בנימין זאב הרצל חשב שהחייאת השפה העברית היא בדיחה. הוא רצה שנדבר גרמנית. "האם יבקשו כרטיס-רכבת בעברית?" ליגלג.

ובכן, עכשיו אנחנו קונים כרטיסי טיסה בעברית. אנחנו קוראים את התנ"ך במקורו, ונהנים הנאה רבה. אבא אבן אמר שאילו קם היום המלך דויד לתחייה בירושלים, יכול היה להבין את הדיבור ברחוב. אמנם בקושי מסוים, מפני שהשפה העברית הולכת ומושחתת, כרוב השפות בעולם.

על כל פנים, מקומה של העברית בטוח. תינוקות וחתני פרס-נובל מדברים עברית.

גורלו של הנס השני, לעומת זאת, אינו מובטח כלל.

העתיד – ואכן, גם ההווה – של הדמוקרטיה הישראלית שרוי בערפל של ספק.

הדמוקרטיה שלנו היא נס, מפני שהיא לא צמחה לאטה במרוצת הדורות, כמו הדמוקרטיה האנגלו-סכסית. לא הייתה שום דמוקרטיה בשטטל היהודי, ואין זכר לדמוקרטיה במסורת הדתית שלנו. אך האבות המייסדים של הציונות, רובם בני מערב ומרכז אירופה, שאפו להגשים את האידיאלים החברתיים הנשגבים ביותר של זמנם.

תמיד הזהרתי שלדמוקרטיה שלנו יש שרשים שטחיים ועדינים, הזקוקים לטיפולנו בכל עת. היכן גדלו היהודים, שייסדו את ישראל, ואלה שבאו לארץ אחריהם? תחת הדיקטטורה של הנציב העליון הבריטי, הצאר הרוסי, הדיקטטורה של הפרולטריון, מלך מרוקו, פולין של פילסודסקי ומשטרים דומים. אלה מאיתנו שבאו מארצות דמוקרטיות כמו רפובליקת ויימאר בגרמניה או ארצות-הברית, היו מיעוט מבוטל.

ובכל זאת הצליחו מייסדי המדינה לכונן דמוקרטיה לתפארת, שלא נפלה – לפחות עד 1967 – מהדוגמה האמריקאית או הבריטית, ואולי אף עלתה עליה. היינו גאים בה, והעולם העריץ אותנו. הכינוי "הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון" לא היה סיסמת-תעמולה חלולה.

יש הטוענים שמצב זה הסתיים כבר עם כיבוש השטחים הפלסטיניים, הנתונים מאז תחת משטר צבאי נוקשה, שאין בו זכר לדמוקרטיה ולזכויות-האדם. תהיה הדעה על כך כאשר תהיה, למעשה קיימה ישראל שבגבולות הקו הירוק מצב סביר – עד לאחרונה. לגבי האזרח המצוי, הדמוקרטיה הייתה עדיין עובדת-חיים. אפילו האזרחים הערביים, המופלים לרעה, נהנו מזכויות שעלו בהרבה על זכויות-האזרח בכל ארץ ערבית.

כל זה הוטל השבוע בספק. ויש האומרים שהספק כבר פוזר, ושהתגלתה מציאות מפחידה.

צ'ארלס בויקוט, מנהל נכסיו של בעל-אחוזה אנגלי באירלנד, לא יכול היה להעלות על דעתו שהוא עומד למלא תפקיד בארץ הקרויה ישראל, 130 שנה אחרי ששמו הפך לסמל עולמי.

הסרן בויקוט גירש אריסים איריים שלא יכלו לשלם את דמי השכירות במצב הכלכלי הנואש ששרר אז. האירים הגיבו בנשק מסוג חדש: הם החליטו שאיש לא ידבר איתו, איש לא יעבוד בשבילו, איש לא יקנה ממנו. השם "בויקוט" הפך שם-נרדף לסוג זה של פעולה בלתי-אלימות, שאנחנו קוראים לה בעברית "חרם".

השיטה עצמה קדמה לו. הרשימה ארוכה. בין השאר: כבר ב-1830 הטילו השחורים בארצות-הברית חרם על מוצרים המיוצרים על-ידי עבדים. כעבור 130 שנה, החלה התנועה לזכויות-האדם של השחורים את דרכה בהטלת חרם של חברת אוטובוסים בעיר מונטגומרי, שקבעה מקומות-ישיבה נפרדים ללבנים ולשחורים. במלחמת-השחרור האמריקאית, המורדים הטילו חרם על סחורות בריטיות. כך עשה כעבור שנים מהטמה גנדי.

