הם מחבלים בחידוש המשא-ומתן לשלום. הם מפזרים התנחלויות בכל מקום.

אבל אם פיתרון שתי-המדינות ייהרס סופית, מה נשאר? מדינה אחת מהים עד הנהר? איזה מין מדינה זאת תהיה? הרי "הם" מתנגדים נחרצות למדינה דו-לאומית, המהווה ניגוד מוחלט לציונות. מדינת אפרטהייד? כמה זמן תוכל מדינת כזאת להחזיק מעמד?

האלטרנטיבה ה"הגיונית" היחידה היא טיהור אתני, כלומר - גירוש 5.5 מילון הפלסטינים החיים בגדה המערבית, ברצועת-עזה ובישראל עצמה. האם זה אפשרי? האם העולם יסבול זאת, אם לא יהיה עסוק בהדיפת פלישה מן המאדים?

התשובה היא: "הם" אינם חושבים. הניסיון ההיסטורי גרם לכך שאנחנו, הישראלים, חושבים רק בטווחים קצרים מאוד. כמו שאומרים האמריקאים: "מדינאי חושב על הדור הבא, פוליטיקאי חושב על הבחירות הבאות." וכמו שאמר חיים וייצמן: "יבוא העתיד וידאג לעתיד."

אין ויכוח לאומי, ישנה רק שאיפה עמומה להחזיק בכול. ציונים ימניים רוצים להחזיק בכול הארץ, ציונים שמאליים רוצים להחזיק בכול מה שניתן להחזיק. זוהי המחשבה כולה.

חז"ל הקדמונים אמרו: "איזהו גיבור שבגיבורים? מי שעושה שונאו אוהבו". חז"לינו המודרניים, אלה השולטים בנו, הפכו את האימרה על פיה: "למי יש יותר כבוד? למי שעושה אוהבו – שונאו."