הם הוכשרו על-ידי מעריץ נלהב של מאיר כהנא, זה שבית-המשפט העליון הגדיר אותו כפאשיסט. תפקידם להגן על ההתנחלויות מפני הפלסטינים. הם כלבים-מתנחלים, או מתנחלים-כלבים.

כל תחנות-הטלוויזיה שלנו הקדישו להם כתבות ארוכות ושיבחו את יעילותם והתלהבותם.

הכול בהכנה ל"ספטמבר".

ספטמבר אינו רק שם של חודש, השביעי בלוח הרומי הוא מסמל איום נורא, סכנה קיומית ממש.

בשבועות הקרובים יבקשו הפלסטינים מהאו"ם להכיר במדינת פלסטין. הם כבר גייסו רוב מוחץ בעצרת הכללית. אחר כך, לפי ההערכה הרשמית של צה"ל, תהיה התפוצצות אדירה. המוני פלסטינים יתקוממו, יתקפו את חומת-ההפרדה, יסתערו על ההתנחלויות, יתעמתו עם הצבא, ישליטו אנארכיה.

"הרשות הפלסטינית מתכננת מרחץ-דמים", הודיע אביגדור ליברמן בשמחה. וכאשר ליברמן מבטיח, ליברמן מקיים.

זה חודשים מתכונן הצבא לתרחיש הזה בדיוק. השבוע נודע שהוא מאמן גם את המתנחלים, ומורה להם מתי מותר להם לירות כדי להרוג. כך אושר רשמית מה שכולנו יודעים מזמן: שאין הפרדה ברורה בין הצבא והמתנחלים. מתנחלים רבים הם קציני-צבא, וקציני-צבא רבים נם מתנחלים. "הצבא מגן על כל הישראלים באשר הם שם," קובעת הדוקטרינה הצה"לית.

אחד התרחישים שהצבא מתרגל, כך נאמר,הוא שהפלסטינים יירו בחיילים ובמתנחלים "מתוך ההפגנות ההמוניות". זוהי הודעה מבשרת רעות. השתתפתי במאות הפגנות, ומעולם לא ראיתי מישהו "יורה מתוך ההפגנה". הרי אדם כזה צריך להיות חולה-רוח, מכיוון שהוא חושף את כל המפגינים לתגובה קטלנית. אבל זה תירוץ טוב כדי לירות במפגינים בלתי-אלימים.

זה מבשר רעות, מפני שזה מזכיר התרחשויות מן העבר. אחרי האינתיפאדה הראשונה, שנחשבה כהצלחה לפלסטינים (ופלסה את הדרך להסכם-אוסלו) הצבא שלנו התכונן בחריצות לאינתיפאדה השנייה. במרכז ההכנות עמדו צלפים.

האינתיפאדה השנייה ("אינתיפאדת אל-אקצה") פרצה ב-2000 אחרי קריסתה של ועידת קמפ-דייוויד והפרובוקציה המתוכננת של אריאל שרון כשביקר בהר-הבית. הפלסטינים ערכו הפגנות המונית בלתי-אלימות. הצבא הגיב בהרג ממוקד. צלף וקצין הוצבו בנתיב ההפגנה, והקצין היה מצביע על מפגינים נבחרים – מפגינים שנראו כמו "מנהיגים". הצלף הרג אותם.

זה הצליח מאוד. ההפגנות הבלתי-אלימות נפסקו במהרה, ובמקומן באו פעולות אלימות מאוד. הצבא היה בטוח שהוא מסוגל להתמודד עם אלה.

בסך-הכוך נהרגו באינתיפאדה השנייה 4546 פלסטינים, וביניהם 882 ילדים, מול 1044 הרוגים ישראליים, מהם 716 אזרחים, וביניהם 124 ילדים.