יהודי ארצות-הברית הטילו חרם על המכוניות של הנרי פורד, שהיה אנטישמי מוצהר. ב-1933, מיד עם עליית הנאצים לשלטון, הטילו היהודים בארצות רבות חרם על סחורות גרמניות.

הסינים החרימו את יפאן שפלשו לארצם. ארצות-הברית החרימה את האולימפיאדה במוסקווה. אנשי-מצפון בכל העולם החרימו את המוצרים והספורטאים של דרום-אפריקה ותרמו בכך תרומה חשובה להפלת משטר האפרטהייד.

כל המערכות האלה השתמשו בזכות דמוקרטית בסיסית: כל אדם רשאי לסרב לקנות מאנשים שהוא מתעב אותם. לכל אחד הזכות לסרב לתמוך בכספו בעניין המנוגד לרגשותיו המוסריים העמוקים ביותר.

זכות זו היא העומדת עכשיו במבחן.

ב-1997 הטיל "גוש שלום" חרם על מוצרי ההתנחלויות. אנחנו מאמינים שההתנחלויות, שמטרתן המוצהרת היא למנוע את הקמתה של מדינה פלסטינית, מסכנות את עתידה של מדינת-ישראל.

כאשר קיימנו מסיבת-עיתונאים כדי להכריז על החרם, לא בא אליה אף לא עיתונאי ישראלי אחד. אבל החרם צבר תאוצה. מאות אלפי ישראלים חדלו לקנות מוצרים מההתנחלויות. הדבר המריץ את האיחוד האירופי להפעיל את הסעיף בחוזה עם ישראל, הקובע שמוצרי ההתנחלויות לא ייהנו מהטבות-המכס שהוענקו למוצרים ישראליים.

כיום פועלים מאות מפעלים כלכליים בהתנחלויות. הם נאלצו או פותו ללכת לשם, מפני שהקרקע (הגזולה) שם זולה לאין-שיעור מהקרקע בישראל. הם נהנים משחרור ממסים, מענקים נדיבים והטבות אחרות. הם יכולים לנצל כאוות-נפשם פועלים פלסטיניים ולשלם להם שכר מגוחך. הפלסטינים נאלצים לעבוד למען עושקיהם, מחוסר אפשרות אחרת לפרנס את משפחותיהם.

החרם שלנו נועד, בין השאר, להוות משקל-נגד. ואכן, כמה מפעלים גדולים כבר נכנעו ויצאו מהשטחים הכבושים, בעיקר בעקבות לחץ משקיעיהם ולקוחותיהם. המתנחלים נבהלו, ולכן ציוו על משרתיהם בכנסת להעביר חוק שיסכל את החרם.

ביום השלישי האחרון נחקק "חוק החרם", וגרם לסערה חסרת-תקדים במדינה. כבר למחרת היום, ביום השלישי בבוקר, הגיש "גוש שלום" לבג"ץ עתירה בת 22 עמודים לביטול החוק.

"חוק החרם" הוא מלאכת מחשבת משפטית. ברור שלא נוסח על-ידי האפסים הפרלמנטאריים שהגישו אותו, אלא על-ידי מיטב המוחות המשפטיים. אלה מומנו, מן הסתם, על-ידי אילי בתי-קזינו והמטיפים האוונגליים המטורפים-למחצה התומכים בימין הקיצוני בישראלי.

קודם כל, החוק מסווה את כוונותיו היטב. הוא נועד, כאילו, להילחם ב"דה-לגיטימציה" של מדינת-ישראל ברחבי העולם. הוא אוסר על קריאה לחרם על מדינת-ישראל, ובכלל זה "השטחים שבשליטת ישראל". מכיוון שאין בישראל תריסר אנשים הקוראים להחרים את מדינת-ישראל, ברור שהמטרה האמיתית והיחידה היא למנוע חרם על ההתנחלויות.

הטיוטא המקורית של החוק הפך את החרם לעבירה פלילית. זה היה מתאים לנו מאוד, כי היינו הולכים ברצון לבית-הסוהר על עניין זה. אך בנוסח הסופי מטיל החוק עונשים מסוג אחר, חמור לאין שיעור.

החוק אומר שכל מתנחל, הטוען שהוא נפגע מהחרם, יכול לדרוש פיצויים בלתי-מוגבלים מכל אדם או ארגון הקשור בקריאה לחרם – מבלי שיצטרך להוכיח נזק כלשהו. פרוש הדבר שכל אחד מ-300 אלף המתנחלים יכול לדרוש מיליונים מכל פעיל יחיד הקשור בקריאה לחרם, וכך להרוס את תנועת-השלום כולה.

