הופתעתי. "מה גורם לך לחשוב כך?"

"נו, במשך 62 אתה מטיף להקמת מדינה פלסטינית לצד ישראל, והנה זה בא."

"אילו הייתי פלסטיני, הייתי בוודאי שמח," אמרתי, "אבל כישראלי אני קצת עצוב."

אנסה להסביר:

יצאתי ממלחמת תש"ח כשאני משוכנע לחלוטין בארבעה דברים:

1. יש עם פלסטיני, למרות שהשם פלסטין נמחק מהמפה.
2. עם העם הזה אנחנו צריכים לעשות שלום.
3. השלום לא יהיה אפשרי אם לא יתנו לפלסטינים להקים את מדינתם לצד ישראל.
4. בלי שלום, ישראל לא תהיה מדינת-המופת שחלמנו עליה בשוחות, אלא משהו שונה לגמרי.

בשבועות שבהם החלמתי מפצעיי, בעודי לובש עדיין את מדי צה"ל, נפגשתי עם כמה צעירים, יהודים וערבים, כדי לתכנן מה לעשות. היינו אופטימיים. האמנו שהכול אפשרי עכשיו.

חשבנו על מעשה גדול של אחווה. יהודים וערבים לחמו זה בזה באומץ-לב, כשכל אחד משוכנע בצדקת דרכו הלאומית. עכשיו הגיע הזמן להושיט יד לשלום.

הרעיון של כריתת ברית-שלום בין שני לוחמים אמיצים אחרי הקרב, הוא עתיק כימי התרבות השמית. באפוס שנכתב לפני יותר מ-3000 שנה, גילגמש, מלך ארך (בעיראק של היום) לוחם באנקידו, גיבור השווה לו בכוח ובאומץ-לב, ואחרי הקרב הם הופכים לידידים בלב ובנפש.

לחמנו קשה וניצחנו. הפלסטינים איבדו את הכול. אותו חלק מהארץ שהוקצה על-ידי האו"ם למדינה הפלסטינית-הערבית נבלע על-ידי ישראל, ירדן ומצריים, מבלי להותיר להם דבר. מחצית בני העם הפלסטיני גורשו מבתיהם והפכו פליטים.

חשבנו שזהו הזמן למנצח להדהים את העולם בנדיבות-הלב ובתבונה שלו: נקום ונציע לפלסטינים לעזור להם בהקמת מדינתם, תמורת שלום. כך נוכל לעצב ידידות שתחזיק מעמד במשך דורות.

כעבור 18 שנה העליתי הצעה זו שוב, בנסיבות דומות. ניצחנו את צבאות ערב במלחמת ששת-ימים, המרחב כולו היה שרוי בהלם. הצעה ישראלית לעם הפלסטיני להקים את מדינתו בשטחים שכבשנו זה עתה הייתה מחשמלת את העולם.

אני מספר את הסיפור הזה (שוב) כדי להדגיש נקודה אחת: כאשר עלה רעיון שתי-המדינות לראשונה אחרי תש"ח זה היה רעיון של התפייסות, התיידדות וכבוד הדדי.

תיארנו לנו בדמיוננו שתי מדינות החיות זו בצד זו, וביניהם גבול פתוח למעבר בני-אדם וסחורות. ירושלים, הבירה המשותפת, תסמל את המפנה ההיסטורי. פלסטין תהיה הגשר בין ישראל הדשה ובין העולם הערבי, שיתאחד לטובת הכלל. דיברנו על "איחוד שמי" לפני ש"האיחוד האירופי" לבש עור וגידים.

כאשר התקדם רעיון שתי-המדינות בצורה מדהימה מרעיון של קומץ חוזים (או הוזים) לקונסנסוס כללי-עולמי, זה היה בהקשר זה. לא כקנוניה נגד ישראל, אלא כבסיס מוצק לשלום-אמת.

בן-גוריון, המנהיג הבלתי-מעורער של המדינה, דחה את הרעיון בתוקף. הוא היה עסוק ביישוב עולים חדשים על השטחים העצומים שהופקעו מידי הערבים. הוא לא האמין בשלום בלאו הכי. הוא קבע את המסלול שעליו התנהלו מאז ועד היום כול ממשלות ישראל, ובכלל זה הממשלה הנוכחית.

בצד הערבי תמיד הייתה תמיכה ברעיון זה. כבר בוועידת לוזאן, ב-1949, הופיעה משלחת פלסטינית בלתי-רשמית והציעה בסוד לפתוח משא-ומתן ישראלי-פלסטיני ישיר. היא נדחתה בתוקף על-ידי אליהו ששון, ראש המשלחת הישראלית, על פי הוראה מפורשת של בן-גוריון (כפי שהוא גילה לי כעבור שנים).

יאסר ערפאת אמר לי כמה פעמים – מ-1982 ועד למותו, ב-2004 – שהוא תומך ב"פיתרון בנלוקס" (דגם האיחוד של בלגיה, הולנד ולוקסמבורג) שיכלול את ישראל, פלסטין וירדן ("ואולי גם לבנון, למה לא?")

מדברים על ההזדמנויות לעשיית-שלום שהחמיצה ישראל במרוצת השנים. זו שטות. אפשר להחמיץ הזדמנות בדרך ליעד מיוחל, לא בדרך למטרה שלא רוצים בה.

