מעשה אמנות. אמנות הצביעות. כמעט כל משפט בקטע שהוקדש לעניין הישראלי-פלסטיני היה שקר. שקר גלוי: הדובר ידע שזה שקר, וכך גם הקהל.

זה היה אובמה במיטבו. אובמה במרעו.

מכיוון שהוא אדם מוסרי, בוודאי חש בצורך להקיא. מכיוון שהוא איש פרגמטי, ידע שעליו לעשות זאת אם הוא רוצה להיבחר מחדש.

ביסודו של עניין, הוא מכר את האינטרסים הבסיסיים של ארצות-הברית כדי לזכות בתקופת-כהונה שנייה.

זה לא יפה, אבל ככה זה בפוליטיקה, או-קיי?

אולי מיותר – ואף מעליב את הקורא – להצביע על הפרטים השקריים במבנה רטורי זה.

אובמה התייחס לשני הצדדים כאילו היו שווי-כוח – ישראלים ופלסטינים, פלסטינים וישראלים.

אולם מבין שני הצדדים, הצד הישראלי – ורק הוא – סובל עכשיו וסבל בעבר. רדיפות. גלות. שואה. ילד ישראלי המאוים על-ידי טילים, כשהוא מוקף בילדים ערביים השונאים אותו. כמה עצוב.

אין כיבוש. אין התנחלויות. אין גבולות 1967. אין נכבה. אין ילדים פלסטיניים הרוגים או מפוחדים. זהו קו-התעמולה הישראלי-ימני הטהור, פשוטו כמשמעו – המינוח, הנרטיב ההיסטורי, הטיעון, המוסיקה.

הפלסטינים זכאים, כמובן, למדינה משלהם. בוודאי, בוודאי. אבל אסור להם לדחוף. הם לא צריכים להביך את ארצות-הברית. אסור להם לבוא לאו"ם. הם צריכים לשבת עם הישראלים, כמו אנשים סבירים, ולהגיע להסכם. הכבש הסביר צריך לשבת עם הזאב הסביר ולדון עימו על ארוחת-הצהריים. לזרים אסור להתערב.

אובמה הגיש שירות מושלם. כאשר גברת מגישה שרות מסוג זה היא מקבלת, בדרך כלל, את התשלום מראש. אובמה קיבל את התשלום שלו מייד לאחר מכן, תוך שעה, כאשר נתניהו ישב לצידו מול המצלמות ונתן לו ציטוטים של אהבה והכרת-טובה שיספיקו לכמה וכמה מערכות-בחירות.

הגיבור הטראגי של העניין הוא אבו-מאזן. גיבור טראגי, אך בכל זאת גיבור.

רבים הופתעו מן הסתם מהופעתו הפתאומית כמהמר על כל הקופה, המוכן להתעמת עם ארצות-הברית האדירה.

אילו התעורר אריאל שרון מתרדמתו הממושכת, הוא היה מתעלף מרוב הפתעה. הוא הרי קרא לאבו-מאזן "אפרוח מרוט-כנפיים".

אך הנה, במשך כמה ימים, אבו-מאזן היה מרכז תשומת-הלב העולמית. מנהיגי העולם טיכסו עצה כיצד לטפל בו, דיפלומטים בכירים יעצו לו להתנהג כך או אחרת, פרשנים ניסו לנחש מה יעשה. נאומו לפני העצרת הכללית של האו"ם נחשב לאירוע רב-משמעות.

לא רע לאפרוח, אפילו לאחד שיש לו נוצות בשפע.

הופעתו כמנהיג על הבמה העולמית מזכירה, איכשהו, את אנואר סאדאת.

כאשר נפטר גמאל עבד-אל-נאצרב-1979 באופן בלתי-צפוי, וסגנו הרשמי, סאדאת, תפס את מקומו, העולם משך בכתפיו.

סאדאת? מי זה, לעזאזל? הוא נחשב לאפס, מס' 2 נצחי, אחד החברים הפחות חשובים בקבוצת "הקצינים החופשיים" ששלטה במצריים.

במצריים, ארץ של בדיחות ובדחנים, נפוצו עליו סיפורים רבים. אחוד מהם הסביר את טיב הכתם החום על מצחו. לפי הגירסה הרשמית, הכתם נוצר מרוב תפילות, כשמצחו נגד באדמה. אך הסיבה האמיתית, כך נאמר, הייתה שבכל ישיבה, אחרי שכולם דיברו, סאדאת היה קם ומבקש להגיד משהו. עבד-אל-נאצר היה נוגע באצבעו במצחו, לוחץ אותו בעדינות למטה ואומר: "שב, אנואר, שב."

לתדהמתה הגמורה של המומחים – ובכללם המומחים שלנו – ה"אפס" הזה הימר על כל הקופה כשפתח במלחמת יום-הכיפורים, ואחר-כך עשה מעשה חסר-תקדים בהיסטוריה, כאשר טס לבירת האויב במצב מלחמה ועשה שלום.

