למרבה המזל, הכנסת יצאה לפגרה של שלושה חודשים. וכפי שליגלג מארק טוויין: "חיי האזרחים ורכושם בטוחים רק כשהפרלמנט בחופשה."

כאילו כדי להוכיח זאת, הגיש ח"כ אבי דיכטר ביום האחרון של המושב היוצא הצעת-חוק כל-כך מדהימה, עד שהיא עולה גם על כל החוקים הגזעניים שהתקבלה לאחרונה.

"דיכטר" הוא שם גרמני, ופירושו "משורר". אך הדיכטר הזה אינו משורר כלל וכלל. הוא המפקד לשעבר על המשטרה החשאית, הנקראת אצלנו "שרות הביטחון הכללי".

("דיכטר" פירושו בגרמנית גם "יותר סתום", אך נניח לזה.)

הוא הכריז בגאווה שהוא עבד על הצעת-חוק שנה וחצי ו"שייף" אותה עד שהפכה למלאכת-מחשבת תחיקתית.

ואכן, ממש מלאכת-מחשבת. שום מחוקק בגרמניה של אז ובאיראן של היום לא יכול היה לייצר מוצר מפואר יותר. נראה שגם שאר חברי-הכנסת חשבו כך, שכן 40 ח"כים חתמו על הצעת-החוק, וביניהם 20 מתוך 28 הח"כים של מפלגת קדימה, נוסף על כל הגזענים הרגילים במוסד נשגב זה.

עצם השם – "חוק יסוד: ישראל מדינת-הלאום של העם היהודי" – מראה שדיכטר אינו משורר וגם לא אינטלקטואל מי-יודע-מה. נו טוב, מפקדים של המשטרה החשאית בדרך כלל אינם כאלה.

"לאום" ו"עם" הם מושגים שונים בתכלית. "עם" הוא יחידה אתנית, לאום הוא ישות מדינית. הם קיימים בשני מישורים שונים לגמרי. נניח גם לזה.

התוכן של הצעת-החוק הוא מה שקובע.

מה שדיכטר מציע הוא לשים קץ להגדרה הרשמית של ישראל כ"מדינה יהודית ודמוקרטית".

תחת זאת, הוא מציע לקבוע עדיפויות ברורות: ישראל היא בראש וראשונה וקודם כל מדינת-הלאום של העם היהודי, ורק אחר-כך – מאוד אחר-כך – מדינה דמוקרטית. נאמר בפירוש שבכל מצב שבו הדמוקרטיה מתנגשת ביהדותה של המדינה , היהדות מנצחת, הדמוקרטיה תפסיד.

זוהי, אגב, הפעם הראשונה שציוני ימני (מלבד מאיר כהנא) מודה בכך שיש סתירה מהותית בין "מדינה יהודית" ו"מדינה דמוקרטית". מאז 1948, כל הפלגים הציוניים הכחישו זאת בזעם, וכך עשו גדודי האינטלקטואלים ובית-המשפט העליון.

ההגדרה החדשה פירושה שהמדינה שייכת לכל היהודים בעולם – ובכללם סנטורים בוושינגטון, סוחרי-סמים במקסיקו, אוליגרכים במוסקבה ובעלי-קזינו במקאו. להם, אך לא לאזרחים הערביים של ישראל, הנמצאים כאן לפחות 1300 שנה מאז כניסה המוסלמים לירושלים. ולא לערבים הנוצרים, הטוענים שמוצאם מהקהילה הנוצרית המקורית לפני 1980 שנה, והשומרים, שכבר נמצאו פה לפני 2500 שנה, ולא לכפריים שהם, קרוב לוודאי, צאצאי הכנענים מלפני 5000 שנה.

כל אלה יהפכו, עם כניסת חוק לתוקפו, אזרחים ממדרגה שנייה, לא רק למעשה, כמו עד כה, אלא גם להלכה. הם יהיו בחוץ בכל מצב שבו מתנגשות זכויותיהם עם מה שהרוב היהודי סבור שהוא האינטרסים של "מדינת הלאום של העם היהודי" – וזה נוגע לכל דבר, החל בבעלות על קרקע ועד לחקיקה.

