כומר פרוטסטנטי בברלין קבע שנוצרי המעסיק יהודים יגורש מקהילתו.

בלתי-אפשרי? אכן, אכן. אבל בישראל זה קורה – אבל במהופך, כמובן.

הרב של צפת, שכיר ממשלתי, פסק שאסור בהחלט להשכיר דירות לערבים, ובכלל זה התלמידים הערביים של בית-הספר לרפואה הממוקם בעיר. עשרים רבני-ערים, שגם משכורותיהם משולמות על-ידי משלמי-המסים, רובם חילונים וביניהם אזרחים ערביים, הצטרפו פומבית לפסיקה זו.

קבוצה של אינטלקטואלים ישראליים הגישה תלונה ליועץ המשפטי וטענו שזוהי הסתה פלילית. היועץ הבטיח לחקור את העניין ולהגיע למסקנה בהקדם האפשרי. זה היה לפני חצי שנה. ההקדם האפשרי לא הוביל עדיין למסקנה.

הוא הדין לגבי קבוצה אחרת של רבנים, שאסרה על העסקת גויים בעבודה.

השבוע התחוללה אצלנו סערה. היא נגרמה על-ידי מאסרו של הרב דוב ליאור.

זה התחיל בספר שנכתב על-ידי הרב יצחק שפירא. שפירא הוא, אולי, התושב הקיצוני ביותר בהתנחלות יצהר, שהיא, אולי, ההתנחלות הקיצונית ביותר בכל הגדה המערבית. אנשיה נחשדים תדיר בעריכת פוגרומים ביישובים הערביים הסמוכים, בדרך כלל כ"תג מחיר" על הריסת מבנים על-ידי הצבא.

הספר, שנקרא "תורת המלך", דן בהריגת גויים. הוא אומר שבימי שלום אין להרוג גויים. לא בגלל הציווי "לא תרצח" (שלדעת הספר חל רק על הריגת יהודים), אלא בגלל ציווי הקדוש-ברוך-הוא אחרי המבול: "שופך דם האדם באדם דמו יישפך, כי בצלם אלוהים עשה את האדם." (בראשית ט', 6). זה חל על כל הגויים המקיימים את מצוות בני-נוח.

אולם המצב שונה לגמרי בימי מלחמה. ולפי הרבנים, ישראל נמצאת במצב-מלחמה מאז היווסדה, וככל הנראה תישאר במצב זה לעולם ועד.

במלחמה, בכל מקום שבו הימצאותו של גוי מסכנת יהודי, מותר להרוג את הגוי, אפילו אם הוא חסיד-אומות-העולם ואינו אשם במצב. מותר – ואכן מומלץ – להרוג לא רק לוחמי-אויב, אלא גם מי ש"תומכים" או "מעודדים" אותם. מותר להרוג את אזרחי האויב אם זה עוזר לניהול המלחמה.

(במקרה או שלא במקרה, זה משקף בדיוק את אופן ניהול מבצע "עופרת יצוקה": כדי לשמור על חייו של חייל ישראלי אחד, מותר להרוג כל מספר של פלסטינים שדרוש. התוצאה: 1200 הרוגים פלסטיניים, כמחציתם אזרחים, כנגד חמישה חיילי צה"ל. שישה חיילים אחרים נהרגו מ"אש ידידותית".)

הקטע בספר שגרם לסערה העיקרית אומר שמותר להרוג ילדים, אם ברור שהם עלולים בהתבגרם "להזיק".

בספר המפרש את ההלכה נהוג לצרף דברי "הסכמה" של רבנים חשובים. היצירה המסוימת הזאת זכתה ב"הסכמה" של ארבעה רבנים כאלה. אחד מהם הוא דב ליאור.

הרב ליאור (כדאי לשים לב לשם: לי-אור) מפורסם כאחד הרבנים הקיצוניים ביותר בגדה המערבית – הישג לא קטן בשטח שבו שורצים רבנים קיצוניים, שבכל ארץ אחרת היו קוראים להם פאשיסטים. ליאור הוא הרב של קריית-ארבע, ההתנחלות הסוגדת למאיר כהנא ושמתוכה יצא רוצח ההמונים, הקדוש ברוך גולדשטיין. ליאור הוא גם ראש אחת מישיבת-ההסדר, שיש להן מעמד מיוחד בצה"ל.

הספר זוכה עתה במהדורה שלישית. כאשר הופיע לראשונה, עורר סערה בציבור החילוני. אף רב אחד לא נשמיע מחאה פומבית, אף כי כמה רבנים חלקו על הטיעון הדתי שלו. החרדים הסתייגו ממנו, מכיוון שהוא מפר את הכלל הדתי החכם ש"לא להתגרות בגויים".

בעקבות דרישה הציבורית פתח היועץ המשפטי בחקירה פלילית נגד המחבר וגם נגד ארבעת החותמים על ה"הסכמות". הם נקראו לחקירה, וחלקם באו וטענו שכלל לא קראו את הספר.

אך ה"הסכמה" של ליאור העידה עליו שקרא את הספר בעיון. הוא לא נענה להזמנה להופיע בתחנת-המשטרה והתעלם ממנה בגלוי ובבוז. השבוע הגיבה המשטרה על העלבון: היא שמה מארב לרב ב"כביש המנהרות" שבין ירושלים לחברון, האסור לשימוש לערבים. הם עצרו אותו, אבל לא כבלו את ידיו ולא העבירו אותו לניידת המשטרה, כרגיל, אלא החליפו את הנהג בקצין-משטרה, שהסיע את הרב ישר לתחנת-המשטרה בלוד. שם נחקר באדיבות במשך שעה ושוחרר.

