הוא היה אחד ממאות הפליטים שקיימו הפגנה בצד הסורי של גדר-המערכת ברמת-הגולן ב"יום הנכבה", לזכר דחיקת מחצית העם הפלסטיני מהשטח שנכבש על-ידינו במלחמת תש"ח. כמה מהמפגינים רצו אל הגדר דרך שדה-מוקשים. למרבה המזל לא התפוצצו המוקשים. כנראה שהיו פשוט ישנים מדי.

הם נכנסו לכפר הדרוזי מג'דל-שאמס ("מגדל השמש"), בשטח שנכבש ב-1967, והתפזרו שם. חיילי צה"ל ירו והרגו אחדים מהם. האחרים נתפסו והוחזרו מיד לסוריה.

חוץ מחסן. הוא מצא אוטובוס של פעילי-שלום ישראליים ובינלאומיים, שלקחו אותו איתם – אולי ניחשו מניין בא, ואולי לא. הוא לא נראה ערבי.

הם הורידו אותו ליד תל-אביב, והוא המשיך בדרכו בטרמפים. לבסוף הגיע ליפו, העיר שממנה גורש סבו.

שם, בלי כסף ומבלי להכיר איש, ניסה למצוא את בית משפחתו. הוא לא מצא אותו – המקום פשוט השתנה יותר מדי.

בסוף הצליח לבוא במגע עם כתב-טלוויזיה, שעזר לו להסגיר את עצמו למשטרה, והוא גורש חזרה לסוריה.

אכן, מבצע הראוי לציון.

חציית הגבול ליד מג'דל-שאמס גרמה אצלנו כמעט לבהלה.

תחילה היו ההאשמות ההדדיות השיגרתיות. למה לא היה הצבא מוכן לאירוע זה? מי אשם – פיקוד הצפון או המודיעין הצבאי?

מאחורי ההתרגשות עמד הסיוט, הרודף את המדינה מאז תש"ח: ש-750 אלף הפליטים וצאצאיהם, שמספרם כבר הגיע לחמישה מיליון בערך, יקומו באחד בימים ויצעדו לעבר גבולות ישראל מצפון, ממזרח ומדרום, יבקיעו את הגדרות ויציפו את המדינה. הסיוט הזה הוא תמונת-ראי של חלום הפליטים.

בשנים הראשונות של המדינה היה זה סיוט-בהקיץ. ביום שקמה המדינה, חיו בה 650 אלף יהודים. שיבת הפליטים הייתה באמת מציפה את המדינה הישראלית הצעירה. באחרונה, כשיש במדינה יותר משישה מיליון יהודים, הפחד הזה נסוג – אבל הוא ישנו תמיד. פסיכולוגים יכולים לטעון שהוא מבטא רגשי-אשמה מודחקים בנפש הלאומית.

השבוע הייתה הצגה חוזרת לאירוע מג'דל-שאמס. הפלסטינים מסביב לישראל הכריזו על י"ום הנכסה", לזכר התבוסה של 1967, כאשר ישראל הביסה את צבאות מצריים, סוריה וירדן, שתוגברו ביחידות מצבאות עיראק וסעודיה.

הפעם היה צה"ל מוכן. הגדר תוקנה וחוזקה, ולפניה נחפרה שוחה אנטי-טנקית. כאשר ניסו המפגינים להגיע לגדר הם נורו בידי צלפים. כ-22 מהם נהרגו, עשרות נפצעו. לטענת הפלסטינים, גם האנשים שניסו להציל את הפצועים ולהוציא את הגופות נורו למוות.

אין ספק שזוהי שיטה מחושבת, שהוחלט עליה מראש על-ידי הרמטכ"ל החדש ושאושר על-ידי בנימין נתניהו ואהוד ברק. הדבר נאמר די בגלוי: יש ללמד את הפלסטינים לקח שלא יישכח, כדי להוציא להם מהראש כל רעיון של פעולה המונית בלתי-חמושה.

זה מזכיר אירועים מלפני 10 שנים. אחרי האינתיפאדה הראשונה, שבה נחלו צעירים ונערים מיידי-אבנים ניצחון מוסרי שהוביל להסכם אוסלו, ערך צה"ל תרגילים לקראת האפשרות של אינתיפאדה שנייה. זו אכן פרצה אחרי ועידת קמפ-דייוויד הרת-האסון, והפעם היה הצבא מוכן.

