העובדים דרשו שכר גבוה יותר, תאים פחות צפופים, מזון משופר. הם התקבצו בסיפון התחתון וסירבו לזוז משם.

כמה ימאים מחדר-המכונות הציעו להרחיב את המחאה. הם טענו שרב-החובל בלתי-מוכשר, שהקצינים מטומטמים, ושההפלגה תסתיים באסון.

אך מנהיגי המחאה דחו את התביעה. "אל לנו לחרוג מהדרישות המעשיות," הם קבעו. "ניהול האונייה אינו מענייננו. יכולות להיות דעות שונות על רב-החובל והקצינים, אך אסור לנו לערבב מין בשאינו מינו. זה רק יפלג את המחאה."

הנוסעים לא התערבו. רבים מהם גילו אהדה עם המחאה, אך הסתכלו בה מהצד.

סיפרו על ליידי אנגלית שיכורה שעמדה על הסיפון, כוס ויסקי בידה, כאשר ראתה קרחון ענקי מתקרב. "ביקשתי קצת קרח," היא מלמלה, "אבל זה מגוחך!"

במשך שבוע הייתה כל התקשורת הישראלית מרותקת למתרחש באו"ם.

אהוד ברק הזהיר מפני "צונאמי". אביגדור ליברמן צפה "מרחץ דמים". צה"ל התכונן להפגנות-ענק, שהיו אמורות להגיע לאלימות חסרת-תקדים. איש לא יכול היה לתת את דעתו למשהו אחר.

ואז, בן לילה, הצונאמי העקוב-מדם נעלם כלא היה, והמחאה החברתית צצה מחדש. מלחמה אאוט, מדינת-הרווחה אין.

מדוע? הוועדה שהתמנתה על-ידי בנימין נתניהו כדי להציע רפורמה סיימה את עבודתה בזמן-שיא והניחה על השולחן כרך עבה של הצעות. כולן טובות.חינוך חינם מגיל 3, העלאת מסים לעשירים, יותר כסף לדיור, וכן הלאה.

הכול טוב ויפה, אך הרבה פחות מכפי שדרשו המוחים. לא בשביל זה יצאו לרחוב חצי מיליון המפגינים. פרופסורים לכלכלה תקפו, פרופסורים אחרים לכלכלה הגנו. התפתח ויכוח ער.

זה יכול להימשך כמה ימים. אבל אז יקרה משהו – אולי תקרית-גבול, או פוגרום של המתנחלים בכפר פלסטיני, או החלטה פרו-פלסטינית באו"ם – וכל להקת התקשורת תפנה אחורה, תשכח מהרפורמות ותחזור לפחדים הטובים והישנים.

בינתיים, תקציב-הביטחון יהווה את סלע-המחלוקת. הוועדה הציעה לקצץ אותו בשלושה מיליארד שקל – פחות ממיליארד דולר – כדי לממן את הרפורמות הצנועות. נתניהו הודיע שהוא מסכים.

איש לא התייחס לזה ברצינות רבה מדי. התקרית הכי קטנה תאפשר לצבא לדרוש תקציב מיוחד, ובמקום הקיצוץ הזעיר תבוא הגדלה משמעותית.

אבל הצבא הרעיש עולמות ותיאר את האסונות שיהיו מנת-חלקנו אם לא נחנוק את הקיצוצים בעודם באיבם. נפסיד במלחמה הבאה, ייהרגו הרבה חיילים, תקום ועדת-החקירה ותאשים את השרים הנוכחיים. אלה כבר נאחזו חלחלה.

כול זה בא להראות באיזו קלות יכולה תשומת-הלב הלאומית להתנדנד בין מודוס "מחאה" ומודוס "ביטחון". היום אנחנו מנפנפים באגרופינו ברחוב, למחרת אנחנו נכנסים לשוחות כדי למכור את חיינו ביוקר.

זה יכול היה להוביל למסקנה ששתי הבעיות אינן אלא בעיה אחת, ושיש לפתור אותן ביחד. אבל מסקנה זו נתקלת בהתנגדות עזה.

המנהיגות והמנהיגים הצעירים של המחאה מתעקשים שהדרישה לרפורמה מאחדת את כל הישראלים – גברים ונשים, צעירים וקשישים, שמאלנים וימניים, דתיים וחילוניים, יהודים וערבים, אשכנזים ומזרחיים. בזה טמון כוחה. ברגע שיעלו השאלות הלאומיות, התנועה תתפרק. סוף המחאה.

קשה להתווכח עם זה.

נכון, גם כך טוענים אנשי-הימין שהמוחים אינם אלא שמאלנים מוסווים. מעט מאוד בעלי כיפות סרוגות נראים בהפגנות, והחרדים נעדרים בכלל. יהודים מזרחיים, הבוחרים המסורתיים של הליכוד, אמנם משתתפים במחאה, אך פחות מכפי שיעורם באוכלוסייה. מדברים על תנועה של "השבט הלבן" – יהודים ממוצא אירופי.