הידיעה על המאסר פשטה בהתנחלויות כשריפת-קוצים. מאות מאנשי "נוער הגבעות" – הרגילים לערוך פוגרומים ולצפצף על החוק – נתאספו בכניסה לירושלים, התקוטטו עם המשטרה וסגרו את הכביש.

(טוב, אני לא יכול להתלונן על כך, מפני שהייתי הראשון שעשה כך. ב-1965 נבחרתי לכנסת וטדי קולק נבחר כראש עיריית ירושלים. אחד הדברים הראשונים שעשה היה להתחנף לחרדים ולסגור שכונות שלמות בשבת. אחד הדברים הראשונים שאני עשיתי היה לקרוא להפגנת-מחאה. סגרנו את הכניסה לירושלים במשך כמה שעות, עד שסולקנו בכוח.)

אבל הקנאים לא הסתפקו בחסימת הכבישים ובנשיאת הרב ליאור על כתפיהם בתרועת-ניצחון. הם גם ניסו להסתער על בית-המשפט העליון. למה בחרו דווקא בבניין זה? זה מחייב הסבר.

לימין הישראלי, ובייחוד למתנחלים ולרבניהם, יש רשימות ארוכות של אובייקטים לשנאה. אחדות מהרשימות פורסמו ברבים. יש לי הכבוד להופיע ברובן. אולם בית-המשפט העליון מופיע במקום גבוה ברשימות, ואף בראשן.

למה? כשהוא מטפל בשטחים הכבושים. אין בית-המשפט העליון מצטיין באומץ-לב רב. הוא התיר את הריסת בתיהם של פלסטינים החשודים ב"טרור". הוא אישר עינויים "מתונים". הוא אישר את בניית "גדר-ההפרדה" (שבית-המשפט הבינלאומי גינה אותה בחריפות), והפך את עצמו באופן כללי לזרוע של משטר הכיבוש.

אולם בכמה מקרים לא ניתן היה לבית-המשפט העליון להיחלץ מכבלי החוק. הוא קרא להריסת ה"מאחזים" שהוקמו על קרקע פלסטינית פרטית. הוא אסר על "חיסול ממוקד" כשניתן לאסור את האיש בלי סיכון. הוא קבע שאסור לשלול מאזרח ערבי את הזכות לגור ביישוב ישראלי היושב על קרקע בבעלות המדינה, וכן הלאה.

כל החלטה כזאת עורר גלים של מחאה בימין. אך יש סיבה עמוקה יותר להתנגשות.

בניגוד לנצרות, אך בדומה לאסלאם, הדת היהודית אינה עוסקת רק ביחסים בין אדם לבוראו, אלא גם ביחסים בין אדם לאדם. אין היא מתקיימת באיזושהי פינה של החיים הציבוריים. ההלכה חובקת את כל תחומי החיים הציבוריים והפרטיים. לכן, יהודי אדוק – כמו מוסלמי אדוק – אינו יכול כלל להעלות על דעתו את הרעיון האירופי של הפרדת הדת מהמדינה.

ההלכה היהודית, כמו השריעה המוסלמית, מסדירה על היבטי החיים. כאשר ההלכה מתנגשת בחוק המדינה, ידו של מי על העליונה? החוק שנחקק על-ידי הכנסת, שנבחרה בבחירות דמוקרטיות ושניתן לשנותו בכל עת כאשר הציבור רוצה בכך - או החוק שניתן על-ידי הקדוש-ברוך-הוא על הר-סיני לכל הזמנים, שאינו ניתן לשינוי (אלא, לכל היותר, לפרשנות חדשה)?

קנאים דתיים בישראל עומדים על כך שההלכה עומדת מעל לחוק החילוני (כמו בכמה מדינות ערביות), ושאין לבית-המשפט של המדינה סמכות לתת פקודות לרבנים בעניינים הנוגעים לדת (כמו באיראן). כאשר בית-המשפט העליון קבע אחרת, הרב אלישיב, ראש וראשון לרבנים החרדים, גייס בקלות מאה אלף מפגינים בירושלים. במשך שנים משתדלים שרי-ממשלה, פרופסורים ופוליטיקאים לחתור תחת בית-המשפט העליון, לפגוע בכבודו, לשלול את עצמאותו ולצמצם את סמכויותיו.

זוהי ליבת העניין. היועץ המשפטי סבור שהקריאה להריגת ילדים היא הסתה פלילית. הרבנים ותומכיהם חושבים שזוהי התערבות חצופה בדיון דתי מלומד. לא תיתכן פשרה בין שתי תפיסות אלה.

מבחינת הציבור הישראלי, אין זה עניין מופשט. כל הציבור הדתי, על כל פלגיו, שייך עכשיו לימין הלאומני (מלבד כמה סניפים אומללים של היהדות הרפורמית והקונסרבטיבית, המהווה אל הרוב בקרב היהדות האמריקאית).הפיכת ישראל למדינת-הלכה פירושה הרס המדינה הדמוקרטית והפיכתה לאיראן שנייה, תחת שלטונם של אייתוללות יהודיים.

זה גם יהפוך את השלום לבלתי-אפשרי לנצח נצחים. מבחינת הרבנים, כל הארץ הקדושה בין הים והירדן שייכת ליהודים בלבד, ומי שנותן לגויים ולוא מטר מרובע אחד ממנה דינו מוות כ"רודף" וכ"מוסר". על חטא זה הוצא להורג יצחק רבין על-ידי מתנחל לשעבר ותלמיד אוניברסיטה דתית.

לא כל המחנה הדתי מסכים לקיצוניות חסרת-הפשרות של הרב ליאור ודומיו. יש רבים הדוגלים במגמות אחרות. אבל כולם ממלאים פיהם מים. הרב לי-אור - ואולי בלי-אור – הוא ודומיו הם המובילים את המחנה כולו.