זה נשמע כמו שם טוב לסרט רומנטי: "דפני ואיציק וכל השאר".

הוא מתחיל בידידות בין שני צעירים, הוא בשנות השלושים המוקדמות של חייו, היא באמצע שנות העשרים שלה. הם רבים. הוא עוזב. היא נשארת.

הקהל יודע בדיוק מה שהוא רוצה לראות: הוא רוצה שהשניים ישלימו, יתנשקו, יתחתנו ויצעדו ביחד לעבר זריחת-השמש הוורודה, בלוויית מוסיקה רכה.

אשר לשחקנים – הם מושלמים. שניהם משחקים את עצמם. משרד הליהוק של הוליבוד לא יכול היה לספק שחקנים טובים יותר.

היא מושכת וחובשת כובע גברי, המאפשר לזהותה מיד. הוא גבר ישראלי צעיר, די נאה, שאת פניו קל לזהות.

הסיפור מתחיל בדפני ליף, עורכת סרטונים, בתו של מלחין. היא לא מצליחה לשכור דירה בתל-אביב. נמאס לה. היא מכריזה בפייסבוק שהיא עומדת לגור באוהל בשדרות רוטשילד ושואלת אם מישהו מוכן להצטרף אליה.

אחדים נענים. ועוד אחדים. ועוד ועוד. כהרף עין צצים יותר ממאה אוהלים בשדרה, אחד הרחובות הישנים והשקטים ביותר בעיר. מאהלים נוספים צצים בכל רחבי העיר והארץ. נולדת תנועה המונית אדירה. בשבת האחרונה הפגינו בתל-אביב 350 אלף איש, ובארץ כולה 450 אלף. זה שווה ל-18 מיליון מפגינים בארצות-הברית, שלושה מיליון בגרמניה.

זמן-מה אחרי ההתחלה מצטרפת גם הסתדרות הסטודנטים למחאה. בראשה עומד איציק שמולי. דפני ואיציק נראים כמובילי המחאה, יחד עם אחרים. הבולטת בהם היא סתיו שפיר, צעירה שקל לזהותה על פי שערה האדום הלוהט.

כלי התקשורת אוהבת אותם. הם מחבקים אותם בלהט שלא נראה לפני כן. זה די מוזר, מכיוון שכלי התקשורת הם בבעלותם של אותם הטייקונים, שהמחאה תוקפת אותם. יתכן שזה נובע מהעובדה שרוב העיתונאים שייכים לאותו השיכבה כמו דפני ושאר המוחים – צעירים וצעירות מהמעד הבינוני, העובדים קשה ו"אינם גומרים את החודש".

ויש גם עניין ה"רייטינג" – הקהל רוצה לראות ולשמוע את המחאה. אף אחד אינו יכול להתעלם ממנה, גם לא הטייקונים הרוצים להרוויח.

לפני שלושה שבועות החלו להופיע הסימנים הראשונים של פילוג. בנימין נתניהו, שהתייחס תחילה למחאה בזלזול, חש בסכנה ועשה מה שהוא (וכל הפוליטיקאים מסוגו) עושים תמיד: הוא מינה ועדה שתציע "רפורמות". הוא לא הבטיח להגשים את המלצותיה, וגם אסר עליה "לפרוץ את מסגרת התקציב" הדו-שנתי שעבר בכנסת.

היו שראו בכך תמרון בלבד, שבא להרוויח זמן ולהניח למחאה לגווע בשקט. אחרים הצביעו על העובדה שבראש הוועדה הועמד אדם בלתי-תלוי, מנואל טרכטנברג, פרופסור אהוד בן 61 בעל שם טוב, שבוודאי יעשה את המיטב בגבולות שנקבעו לו. נתניהו עצמו, חסיד אדוק של רונלד רייגן ומרגרט תאצ'ר, הבטיח לשנות את השקפתו הכלכלית מקצה לקצה.