האינתיפאדה החדשה החלה בהפגנות המוניות של פלסטינים בלתי-חמושים. הם נתקלו בצלפים שאומנו במיוחד. ליד כל צלף עמד קצין, שהצביע על האנשים שיש לירות בהם מפני שנראו כמובילים ("מסיתים"): "הבחור הזה עם החולצה האדומה...עכשיו הנער עם המכנסיים הכחולים..."

המרי הבלתי-חמוש קרס, ובמקומו באו פיגועי-ההתאבדות, מטעני-הצד ושאר פעולות "המחבלים". בהם ידע הצבא לטפל.

אני חושד מאוד שאנחנו עדים עכשיו לאותו הדבר. שוב פועלים צלפים שאומנו במיוחד, ושוב עומדים לידם קצינים המורים להם את מי להרוג.

אבל יש הבדל. ב-2001 נאמר לנו שהחיילים "יורים באוויר". עכשיו אומרים לנו שהם מכוונים "לגפיים התחתונים". אז היו הפלסטינים צריכים לקפוץ לגובה כדי ליהרג, עכשיו הם צריכים להתכופף.

כל הפרשה הזאת אינה רק קטלנית, אלא גם אווילית במידה שלא תיאמן.

זה עשרות שנים התרכזו כמעט כל הדיונים על השלום בשטחים שנכבשו במלחמת ששת הימים. הנשיא אבו-מאזן, הנשיא ברק אובמה ותנועת-השלום הישראלית דיברו כולם על "גבולות 1967". כאשר ידידיי ואני התחלנו ב-1949 לדבר על פיתרון שתי-המדינות, גם אנחנו התכוונו לאותם הגבולות עצמם ("גבולות 1967" אינם אלא קווי שביתת-הנשק שנקבעו בתום מלחמת תש"ח).

רוב האנשים, גם במחנה-השלום, התעלמו לגמרי מבעית-הפליטים. הייתה להם האשליה שהיא נעלמה, או שתיעלם עם חתימת הסכם-השלום עם הרשות הפלסטינית. תמיד הזהרתי את ידידיי שזה לא יקרה – אי-אפשר פשוט לדחוף הצידה חמישה מיליון בני-אדם. אין טעם לעשות שלום עם חצי העם הפלסטיני, ופשוט להתעלם מהחצי השני. זה לא יהיה "סוף הסכסוך", ולא חשוב מה ייכתב בהסכם-השלום.

אולם בשנים של דיונים, רובם מאחורי דלתיים סגורות, נוצר למעשה קונסנזוס. כמעט כל המנהיגים הפלסטינים הסכימו – אם בגלוי, אם במרומז – לנוסחה של "פיתרון צודק ומוסכם של בעיית הפליטים". כלומר, כל פיתרון יהיה כפוף להסכמה ישראלית. דיברתי על כך פעמים רבות עם יאסר ערפאת, פייסל אל-חוסייני ואחרים.

בפועל, פירוש הדבר הוא שיבת מספר סמלי של פליטים לשטח ישראל (המספר המדויק צריך להיקבע במשא-ומתן), שיקום אחרים במדינת פלסטין (שתצטרך להיות די גדולה ומבוססת כדי לקלוט אותם) ומתן פיצויים נדיבים למי שירצו להישאר במקום-מושבם הנוכחי או להתחיל חיים חדשים במקום אחר.

כדי להקל על פיתרון מסובך ומכאיב זה, הסכימו הכול שיש לטפל בנושא זה רק לקראת סוף המשא-ומתן, אחרי שכבר נוצרו אמון הדדי ואווירה יותר רגועה.

והנה באה ממשלתנו ומנסה לפתור את הבעיה באמצעות צלפים – לא כאמצעי אחרון, אלא כאמצעי ראשון. במקום להתעמת עם המפגינים באמצעים אל-הרג, היא הורגת אנשים בסיטונות. זה יביא, כמובן, להקצנת המחאה ולגיוס המוני פליטים לפעולות-מחאה. זה שם את "בעיית הפליטים" על השולחן – על מרכז השולחן – לפני שהמשא-ומתן אף התחיל.

במלים אחרות: הסכסוך מוחזר מ-1967 ל-1948. לחסן חג'אזי, נכדו של פליט מיפו, זהו הישג עצום.

שום דבר לא יכול להיות יותר טיפשי מאשר מדיניות זו של נתניהו ושות'.

אלא אם כן הם עושים זאת בכוונה תחילה, כדי לסכל מראש כל אפשרות של משא-ומתן לשלום.