אלה הם מהפסוקים היפים ביותר בתנ"ך (משלי, כ"ד, י"ז-י"ח), ואולי בשפה העברית בכלל.

טבעי לאדם לשמוח כאשר נכשל אויבו. תאוות-הנקם היא תכונה אנושית. ואולם, הריקוד על קבר האויב הוא מראה מכוער.

האגדה מספרת שאלוהים כעס על בני-ישראל, כאשר צהלו למראה רודפיהם המצרים טובעים בים-סוף. הוא קרא לעומתם: "מעשה ידיי טובעים בים, ואתם אומרים שירה?!"

מחשבות אלה עברו בראשי כאשר ראיתי בטלוויזיה את האמריקאים הצעירים צועקים ורוקדים ברחוב. מראה טבעי, אך מכוער, הפנים המעוותות ושפת-הגוף היו כמו אלה של האספסוף באיראן ובסומאליה. נראה שהצד המכוער של הטבע האנושי שווה בכל מקום.

יתכן שהצהלה מוקדמת מדי. קרוב לוודאי שאל-קאעדה לא מתה עם אוסמה בן-לאדן. יתכן שנכון ההיפך.

ב-1942 הרגו הבריטים את אברהם שטרן, שהיה בעיניהם טרוריסט מסוכן. שטרן, שכינויו במחתרת היה "יאיר", הסתתר בארון בדירה תל-אביבית. אחרי שווידא שהוא האיש, ירה בו קצין-המשטרה הבריטי מטווח אפס והרגו.

זה לא היה סוף ארגונו – להיפך, זאת הייתה ההתחלה. לח"י (לוחמי חרות ישראל), שנודע בעולם כ"כנופיית שטרן", הפך לאימת השלטון הבריטי בארץ. הוא ביצע את ההתקפות הנועזות ביותר על מתקנים בריטיים ומילא תפקיד משמעותי בשכנוע הבריטים לעזוב את הארץ.

גם חמאס לא מת כאשר צה"ל הרג את השייח' המשותק, אחמד יאסין, המייסד, האידיאולוג והסמל של הארגון. כקדוש מעונה השפיע יותר מאשר כמנהיג חי. הוא משך לוחמים צעירים. הריגת אדם אין פירושה הריגת רעיון.

מה היה הרעיון שהפך את אוסמה בן-לאדן לדמות עולמית?

הוא הטיף לתקומת הח'ליפות של המאות המוסלמיות הראשונות. היא לא הייתה רק אימפריה אדירה אלא גם מרכז המדעים והאמנויות, השירה והספרות – זאת בשעה שאירופה הברברית חייתה עדיין בחשכת ימי-הביניים. כל ילד ערבי לומד על תפארת הימים ההם, ואינו יכול שלא להשוות אותה להווה המוסלמי העלוב.

(הגעגועים האלה דומים בצורה מוזרה לחלומם הרומנטיים של אבות הציונות על חידוש ממלכת דויד ושלמה.)

אין שום סיכוי להגשמת חלום הח'ליפות החדשה במאה ה-21. זה נוגד לחלוטין את רוח הזמן, אלמלא אויביו – האמריקאים. אלה זקוקים לחלום הזה – או לסיוט הזה – יותר מהמוסלמים עצמם.

האימפריה האמריקאית זקוקה תמיד לאויב כדי לשמור על אחדותה ולמקד את כוחותיה. זה צריך להיות אויב חובק-עולם, שבפיו תורה של רוע.

כאלה היו הנאצים והיפאנים, אבל הם נעלמו במהרה. את מקומם תפסה האימפריה הקומוניסטית, שהתאימה לתפקיד זה בצורה מושלמת.

הקומוניסטים היו בכל מקום. כולם קשרו קשר להפיל את החרות, את הדמוקרטיה ואת ארצות-הברית. היו כאלה גם בארצות-הברית עצמה, כפי שחשפו אדגר ג'י הובר, ראש האף-בי-איי, והסנטור ג'ו מק-קארתי, בצורה כל-כך משכנעת.

ארצות-הברית פרחה במאבק בסכנה האדומה במשך עשרות שנים. בגללו פשטו כוחותיה המזוינים בכל העולם, הגיעו החלליות שלה לירח וניהלו מיטב המוחות שלה קרב-איתנים רעיונית, בבחינת בני-אור מול בני-חושך.

ואז, לפתע, כל המבנה הזה קרס. המעצמה הסובייטית נעלמה כלא הייתה. סוכנויות-הריגול האמריקאיות הוכו בתדהמה. נראה שלא היה להם מושג שהמעצמה הסובייטית עמדה על כרעי-תרנגולת. ואיך יכלו לדעת, כשהקונספציה היכתה אותן בסנוורים?

היעלמות הסכנה הקומוניסטית יצר חלל ריק בנפש האמריקאית. בן-לאדן התנדב למלא אותו.

היה דרוש, כמובן, אירוע מחריד-עולם כדי להעניק לחלום המטורף שלו מראה של ממשות. זוועת ה-11 בספטמבר הייתה אירוע כזה. היא שינתה את דרך-החיים האמריקאית בתחומים רבים. והיא העלתה את האויב החדש.