אני חושש שההכנות לאינתיפאדה השלישית, האמורה להתחיל בחודש הבא, מתקדמות באותו מסלול. אך הנסיבות שונות מאוד. אחרי המאורעות במצריים ובסוריה, המפגינים הפלסטינים עלולים להתנהג בצורה שונה מאשר בעבר, להמשיך בהפגנות גם כשהורגים בהם, ו"מרחץ-הדמים" המובטח יהיה הרבה יותר חמור. כך גם התגובות הבינלאומיות והערביות. אני רואה לנגד עיני כרזות ברוח "בנימין אל-אסד" ו"חוסני נתניהו".)

אך רוב הישראלים אינם מודאגים. הם בטוחים שכל התרחיש הזה הומצא על-ידי נתניהו כטכסיס כדי לשים קץ לתנועת-המחאה הגדולה. "המוחים הצעירים דורשים צדק חברתי כמו שילדים דורשים גלידה כאשר האסון כבר מחכה לנו מעבר לפינה", אמר אחד הקצינים (מיל').

המתנחלים וכלביהם ממלאים תפקיד חשוב בתרחישים הצפויים.

וזה לא פלא, כי המתנחלים ממלאים תפקיד-מפתח בסכסוך. הם-הם המונעים כל הסכם-שלום, ואפילו משא-ומתן לשלום.

זה פשוט מאוד: כל שלום בין ישראל והעם הפלסטיני יכלול בהכרח את מסירת הגדה המערבית, ירושלים המזרחית ורצועת-עזה לידי המדינה הפלסטינית העתידית. בעניין זה קיים עכשיו קונסנסוס עולמי. השאלה היחידה היא היכן בדיוק יעבור הגבול אחרי חילופי-השטחים המצומצמים המוסכמים, שגם לגביהם קיים עכשיו קונסנסוס עולמי.

פירוש הדבר הוא שהשלום יכלול בהכרח את סילוקם של מספר גדול של התנחלויות ואת פינוי המתנחלים ברחבי הגדה המערבית.

אבל המתנחלים ובעלי-בריתם שולטים בקואליציה הממשלתית הנוכחית. הם מתנגדים לוויתור אף של מטר מרובע אחד מהארץ שאלוהים הבטיח לנו. (גם מתנחלים שאינם מאמינים באלוהים מאמינים שאלוהים הבטיח לנו את כול הארץ.) משום כך אין משא-ומתן לשלום, אין הקפאת בנייה בהתנחלויות, אין שום תנועה לעבר השלום.

לשם מה השתקעו המתנחלים בכלל ב"יהודה ושומרון"? בדיוק למען המטרה הזאת: ליצור "עובדות בשטח" כדי למנוע כול אפשרות שתקום מדינה פלסטינית בת-קיימא. לכן אין זה חשוב אם המתנחלים הם המונעים את החזרת השטחים הכבושים תמורת שלום, או אם הממשלה משתמשת במתנחלים לשם כך. התוצאה היא אותה התוצאה: המתנחלים חוסמים כול התקדמות לשלום.

כפי שהאמריקאים היו מנסחים זאת: זה המתנחלים, טמבל!

כמה ישראלים נחמדים מעמידים פני טמבלים, או שהם באמת כאלה.

בחוגים מסוימים פשטה האופנה "לחבק" את המתנחלים בשם האחדות הלאומית. יהודים לא צריכים לריב בינם לבין עצמם, הם אומרים, וחוזרים בכך על חכמת הגטו. הרי המתנחלים הם בני-אדם כמונו.

בין האומרים זאת בולטת ח"כ שלי יחימוביץ, אחד מששת המועמדים להנהגת מפלגת-העבודה הגוססת. במשך שנים עשתה בכנסת עבודה טובה בעניינים חברתיים, מבלי לבזבז מילים על נושאים קלי-ערך כמו שלום, כיבוש, התנחלויות ופלסטין. עכשיו, כחלק ממערכת-הבחירות שלה, היא מרימה על נס את אהבת המתנחלים. במלים שלה: "אני בוודאי לא רואה במפעל ההתנחלויות חטא ופשע. בשעתו זה היה מהלך קונצנזואלי לחלוטין. ומי שקומם את ההתיישבות בשטחים זה מפלגת-העבודה. זאת עובדה, עובדה היסטורית."