בן-גוריון ראה במדינה פלסטינית סכנה קיומית. לכן כרת ברית סודית עם מלך ירדן, עבדאללה הראשון, לחלוקת שטח המדינה הפלסטינית בין ירדן וישראל. כל יורשי בן-גוריון ירשו ממנו את העיקרון הזה: שמדינה פלסטינית תהווה סכנה נוראה. לכן הם תמכו ב"אופציה הירדנית" – כדי להשאיר את מה שנשאר מפלסטין תחת שלטון המלך הירדני, שאינו פלסטיני (וגם אינו ירדני – המשפחה הרי באה ממכה.)

השבוע התרתח השליט הירדני הנוכחי כאשר שמע שעוד גנרל שראלי לשעבר, עוזי דיין, הציע שוב להפוך את ירדן לפלסטין, כך שהגדה המערבית ורצועת עזה יהיו ל"פרובינציות" של הממלכה ההאשמית. בניגוד לבן-דודו, משה, הדיין הזה הוא כסיל נפוח, אבל אפילו נאום של איש כזה הצליח להרגיז את המלך להשחית. הוא חושש מפני נהירה המונית של פלסטינים מן הגדה לממלכתו.

לפני שלושה ימים אמר בנימין נתניהו לקאתי אשטון, "שרת החוץ" הפתטית של האיחוד האירופי, שהוא יסכים לכול דבר שיהיה פחות ממדינה פלסטינית. זה מוזר, שהרי לפני פחות משנתיים הודיע ב"נאום היסטורי" שהוא דוגל בפיתרון שתי המדינות. (אולי התכוון למדינת ישראל ומדינת המתנחלים.)

בשבועות המעטים שנותרו להצבעה באו"ם, ממשלתנו תילחם בחירוף-נפש נגד המדינה הפלסטינית, כשהיא נעזרת במלוא עוצמתה של ארצות-הברית. השבוע שברה הילרי קלינטון את השיא הריטורי שלה עצמה, כאשר הכריזה שארצות-הברית תומכת בכל ליבה בפיתרון שתי-המדינות, ושהיא מתנגדת על כן להכרת האו"ם במדינה הפלסטינית.

חוץ מהשמעת נבואות שחורות על מה שאמור לקרות אחרי ההצבעה, המנהיגים הישראלים והאמריקאים מבטיחים לנו שבעצם לא תשנה החלטת האו"ם שום דבר.

אם כן, מדוע ללחום בה?

מובן שההחלטה משנה. ועוד איך.

הכיבוש יימשך, אבל זה יהיה כיבוש של מדינה אחת בידי מדינה אחרת. יש חשיבות לסמלים בהיסטוריה. העובדה שהרוב העצום של מדינות העולם הכירו במדינה הפלסטינית תהווה צעד נוסף בדרכם של הפלסטינים להשגת חירותם.

מה יקרה ביום שאחרי? צה"ל הודיע שהשלים את ההכנות להפגנות פלסטיניות עצומות, שתתקופנה את ההתנחלויות. המתנחלים ייקראו לגייס את "כיתות הכוננות" שלהם – דבר העלול להגשים את הנבואות על "מרחץ דמים". אחר-כך ייכנס הצבא, שימשוך לצורת זה גדודים סדירים ממשימות אחרות ואף יגייס מילואים.

לא מכבר הצבעתי על סימנים מדאיגים לכך שיופעלו שוב צלפים, כדי להפוך הפגנות בלתי-אלימות למשהו שונה לגמרי. השבוע נמסר רשמית שאכן יופעלו צלפים כדי להגן על ההתנחלויות.

כל זה מצטייר כתוכנית למלחמה על ההתנחלויות. או בפשטות: מלחמה שתקבע אם הגדה המערבית שייכת לעם הפלסטיני או למתנחלים.

כתפנית כמעט היתולית, צה"ל גם יחלק אמצעים לפיזור הפגנות לכוחות-הביטחון הפלסטיניים שאומנו על-ידי האמריקאים. שלטונות-הכיבוש מצפים שכוחות אלה יגנו על ההתנחלויות מפני בני-עמם. מכיוון שאלה נועדו להיות הכוחות המזוינים ש המדינה הפלסטינית העתידית, שישראל מתנגדת להקמתה, כל זה קצת מבלבל.

לפי מקורות צבאיים,הפלסטינים יקבלו כדורים מצופי-גומי וגז מדמיע, אך לא את ה"בואש".

הבואש הוא מתקן המייצר סירחון בלתי-הסבל הנדבק במפגינים לזמן רב. אני חושש שכאשר יסתיים הפרק הזה, הסירחון ידבק בנו, וייקח לנו הרבה זמן להיפטר ממנו.

בואו נקרא דרור לדמיון שלנו, ולוא לדקה אחת.

נדמיין לעצמנו שבדיון באו"ם יקרה משהו שלא ייאמן: נציג ישראל יכריז שאחרי שיקול-דעת החליטה ממשלת ישראל להצביע בעד ההכרה במדינה הפלסטינית.

חברי העצרת יפערו את פיהם ולא יאמינו למשמש אוזניהם. אחרי רגע של דממה יפרצו מחיאות-כפיים סוערות. העולם יחושמל. למשך ימים לא ידברו בתקשורת העולמית על שום נושא אחר.

זהו – חלפה דקת הדמיון. חזרה למציאות. חזרה לבואש.