מדוע זה מהלך שפל? כל דובר ישראלי יסביר זאת ברצון: מפני שזה מהלך "חד-צדדי". איך הם מעזים להכריז על מדינה באורח חד-צדדי? איך הם מעזים לעשות זאת בלי הסכמת הצד השני – אנחנו?

דקדקן עשוי לשאול בנקודה זו: "רגע, האם מדינת-ישראל לא הוכרזה באורח חד-צדדי?" ואכן, כולנו יודעים שהמדינה שלנו הוכרזה על-ידי דויד בן-גוריון ועמיתיו ב-14 במאי 1948 מבלי לשאול איש.

אך איך אפשר להשוות?

יתר על כן, הפלסטינים המנוולים האלה עומדים לפנות באו"ם לעצרת הכללית, בניסיון נואל לעקוף את מועצת-הביטחון, שבה יש לאמריקאים זכות-וטו. איזו תחבולה מלוכלכת!

אבל רגע! האם לא הכרזנו בשעתו על המדינה שלנו על סמך החלטה של העצרת הכללית של האו"ם? ליתר דיוק, ההחלטה מס' 181 מיום 29 בנובמבר 1947 בדבר חלוקת פלסטינה בין מדינה ערבית ומדינה יהודית?

למעשה, החלטה זו היא עדיין בתוקף. היא שימשה בסיס למגילת העצמאות שלנו, והיא אמורה לשרת עכשיו כבסיס לדרישת הפלסטינים לקבל את מדינת פלסטין כחברה מלאה באו"ם.

אבל שוב, איך אפשר להשוות?

בקיצור, יש לגנות את הפלסטינים על ניסיונם המחוצף לבצע מהלך "חד-צדדי". כך אומר בנימין נתניהו, כך אומר ברק אובמה, כך אומרת הילרי קלינטון, ואנגלה מרקל גם. זה הפך למנטרה.

עוד מנטרה. אפשר היה לחשוב שהזירה הישראלית-פלסטינים מלאה במנטרות, כך שאין מקום לעוד. אבל תמיד יש.

שלמה אבינרי, פרופסור מכובד מאוד, הוריד מהבוידם אחת מן העתיקות ביותר. לא מכבר, במאמר שכותרתו "נרטיבים ואמת", הוא טען שיש שני נרטיבים על הסכסוך שלנו, אך רק אמת אחת. האמת מורכבת מעובדות שאינן ניתנות לערעור.

למשל: יש נרטיבים שונים על החלטת החלוקה של האו"ם, אבל רק אמת אחת. לגמרי במקרה, האמת הזאת זהה עם הנרטיב הישראלי, שהפך למנטרה מקודשת.

זה הולך ככה: ב-1947 קיבלה ההנהגה הציונית את תוכנית-החלוקה, ואילו הערבים הפלסטיניים דחו אותה. הם תקפו אך היישוב העברי ותוגברו לאחר-מכן על-ידי הצבאות הסדירים של המדינות הערביות השכנות. הם רצו לזרוק אותנו לים. הם הובסו במלחמה ושילמו את המחיר.

עובדות? לא ניתנות לערעור? ובכן...

אכן נכון שההנהגה הציונית קיבלה את תוכנית-החלוקה – באופן רשמי. אמנם, מנהיגים ציוניים רבים התנגדו, אך שוכנעו על-ידי דויד בן-גוריון להסכים לקבלתה הרשמית. ואולם, בן-גוריון הבהיר להם בכמה ישיבות סודיות שגבולות החלוקה הם בלתי-קבילים ושיש לשנות אותם בהקדם האפשרי. כל אחד יכול לעיין בפרוטוקולים של הישיבות האלה.

החלק השני של המנטרה – "הערבים הפלסטיניים דחו אותה" – מסובך יותר. לא הייתה קיימת הנהגה פלסטינית שנבחרה באופן דמוקרטי. ההנהגה הבלתי-נבחרת חוסלה במהלך המרד הערבי ("המאורעות") של 1936-39, חלקה על-ידי הבריטים ורובה על-ידי המופתי הגדול, חג' אמין אל-חוסייני. הוא הורה לרצוח את רוב מתחריו.