יש המאמינים שיחימוביץ רק מעמידה פנים כדי לרכוש את ליבם של בוחרים מהמרכז ולהשתלט על מפלגת-העבודה. אחר-כך, כך חושבים, היא תמזג את שרידי מפלגת-העבודה עם קדימה, תנסה להדיח את ציפי ליבני ולהפוך למועמדת לראשות הממשלה.

אולי. אבל יש בליבי חשד כמוס שהיא באמת מאמינה במה שהיא אומרת – וזה כמובן דבר נורא להגיד על פוליטיקאי או פוליטיקאית.

ברצינות: אי-אפשר לחבק את המתנחלים ולהילחם בעד צדק חברתי בעת ובעונה אחת. זה פשוט לא ניתן, למרות שכמה ממובילי המחאה מצדדים בזה מטעמים טאקטיים.

לא תיתכן מדינת-רווחה כל עוד נמשכת המלחמה. תקרית-הגבול בשבועיים האחרונים הראו עד כמה קל להסיח את דעת-הקהל כאשר מנופפים בדגל הביטחון. וכמה קל לממשלה לנפח כל תקרית.

הפצת הפחד מפני "ספטמבר" היא דוגמה נוספת.

אבל הסיבות לאי-האפשרות להפריד בין צדק חברתי וביטחון עמוקות יותר. רפורמות חברתיות אמיתיות דורשות כסף, הרבה-הרבה כסף. גם אחרי רפורמה בשיטת המיסוי – יותר מסים ישירים, "פרוגרסיביים", ופחות מסים עקיפים, "רגרסיביים" – ושבירת הקרטלים של הטייקונים, יהיו דרושים עשרות מיליארדי דולרים להצלת בתי-הספר, בתי-החולים ושירותי הרווחה.

מיליארדים אלה יכולים לבוא רק מתקציב הביטחון וההתנחלויות. בהתנחלויות מושקעים סכומי-עתק – לא רק לדיור זול למתנחלים, משכורות ממשלתיות להרבה מתנחלים (שיעור הרבה יותר גבוה של שכירי-השלטון מאשר באוכלוסיה הכללית), אלא גם לתשתיות כגון כבישים, קווי-חשמל, צינורות-מים ומספר גדול של גדודי-צבא להגנה עליהן. ההכנות ל"ספטמבר" מראות שוב כמה זה עולה.

אבל גם זה אינו הסיפור המלא. מאחורי כל העובדות האלה קיימת הסיבה האמיתית לטירוף המערכות במדינה: הסכסוך עצמו.

בגלל הסכסוך אנחנו נאלצים להחזיק מכונה צבאית אדירה. אנחנו משלמים עבור הביטחון, לנפש, יותר מכל אזרח אחר במדינה מערבית. ישראל, מדינה של 7.5 מיליון נפש, מחזיקה בצבא הרביעי או החמישי בגודלו בעולם. המענק הצבאי האמריקאי מכסה רק חלק קטן מזה.

לכן, סיום הסכסוך הוא תנאי מוקדם לכל ניסיון להפוך את ישראל למדינה-רווחה "סקנדינבית", עם מירב הצדק החברתי. הסכסוך אינו עוד פריט, אחד מני רבים, שיש לקחתו בחשבון. הסכסוך הוא הפריט העיקרי.

אפשר לאהוב את המתנחלים או לשנוא אותם, להתנגד להם או לחבק אותם – נשארת העובדה שההתנחלויות הן המוקש העיקרי בדרך לשלום ולמדינת-הרווחה. לא רק בגלל המחיר שלהם, לא רק בגלל הפוגרומים שהם עורכים מדי פעם, לא רק בגלל שליטתם במערכת הפוליטית - אלא בגלל עצם קיומם.

בניגוד לכלבם של בני בסקרוויל, כלבי ההתנחלויות נובחים, ועוד איך. וקולם הוא קול המלחמה.