כך התחיל הפילוג. דפני, סתיו ורוב האחרים סירבו לשתף פעולה עם הוועדה. איציק, לעומת זאת, חיבק אותה ונפגש עם חבריה. דפני לא הייתה מוכנה להסתפק ברפורמות המצומצמות שהוועדה יכולה להציע, איציק סבר שכדאי לקחת מה שניתן לקבל.

למעשה אפשר היה למנוע את המחלוקת. דפני וחבריה יכלו לנהוג כפי שנהגו הציונים מאז ומתמיד: לקבל בכל שלב מה שניתן להשיג, ולהמשיך במאבק כדי להשיג יותר בשלב הבא.

אך המחלוקת לא נגעה רק לטקטיקה. היא משקפת הבדל בסיסי בהשקפת-עולם, באסטרטגיה ובסגנון.

דפני היא אנטי-ממסדית. היא לא נאבקת על שינויים קלים בשיטה הקיימת. למרות שנולדה בלב הממסד, בשכונת רחביה בירושלים, היא רוצה להפוך את השיטה וליצור משהו חדש לגמרי.

איציק רוצה לעבוד בתוך הממסד. הוא מדבר על "ישראלי חדש", אך לא ברור מה החדש בו.

לפני הפגנת-הענק התגלתה עובדה נוראה: דפני לא שירתה בצבא. כאשר התברר שהסיבה נעוצה במחלת האפילפסיה שהיא לוקה בה, חפרו עוד יותר עמוק וגילו עובדה עוד יותר נוראה: כשהייתה בת 17, היא חתמה על "מכתב השמיניסטים" שגינה את הכיבוש והודיע שחותמיו לא ישרתו בשטחים הכבושים, או יסרבו לשרת בכלל. (הגילויים באו מן הסתם מתיקי השב"כ, או מאותם "מכוני המחקר" הפאשיסטיים, הממומנים על-ידי מיליארדרים יהודים בארצות-הברית.) מובן מאליו שאיציק מילא את חובתו.

אך נראה שהשפה המיליטריסטית איבדה את כוחה. להמונים לא היה איכפת. הגילויים לא הרתיעו את מאות האלפים לבוא. דפני וחסידיה מדברים שפה אחרת.

יש הסבורים שהמחלוקת היא בעיקר מגדרית: זכר מול נקבה. הסגנון של דפני הוא רך, חיובית, אינקלוסיבית. דפני וסתיו אינן משתמשות לעולם בלשון "אני", תמיד בלשון "אנחנו". איציק משתמש ב"אני" באופן חופשי. הוא גרם לכמה גבות-עיניים להתרומם כאשר הכריז באחת ההפגנות" :אתם כולכם שותפים במאבק שלי..."

הנשים ממלאות תפקיד מרכזי בתנועת-המחאה הזאת. נשים היו המייסדות, נשים הן הדוברות העיקריות. האם זה משנה את המרקם?

(היה לי על כך ויכוח עם ידידה פמיניסטית. היא טוענת שאין הבדל בסיסי בין המינים, שההבדלים הקיימים הם פרי התרבות והחינוך. ילדות וילדים מתחנכים מגיל אפס על פי מודלים שונים לחיקוי. אני, לעומת זאת, טוען שיש הבדל ביולוגי בסיסי, החוזר לקופים ולתקופות קדומות עוד יותר. הטבע ייעד את הנקבות ללידת ילדים ולגידולם, ואת הזכרים להגנה עליהם ולציד מזון. אך בסופו של דבר, המסקנה היא אחת: האדם המודרני מסוגל לשנות את עצמו/עצמה. אנחנו יכולים לעצב את תרבותנו בהתאם לרצוננו.)