במלחמת-העולם השנייה ברח המופתי לגרמניה הנאצית, ושאר ה"מנהיגים" הוגלו על-ידי הבריטים. אחרי המלחמה נשאר המופתי המושפל בחו"ל. קרוב-רחוק שלו עמד בראש מוסד שקרא לעצמו "הוועד הערבי העליון", שלא נבחר ולא היו לו שרשים עמוקים באוכלוסייה. הנהגת פלסטינית אמיתית פשוט לא הייתה קיימת.

איש לא שאל את הערבים הפלסטיניים אם לקבל או לדחות. אילו נשאלו, היו מן הסתם דוחים את החלוקה, מפני שהם ראו בה עוול משווע, מכיוון שמסרה חלק גדול ממולדתם ההיסטורית לזרים. מה גם שהתוכנית מסרה ליהודים, שהיוו רק שליש מהאוכלוסייה, 55% משטח הארץ – וגם שם היוו הערבים 40% מהתושבים.

ממשלות המדינות הערביות דחו את החלוקה, אך הן לא ייצגו בשום צורה שהיא את הערבים הפלסטיניים, שעדיין חיו – כמונו - תחת שלטון בריטי.

עובדה היא שבמלחמת תש"ח לא הייתה לערבים הפלסטיניים הנהגה מאוחדת, וגם לא שום דבר המתקרב לכוח צבאי מאוחד.

כל אדם יכול לפרש עובדות אלה כרצונו – אך הן בוודאי אינן מציירות תמונה חד-משמעית של "היהודים קיבלו, הפלסטינים דחו".

אך מנטרה זו חוזרת על עצמה פעמים אין-ספור במאמרי עיתונים, בתוכניות-מלל בטלוויזיה ובנאומי פוליטיקאים כאמת המובנת מאליה. הפרופסור אבינרי הוא רק אחד מהמון התועמלנים הישראליים החוזרים עליה.

מנטרה אחרת המתיימרת גם היא להיות "עובדה שאינה ניתנת לערעור" הוא ש-750,000 הפליטים הפלסטיניים המקוריים עזבו את בתיהם מרצונם החופשי, בעקבות קריאה של המנהיגות הערבית לעשות כן "כדי לפנות את הדרך לצבאות הערביים המתקדמים".

אדם בעל-מחשבה מוכרח להגיע למסקנה שזוהי על פניה שטות גמורה. שום צבא מתקדם אינו מעוניין בסילוק אוכלוסייה ידידותית. נהפוך הוא. אין צורך להוסיף שמעולם לא נמצאה הוכחה כלשהי, ולוא הקטנה ביותר, לטענה זו. (היו כמה ספקות לגבי מה שקרה בעת כיבוש השכונות הערביות בחיפה, אבל אלה אינם משנים את התמונה הכללית.)

המנטרה הזאת מגובה על-ידי הרעיון שבמלחמה מאבדים בני הצד המפסיד את מולדתם, את בתיהם ואת אדמתם. יתכן שזה היה כך בתקופת התנ"ך, אבל בעולם של ימינו זה אינו תואם את החוק הבינלאומי ואת המוסר הקיים.

יכולות להיות דעות שונות על הדרך לפתרון בעיית הפליטים. אוכלוסיית הפליטים גדלה בינתיים והגיעה לחמישה מיליון ויותר. הנוף השתנה ללא הכר. רק מעטים, גם בקרב הפלסטינים עצמם, מאמינים בחזרה המונית של פליטים. אבל זה לא משנה את העובדה שהמנטרה הזאת נשמעת כאימרה חלולה. היא גם חדלה להיות תעמולה טובה.

עכשיו הולכת ומשתרשת מנטרה חדשה. במילים של בנימין נתניהו: "הסכסוך הוא בלתי-פתיר". אנשים מכובדים רבים, וביניהם גם פרופסורים בולטים, מפיצים אותה עכשיו מדי יום.

זה מזכיר לי ויכוח פומבי שבו הופיע ידידי המנוח, שמואל מרלין, חבר הכנסת הראשונה, מול הפרופסור יהושפט הרכבי, ראש אמ"ן לשעבר. באותה תקופה, עידן האופוריה שבין מלחמת ששת-הימים ומלחמת יום-הכיפורים, היה הרכבי שונא-ערבים קנאי (אחרי יום-הכיפורים הוא חזר בו והפך לאיש-שלום נלהב).

כאשר בא תורו להשיב לטענות הרכבי, אמר מרלין: "אני מכבד מאוד את הפרופסור הרכבי, אך כדי להשמיע טענות אלה אין צורך להיות פרופסור, די בכל אדם ברחוב."