פחדים ודעות קדומות אנטי-אסלאמיים, שמקורם בימי-הביניים, הורדו מהבוידם והוצגו לראווה כתגליות חדשות. האסלאם האיום, הרצחני, הקנאי. האסלאם האנטי-דמוקרטי, האנטי-חרות, האנטי-כל-הערכים-שלנו. מתאבדים, 72 בתולות, ג'יהאד.

ארצות-הברית התמלאה במרץ חדש. החיילים, המרגלים וכוחות-הקומנדו שלה פשטו בכל העולם, כדי להילחם בטרור. בן-לאדן היה בכל מקום. המלחמה בטרור הפכה לקרב לחיים ולמוות בשטן.

היה צורך לצמצם את החרויות בארצות-הברית ולהאדיר עד בלי די את המכונה הצבאית האמריקאית. אינטלקטואלים תאווי-כוח בירברו על "התנגשות התרבויות" והפכו בו במקום לסלבריטאים.

כדי ליצור תמונה מעוותת כזאת של המציאות, נזרקו כול התנועות האסלאמיות הדתיות לתוך קדרה אחת: הטליבאן באפגניסטן, האיאתוללות באיראן, החיזבאללה בלבנון, החמאס בפלסטין, הבדלנים באינדונסיה, האחים המוסלמים במצריים ובמקומות אחרים, וכל השאר. כולם הפכו לאל-קאעדה, למרות שלכל אחת מהתנועות האלה יש סדר-יום משלה, הממוקד במולדתה. ואילו בן-לאדן הרי רצה לחסל את כל המדינות המוסלמיות וליצור אימפריה מוסלמים אחת, חובקת-עולם. אך למי איכפת.

מלחמת-הקודש נגד הג'יהאד מצאה מתנדבים בכל מקום. בארצות רבות, מצרפת עד פינלנד ומהולנד עד איטליה, גילו דמגוגים מקומיים שזו הדרך הפשוטה ביותר להסית את ההמונים ולצבור כוח. ההיסטריה האנטי-אסלאמית תפסה את מקומה המסורתי של האנטישמיות הישנה, והשתמשה באותה השפה. כל משטר עריץ הציג את עצמו כמבצר נגד אל-קאעדה, כפי שהציג את עצמו קודם לכן כמבצר נגד הקומוניזם. ובנימין נתניהו שלנו ניצל, כמובן, את ההזדמנות עד תום ועבר כרוכל מבירה לבירה כדי להציע את מרכולתו האנטי-אסלאמית.

בן-לאדן יכול היה להיות גא, ואכן התגאה.

כשראיתי את תמונתו בפעם הראשונה, התלוצצתי שאין זה טרוריסט אמיתי, אלא שחקן שנשלח לתפקיד על-ידי סוכנות הליהוק המרכזית בהוליבוד. הוא היה פשוט טוב מדי מכדי להיות אמיתי. הוא נראה בדיוק כפי שהיה נראה בסרט הוליבודי: גבר נאה, בעל זקן שחור ארוך, המנופף בקלצ'ניקוב. הופעותיו בטלוויזיה היו מבוימות בקפידה.

למעשה היה טרוריסט גרוע מאוד, חובבן אמיתי. שום טרוריסט אמיתי לא היה חי בווילה בולטת, שהזדקרה מתוך סביבתה. יאיר התחבא בדירת-גג קטנה בשכונה ענייה בתל-אביב. מנחם בגין חי עם אשתו ובנו בדירת-קרקע צנועה, מחופש לרב מתבודד.

הווילה של בן-לאדן הייתה מוכרחה למשוך את תשומת-הלב של שכנים ואנשים אחרים. חזקה עליהם שהשכן המסתורי בקרבתם עורר את סקרנותם. למעשה הוא היה צריך להתגלות כבר לפני הרבה זמן. הוא לא היה חמוש ולא נלחם על חייו. ברור שההחלטה להרגו בו במקום ולהשליך את הגופה לים התקבלה מזמן.

אז אין קבר קדוש. אך למיליוני מוסלמים, ובעיקר לערבים, הוא היה ויישאר מקור לגאווה, גיבור ערבי, "אריה האריות", כפי שהגדירו מטיף אלמוני במסגד אל-אקצה (שהוצג שוב ושוב בטלוויזיה הישראלית, למרות שלא דיבר מהדוכן ובסך הכול היו לו עשרים מאזינים.) כמעט איש לא העז להגיד זאת בפה מלא, שמא ירגיז את האמריקאים. אך גם מי שחשב שרעיונותיו היו הזויים כיבד אותו בליבו.

האם פירוש הדבר שיש עתיד לאל-קאעדה? אינני חושב כך. הוא שייך לעבר – ולא מפני שבן-לאדן נהרג, אלא מפני שאבד הכלח על רעיונותיו.

האביב הערבי יוצר מערכת אידיאלים חדשה, התלהבות חדשה, שאינה מקדשת עבר רחוק אלא פונה אל העתיד. הצעירים והצעירות בכיכר תחריר הפכו את בן-לאדן לנחלת העבר, חודשים שלפני שנהרג. לג'יהאד יהיה עתיד רק אם האביב הערבי ייכשל לגמרי וישאיר אחריו אכזבה נוראה.

בעולם המערבי יתאבלו רק מעטים על אוסמה בן-לאדן. אבל אלוהים ממש לא רוצה שנפרוץ בשירה.