בכל זאת הצליחה התנועה במניעת פילוג גלוי. מאות אלפי המפגינים לא נדרשו להזדהות עם מפלגה או אמונה פוליטית. המנהיגים יכולים לטעון בצדק שהטקטיקה שלהם – אם זו אכן טקטיקה – הוכתרה בהצלחה.

האירועים האחרונה במפלגת-העבודה חיזקו טענה זו.

הגוף הגוסס הזה, שירד בסקרים עד ל-7% מקהל הבוחרים, התעורר פתאום לחיים חדשים. הבחירות המוקדמות למנהיגות המפלגה החזירו את הסומק ללחייה. שלי יחימוביץ נחלה ניצחון מפתיע ונבחרה כיושבת-ראש המפלגה.

שלי (אני שונא את שמות-המשפחה הזרים והארוכים האלה) הייתה בעבר עיתונאית-רדיו דעתנית ולעומתית, בעלת דעות פמיניסטיות וסוציאל-דמוקרטיות נחרצות. לפני שש שנים הצטרפה למפלגת-העבודה ונבחרה לכנסת, תחת כנפיו של עמיר פרץ, שאותו היא הביסה עכשיו.

בכנסת הצטיינה שלי כלוחמת חרוצה ועיקשת למען עניינים חברתיים. היא נראית צעירה מכפי 51 שנותיה, לוחמת סוליסטית, בלתי-אהובה על עמיתיה, חסרת כריזמה, לא טיפוס של חתונות ומסיבות בר-מצווה. אבל חברי המפלגה העדיפו אותה – אולי מתוך ייאוש – על פני העסקנים הוותיקים ופושטי-הרגל. האווירה שנוצרה בארץ בעקבות תנועת-המחאה בוודאי תרמה להצלחתה.

בכל שנותיה בכנסת היא לא הזכירה את הבעיות הלאומיות – מלחמה ושלום, כיבוש, התנחלויות. היא התרכזה באדיקות בבעיות החברתיות. ערב הפריימריז, היא הדהימה רבים כאשר חיבקה את המתנחלים בפומבי. "ההתנחלויות אינן חטא ואינן פשע," היא הצהירה, וקבעה שהן הוקמו על-ידי מפלגת-העבודה ומהוות חלק מהקונסנזוס הלאומי.

יתכן ששלי מאמינה בזה, ויתכן שזוהי רק טקטיקה. עובדה היא שנקטה באותו הקו כמו תנועת-המחאה: להפריד בין הבעיות החברתיות לבין עניינים "לאומיים". אדם יכול להיות ימני בכל הנוגע לכיבוש ושמאלני לגבי מיסוי הטייקונים.

האמנם?

למחרת הפריימריז בעבודה קרה דבר מפתיע. בסקר חשוב עלתה העבודה מ-8 מושבים בכנסת ל-22 מושבים. היא עברה את קדימה של ציפי ליבני, שצנחה מ-28 ל-18.

מהפכה? לא לגמרי. כל הקולות החדשים באו לעבודה מקדימה. המעבר מקדימה לעבודה היא תופעה מעניינת, אך לא חשובה. הכנסת מחולקת לשני גושים – הימני-דתי מכאן, השמאלי-ערבי מכאן. כל עוד שיש לגוש הימני יתרון של כ-5%, לא יהיה שינוי. כדי לגרום לשינוי, הרבה בוחרים צריכים לקפוץ מכף אחת של המאזניים לכף השנייה.

שלי מאמינה שאם תתחמק מהבעיות הלאומיות ותתרכז בבעיות החברתיות בלבד, היא יכולה לגרום לבוחרים לקפוץ קפיצה זו. יש האומרים: רק זה קובע. מה הטעם בהצגת תוכנית-לשלום אם אי-אפשר לשנות את הממשלה? עלינו להגיע קודם כל לשלטון, לא חשוב איך, ואחר-כך לטפל בשלום.

כנגד טענה סבירה זו יש טענה הפוכה: אם אתה מתחיל לחבק את המתנחלים ולהתעלם מהכיבוש, סופך שתהיה שותף זוטר בממשלה ימנית, כפי שקרה עד כה. ראה שמעון פרס. ראה אהוד ברק.

ויש גם השאלה המוסרית: האם אתה יכול לקרוא במקהלה "העם דורש צדק חברתי" ולהתעלם מהדיכוי היומיומי של ארבעה מיליון פלסטיניים בשטחים הכבושים? כאשר אתה משאיר את העקרונות שלך מאחור בדרך לשלטון, מה הטעם בשלטון?

עונת החגים, שהתחילה זה עתה, מספקת הפסקת למחשבה. הפוליטיקה שובתת. מנהיגי המחאה כבר הודיעו על הפגנת-ענק נוספת בעוד חודש, שתוגבל, כמובן, למחאה החברתית.

בינתיים ממשיכה ה"טיטאניק", יצירת-הפאר היפהפייה של ההנדסה הימית, לחרוש את האוקיינוס.