הצעת החוק אינה משאירה דבר לדמיון. היא מפרטת את הדברים לפרטיהם.

השפה הערבית תאבד את מעמדה כ"שפה רשמית" – מעמד שהיה לה בממלכת העות'מאנית, תחת המנדט הבריטי ובמדינת ישראל עד כה. השפה הרשמית היחידה במדינה הלאום תהיה העברית.

לא פחות אופייני הסעיף האומר שבכל מיקרה שבו יש חסר ("לקונה") בחוק, יקבע החוק היהודי.

"החוק היהודי" הוא התלמוד וההלכה, המקבילה היהודית לשריעה המוסלמית. פירוש הדבר למעשה שנורמות משפטיות שהתקבלו לפני 1500 שנה ויותר יגברו על הנורמות שהתפתחו במאות האחרונות באנגליה ובארצות אירופיות אחרות. סעיפים דומים קיימים בחוקות של מדינות כמו מצריים ופקיסטאן. הדמיון לשריעה אינו מקרי: חכמים יהודיים דוברי-ערבית, כמו הרמב"ם, ועמיתיהם המוסלמים בני-זמנם השפיעו זה על זה.

יש הרבה מן המשותף להלכה ולשריעה. הן גוזרות נחיתות על נשים, דנות הומוסקסואלים ונואפים למוות ושוללות שוויון-זכויות מבני דת אחרת. (למעשה, בשתי הדתות הומרו רוב העונשים האכזריים בעונשים קלים יותר. למשל, בדת היהודית הומר "עין תחת עין" בתשלום פיצויים. אחרת, כפי שאמר גנדי, היינו כולנו הופכים מזמן לעיוורים.)

אחרי חקיקת חוק זה, ישראל תהיה הרבה יותר קרובה לאיראן מאשר לארצות-הברית. "הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון" תחדל מלהיות דמוקרטיה, אך תהיה קרובה באופייה למשטרים הגרועים ביותר באזור. לפני כמה עשרות שנים המצאתי את הביטוי "השתלבות במרחב". הנה זה מתקיים – אך בצורה שונה מזו שייחלתי לה.

רוב חברי-הכנסת שחתמו על הצעת-החוק מאמינים בקנאות ב"ארץ-ישראל השלמה" – כלומר, בסיפוח רשמי של הגדה המערבית ורצועת-עזה.

אין כוונתם ל"פיתרון המדינה-האחת" שעליו חולמים כמה אידיאליסטים בעלי כוונות טובות. למעשה, המדינה-האחת היחידה העלולה לקום בפועל היא זו שעליה משורר דיכטר: "מדינת-הלאום של העם היהודי" שבה יהיו הערבים חוטבי-עצים ושואבי-מים.

נכון, הערבים יהוו את הרוב במדינה הזאת – אך למי איכפת. מכיוון שיהדותה של המדינה תגבר על הדמוקרטיה, אין חשיבות למספרם, גם אם היהודים יהיו בה "בני מיעוטים".

נחזור למפלגה שהמשורר הזה שייך אליה – קדימה.

כשהייתי בצבא, תמיד שיעשעה אותי הפקודה: "המחלקה תיסוג לאחור – קדימה צעד!"

זה נשמע כאבסורד, אבל זה הגיוני לגמרי: החלק הראשון של הפקודה מורה על הכיוון, החלק השני על הביצוע.

והנה, המפלג הקרויה קדימה צועדת אחורה.

דיכטר הוא מנהיג חשוב בקדימה. מכיוון שייחוסו היחידי טמון בעובדה שכיהן בעבר כמפקד המשטרה החשאית (פעם קראתי לה "מנגנון החושך") זוהי גם הסיבה היחידה לבחירתו. אך הוא לא לבד: ביוזמה גזענית זו הצטרפו אליו 80% מהח"כים של קדימה – הגדולה בסיעות הכנסת.

מה זה אומר על קדימה?