נראה כאילו אין לדפני אגו, ולא שאיפות פוליטיות. אבל כמעט הכול מאמינים שאיציק שם את עינו על מושב בכנסת. הוא יכול להשתמש בפרסומת הרבה שהוא זוכה בה באחרונה כדי להצטרף למפלגת העבודה (או לכל מפלגה אחרת), אם לא יצליח להשתלט על תנועת-המחאה ולהפכה למפלגה בדמותו.

לא נראה שיש לכך סיכויים. נאומו בהפגנה הענקית התקבל יפה. אך הייתה זאת דפני שרכשה את הלבבות. איציק דיבר אל הראש, דפני אל הלב.

משהו מוזר - מאוד מוזר - קרה בתקשורת באותו ערב. כל שלוש תחנות הטלוויזיה סיקרו את האירוע בזמן אמת ובאריכות. כל השלוש שידרו את נאומו של איציק במלואו. אך באמצע נאומה של דפני, כאילו על פקודה, כל שלוש התחנות הפסיקו לפתע לשדר את דבריה באמצע. במקום קולה נשמע קולה של אותה חבורה ישנה של דוברים ממשלתיים, פוליטיקאים ו"פרשנים" משומשים.

מאז מקדישה כמעט כל התקשורת סיקור נרחב לאיציק, והרבה פחות לדפני. נראה שהטייקונים השתלטו מחדש.

מובילי המחאה התעקשו מההתחלה להדגיש שהתנועה אינה "פוליטית", לא "שמאלנית" ולא "ימנית". היא חותרת אך ורק לצדק חברתי, לסולידריות ולמדינת-רווחה, ואינה מטפלת כלל בעניינים מדיניים.

כמה זמן ניתן להחזיק בעמדה זו?

השבוע הכריז אייל אייזנברג, אלוף פיקוד העורף, שצפויה "מלחמה כוללת, מלחמה טוטאלית" בין ישראל והעולם הערבי "המתאסלם". במלחמה זו יופעל, לדבריו, נשק להשמדה המונית.

אנשי הדרג המדיני והצבאי שללו את הדברים מיד והדגישו שאין סכנה כזאת בעתיד הנראה לעין. אך ההשלכות ברורות: יש צורך להוציא סכומי-עתק כדי לצייד את ישראל בסוללות של "כיפת ברזל", להוציא סכומי-עתק על צוללות נוספות לחיזוק הזרוע הגרעינית (הגרמנים ישלמו רק חלק מזה), להוציא סכומי-עתק על רכישת מטוסי-הקרב האמריקאיים החדישים ביותר. מיליארדים על גבי מיליארדים, נוסף על תקציב-הביטחון הנוכחי העצום.

בדידותה של ישראל גוברת והולכת. שר-ההגנה האמריקאי, רוברט גייטס, הכריז ערב פרישתו שנתניהו "מסכן את ישראל". ההצבעה הצפויה בעצרת הכללית של האו"ם בעניין ההכרה במדינת-פלסטין יכולה לגרום למשבר חמור; הסכסוך עם תורכיה נעשה יותר מסוכן מיום ליום; במצריים ובשאר הארצות הערביות המתעוררות גואים הרגשות האנטי-ישראליים.

האם יכול מישהו להעמיד פנים כאילו כל זה אינו פוגע בסיכויים להקמת מדינת-רווחה? האם ניתן לשמור על התאוצה של תנועת-המחאה ואף להגבירה כאשר עננים שחורים כאלה מתקבצים מעל לראשינו?

השלב הבא יגיע בעוד כמה שבועות, עם פרסום המלצותיה של ועדת טרכטנברג.

האם הן יאפשרו לאיציק לחגוג ולהפסיק את הכול? האם יאשרו את טענתה של דפני, שאלה בסך-הכול פירורים מהשולחן הפוליטיקאים והטייקונים? האם הן יכבו את התנועה ההיסטורית או יעניקו לה חיים חדשים?

לאן יתקדם הסרט הזה? נצטרך לחכות. הרי לא היינו מגלים את הסוף, גם אילו ידענו אותו!