כפי שאנחנו מציינים בעתירה לבג"ץ, החוק הוא בלתי-חוקתי בעליל. (נכון, אין לישראל חוקה רשמית, אולם בית-המשפט העליון כבר קיבל את העיקרון ש"חוקי היסוד" מהווים חוקה כזאת בפועל.)

קודם כל, החוק שולל בבירור את הזכות היסודית לחופש הביטוי. קריאה לחרם היא פעולה פוליטית לגיטימית, לא פחות מאשר קריאה להפגנת-רחוב, גילוי-דעת או עצומה המונית.

שנית, החוק נוגד את עיקרון השוויון. החוק אינו חל על שום חרם אחר המופעל כעת בישראל: החל בחרמות של החרדים על חנויות של טריפה (קריאות לחרמות כאלה מודבקות על קירות בכל השכונות הדתיות בארץ), וכלה בחרם המוצלח על גבינת קוטג' בגלל מחירה הגבוה. הקריאה של קבוצות ימניות-קיצוניות להחרים אמנים שלא שירתו בצה"ל תהיה חוקית, הקריאה של אמנים שמאלנים שלא להופיע בהתנחלויות תהיה בלתי-חוקית.

מכיוון שסעיפים אלה ודומיהם בחוק נוגדים בבירור את חוקי-היסוד, נקט היועץ המשפטי של הכנסת צעד בלתי-רגיל מאוד ופירסם חוות-דעת, שבה נאמר שהחוק הוא בלתי-חוקתי בעליל ונוגד את "ליבת הדמוקרטיה". אפילו היועץ המשפטי לממשלה, הסמכות המשפטית העליונה ברשות המבצעת, פרסם גילוי-דעת האומר שהחוק הוא "על גבול אי-החוקתיות". אך מכיוון שהוא פוחד פחד-מוות מהמתנחלים, הוא הוסיף שהוא מוכן בכל זאת להגן על החוק בבית-המשפט. ההזדמנות לכך תבוא בקרוב: בג"ץ נתן לו רק חודשיים להגיב על עתירתנו.

קבוצה קטנה של חברי-כנסת זניחים מפעילה טרור על רוב הכנסת, ויכול להעביר בה כל חוק שירצה. כוחם של המתנחלים עצום, ואנשי-ימין מתונים פוחדים בצדק שאם לא יהיו די קיצוניים, מרכז הליכוד לא יכלול אותם ברשימה הבאה לכנסת. כך נוצרת דינאמיקה של התחרות בלתי-מרוסנת – מי יכול להעביר את החוק הקיצוני ביותר.

אין פלא שחוקים אנטי-דמוקרטיים רודפים זה את זה. בין השאר: חוק המונע למעשה מאזרחים ערביים לחיות בקהילות של 400 משפחות ופחות. חוק המבטל את אזרחותם של אנשים שהורשעו ב"סיוע לטרור". חוק המחייב עמותות לחשוף תרומות ממוסדות ממשלתיים זרים. חוק המעניק עדיפות בקבלה למשרות ממשלתיות למי ששירת בצבא (וכך מוציא את הערבים מהכלל). חוק המבטל את זכויות-הפנסיה של ח"כים לשעבר שאינם מתייצבים לחקירה משטרתית (כמו עזמי בישארה). חוק האוסר לציין את ה"נכבה"(גירוש הערבים ב-1948). הארכת החוק המונע מאזרחים ישראליים (ערביים) לחיות בישראל עם בני-זוג מהשטחים הכבושים).

עומד להתקבל חוק האוסר על עמותות לקבל תרומות מחו"ל בסכום של 20 אלף שקל ויותר, חוק המטיל מס-הכנסה של 45% על עמותות שאינן מוכרות על-ידי הממשלה, חוק שיכריח את האוניברסיטאות לשיר את "התקווה" באירועים פומביים, מינוי ועדות חקירה כדי לחקור המימון של עמותות שמאלניות.

על הכול מרחף האיום המפורש של הימין הקיצוני לתקוף במישרין את בית-המשפט העליון ה"ליברלי", ליטול ממנו את הזכות לבטל חוקים בלתי-חוקתיים ולמסור לממשלה את השליטה על מינוי השופטים העליונים.

לפני 51 שנה, ערב משפט אייכמן, כתבתי ספר על גרמניה הנאצית. בפרק האחרון שאלתי: "האם זה יכול לקרות כאן?"

תשובתי אז נכונה פי כמה עכשיו: "כן, זה יכול לקרות כאן!"