קדימה מהווה כישלון חרוץ כמעט בכל התחומים. כמפלגת אופוזיציה הכנסת היא בדיחה עצובה. אני מעז לומר שבשעתו, כשהייתי סיעת-יחיד בכנסת (בעזרת יועצי הפרלמנטארי, אמנון זיכרוני), יצרתי יותר פעילות אופוזיציונית מכל 28 הח"כים של קדימה ביחד. הם לא השמיעו שום עמדה עקרונית על הכיבוש וההתנחלויות, שלא לדבר על צדק חברתי.

המנהיגה, ציפי ליבני, התגלתה ככישלון מוחלט. ההישג היחידי שלה עד כה הוא שהצליחה להחזיק את המפלגה ביחד. נכון, אין זה הישג קל במפלגה המורכבת בעיקרה מפליטים (ויש אומרים מבוגדים) ממפלגות אחרות, שרתמו בשעתו את עגלתם לסוסים הדוהרים של אריאל שרון. רוב מנהיגי קדימה עזבו איתו את הליכוד. אחרים באו ממפלגת-העבודה, בראשות היצאן הפוליטי בה"א הידיעה, שמעון פרס.

אוסף מקרי זה של פוליטיקאים מתוסכלים ניסה כמה פעמים לאגוף את בנימין נתניהו מימין. חבריה חתמו כמעט על כל הצעות-החוק הגזעניות שהוגשו בחודשים האחרונים, ובכלל זה "חוק החרם" הידוע לשמצה. (כשדעת-הקהל הגיבה בזעם על החוק, הם ביטלו את חתימתם, ואחדים מהם אף הצביעו נגדו.)

איך הפכה מפלגה זו לסיעה הגדולה ביותר בכנסת, עם מושב אחד יותר מהליכוד? היא משכה את קולותיהם של בוחרים שמאליים, שמאסו במפלגת-העבודה של אהוד ברק, ולא נמשכו למרצ הקטנה. הם חשבו שקדימה מהווה את הסיכוי היחידי לעצור את נתניהו וליברמן. אבל זה עשוי להשתנות בקרוב.

הפגנת-המחאה של השבת האחרונה הייתה הגדולה בתולדות המדינה ("הפגנת ה-400 אלף" האגדתית אחרי טבח סברה ושתילה הייתה קצת יותר קטנה). זאת יכולה להיות התחלת עידן חדש.

קשה לתאר את האנרגיה הטהורה שנבעה מהמון זה, שהיה מורכב בעיקרו מבני 20-30. אפשר היה ממש לחוש במשק כנפי ההיסטוריה. זה היה המון צוהל, המודע לכוחו האדיר.

המפגינים הקפידו מאוד להתרחק מ"פוליטיקה" – וזה הזכיר את דבריו של המחוקק היווני פריקלס, מלפני 2500 שנה: "אם אינך מתעניין בפוליטיקה, אין פירוש הדבר שהפוליטיקה לא תתעניין בך!"

ההפגנה הייתה, כמובן, פוליטית מאוד. היא הייתה מכוונת נגד נתניהו, הממשלה וכל הסדר החברתי הקיים. כאשר צעדתי בקרב ההמון הענקי הסתכלתי סביבי וחיפשתי בעלי-כיפות. לא ראיתי ולוא כיפה יחידה אחת. כל המגזר הדתי, קבוצת-התמיכה הימנית של המתנחלים ושל חוק-דיכטר, בלט בהעדרו. הציבור היהודי-מזרחי, לעומת זאת, היה מיוצג בשפע.

המחאה ההמונית משנה את סדר-היום הישראלי. אני מקווה שהיא תביא להופעת מפלגה חדשה, שתשנה את הרכב הכנסת ללא הכר. אפילו מלחמה חדשה או "מצב-חירום בטחוני" אחר לא ימנעו זאת.

זה יהיה לבטח סופה של קדימה, ומעטים יתאבלו על כך. ואז נאמר גם ביי-ביי לאבי דיכטר, משורר המשטרה החשאית.