המעמד של אבו-מאזן תחת יאסר ערפאת היה דומה למעמד סאדאת תחת עבד-אל-נאצר. אולם ערפאת לא מינה מעולם סגן. אבו-מאזן היה אחד מארבעה-חמישה יורשים אפשריים. אין ספק שאבו-ג'יהאד היה מתמנה כיורש, לולא נהרג על-די קומנדו ישראלי לעיני אשתו וילדיו. השני בתור היה, מן הסתם, אבו-איאד, אלא שהוא נהרג בידי טרוריסט פלסטיני. אבו-מאזן היה, במידה מסוימת, ברירת-מחדל.

פוליטיקאים כאלה, היוצאים מתחת לצלו של מנהיג גדול, מתחלקים בדרך כלל לשני סוגים: מס' 2 הנצחי והמתוסכל, או המנהיג המפתיע את העולם.

בתנ"ך יש שני הסוגים. לסוג הראשון השתייך רחבעם, בנו של המלך שלמה, שאמר לעמו: "אבי ייסר אתכם בשוטים, ואני אייסר אתכם בעקרבים." איש מהסוג השני היה יהושע. הוא לא היה משה שני, אך כובש גדול בזכות עצמו.

ההיסטוריה המודרנית מספרת על אנתוני אידן, מס' 2 של וינסטון צ'רצ'יל, שלא זכה בכבוד רב. (מוסוליני קרא לו, אחרי פגישתו הראשונה, "אידיוט מחויט היטב".) כאשר הגיע לשלטון, השתדל נואשות להידמות לצ'רצ'יל והוביל את בריטניה לאסון של מבצע-סואץ. לסוג השני השתייך הארי טרומן, האפס שירש את רוזוולט הענק והפתיע את הכול כמנהיג נחוש.

אבו-מאזן נראה כאילו הוא שייך לסוג הראשון. עכשיו, פתאום, הוא מתגלה כמי ששייך לסוג השני. העולם מתייחס אליו בכבוד חדש. בהתקרבו לסוף הקריירה שלו, הוא עשה את ההימור הגדול.

אך האם זה חכם? אמיץ? כן! נועז? כן! אבל חכם?

תשובתי היא: כן, בהחלט.

אבו-מאזן שם את העניין הפלסטיני במרכז השולחן הבינלאומי. במשך יותר משבוע, פלסטין הייתה מוקד תשומת-הלב העולמית. עשרות מדינאים ומדינאיות בעולם, ובכללם המנהיג של מעצמת-העל היחידה, עסקו יום ולילה בפלסטין.

לתנועה לאומית זהו דבר חשוב מאין כמוהו. ציניקנים ישאלו: "כן, אבל מה יצא להם מזה?" אבל הציניקנים הם כסילים. תנועת-שחרור מרוויחה מעצם העובדה שהעולם שם לב, שהתקשורת העולמית עוסקת בה, שאנשי-מצפון ברחבי תבל מתעוררים. זה מחזק את המוראל בבית ומצעיד את המאבק עוד צעד קדימה, לעבר המטרה.

הדיכוי שונא את אור הזרקורים. הכיבוש, ההתנחלויות, הטיהור האתני משגשגים באפלה. המדוכאים הם הזקוקים לאור-יום. הצעד של אבו-מאזן סיפק אותו, לפחות לזמן-מה.

ההצגה המבישה של ברק אובמה היא עוד מסמר בארון-המתים של מעמד ארצות-הברית כמעצמת-על. מבחינה מסוימת, היא הייתה פשע כלפי ארצות-הברית.

האביב הערבי היה, אולי, הסיכוי האחרון של ארצות-הברית לשקם את מעמדה במזרח התיכון. אחרי היסוס-מה, אובמה הבין זאת. הוא קרא למוברק ללכת, עזר ללובים להיפטר מהעריץ שלהם, עשה קצת רעש נגד בשאר אל-אסד. אובמה ידע שעליו לרכוש בחזרה את אהדת ההמונים הערביים אם ברצונו להחזיר לארצו מעמד מכובד באזור, ובעולם כולו.

עכשיו הוא חיסל את המאמץ הזה, אולי לנצח. שום ערבי המכבד את עצמו יסלח לו על תקיעת הסכין בגבם של הפלסטינים חסרי-הישע. כל האשראי שארצות-הברית ניסתה להרוויח בחודשים האחרונים בעולם הערבי, והמוסלמי בכלל, התנדף במשב-רוח אחד.

הכול כדי להיבחר מחדש.

זה היה גם פשע כלפי ישראל.

ישראל זקוקה לשלום. ישראל צריכה לחיות צד בצד עם העם הפלסטיני, בתוך העולם הערבי. ישראל אינה יכולה לסמוך לנצח על תמיכתה של אמריקה השוקעת.

אובמה יודע זאת היטב. הוא יודע מה טוב לישראל, גם אם נתניהו אינו יודע. אבל הוא מסר את המפתחות לנהג השיכור.

מדינת פלסטין קום תקום. מאורעות השבוע הראו שזה בלתי-נמנע. אובמה יישכח, וכך גם נתניהו, ליברמן, וכל החבורה.

אבו-מאזן ייזכר. "האפרוח מרוט-הנוצות" שהמריא אל על.